שאלות של קוראים
◼ באיזו מידה יהיה המשיחי נכון להיאבק פיסית כדי למנוע כפיית עירוי־דם שנקבעה לו בצוו בית־משפט?
בנושא זה אין כלל כוללני, אלא יש להתייחס לכל מקרה לגופו. המשיחיים ידועים בציותם לחוקי הממשלה, כשהם ’נותנים לקיסר את אשר לקיסר.’ אך, הם מכירים גם בחובתם ’לתת לאלהים את אשר לאלהים’, כלומר, להימנע מלהפר את חוקיו. — מרקוס י״ב:17.
רומיים י״ג:1–7 מגדיר את יחסו של המשיחי כלפי ”רשויות השלטון”. הממשלות רשאיות לחקוק חוקים ותקנות, על־פי־רוב לטובת התושבים המקומיים. אותן ממשלות נושאות את ה”חרב” כדי לאכוף את החוקים ו”לשפוך זעם על עושי הרע.” תוך כניעה לרשויות השלטון, המשיחי מציית ברצון לחוקים ולצווי בתי־משפט, אך כניעתו היא יחסית. אם נצטווה המשיחי לעשות דבר המהווה הפרת חוקיו הנעלים של אלהים, ברור לו שהחוק האלוהי חשוב יותר; הוא הוא התקף.
קיימים חוקים שביסודם הם חיוביים, אך שניתן לסלפם כדי לכפות עירוי־דם על משיחי. במקרה כגון זה, על המשיחי לנקוט אותה העמדה שנקט השליח פטרוס: ”לאלהים צריך להישמע יותר מאשר לבני־אדם.” — מעשי־השליחים ה׳:29.
יהוה ציווה על בני־ישראל: ”רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש.” (דברים י״ב:23) האם נובע מכאן שמשרתי אלהים יכולים להתייחס לחוק זה כדבר של מה־בכך?
תוך סיבה מבוססת היטב, המשיחיים נחושים בהחלטתם להישמע לאלהים, גם אם שלטון כלשהו דורש מהם לעשות אחרת. הפרופסור רוברט ל. ווילקן כתב על המשיחיים בני המאה הראשונה לספירה: ”הם לא רק סירבו בכל תוקף להתגייס לצבא [הרומי], אלא לא נאותו לקבל מעמדות פוליטיים או תפקידים אחראיים בשלטונות המקומיים בערים.” (The Christians as the Romans Saw Them [המשיחיים מבעד לעיני הרומיים]) סירובם לציית יכול היה להעניק להם שם של מפירי־חוק או להביא עליהם עונש מוות בזירה הרומית.
על משיחיים בני־זמננו לנקוט אותה עמדה איתנה, בסירובם להפר את חוקיו של אלהים, אפילו לנוכח העונשים שהשלטונות עלולים להטיל עליהם. החוקים העליונים ביקום כולו — חוקיו של אלהים — דורשים שהמשיחי יימנע מדם, באותה מידה שהוא נצטווה להימנע מהפקרות מינית. כתבי־הקודש מכנים איסורים אלה כ’דברים נחוצים’. (מעשי־השליחים ט״ו:19–21, 28, 29) אל לנו להקל ראש בהתייחסותנו לחוקים אלוהיים אלה, כדברים שיש לציית להם רק כשנוח לעשות כן וכל עוד לא כרוכה בכך כל צרה. עלינו לציית לחוקי אלהים!
אנו יכולים להבין, איפוא, מדוע המשיחית הצעירה המוזכרת בעמוד 22 הצהירה בפני בית־המשפט ש”ראתה בעירוי־דם חדירה לגופה, והשוותה זאת לאונס.” האם תיכנע אשה משיחית, צעירה או בוגרת, לאונס ללא מאבק פיסי, אפילו אם בית־משפט היה מרשה תקיפה מינית?
בדומה לכך, הנערה בת ה־12 המוזכרת באותו עמוד לא השאירה כל מקום לספק ש’תתנגד לביצוע כל צו בית־משפט המסמיך מתן עירוי־דם, בכל הכוח שתוכל לגייס, שתצרח ותיאבק, שתוציא את מתקן מערה־הדם ותנסה להשמיד את שקית־הדם שמעל לראשה.’ היא היתה נחושה בהחלטתה לציית לחוק האלוהי.
ישוע הסתלק מהמקום כשההמון ניסה להמליכו. בדומה לכך, לנוכח איום של מתן עירוי־דם בפקודת בית־משפט, אפשר שהמשיחי יבחר להתרחק מהמקום בו מאיימים לאלצו להפר את חוקי אלהים. (מתי י׳:16; יוחנן ו׳:15) בו בזמן, על אותו משיחי לגלות תבונה בכך שיחפש עזרה רפואית אחרת, ההולמת את עקרונותיו, במאמץ רציני להחלים ולשמור על חייו.
אם המשיחי נאבק נמרצות להימנע מהפרת חוק אלהים בנוגע לדם, קיימת האפשרות שהרשויות יתייחסו אליו כמפר־חוק ויתבעו אותו לדין. אם ייענש על עמדתו, יוכל המשיחי לראות בכך סבל למען הצדק. (השווה פטרוס א׳. ב׳:18–20.) אך, במרבית המקרים, הצליחו המשיחיים להתחמק מעירויי־דם ובעזרת טיפול רפואי מיומן אחר הבריאו, כך שלא התעוררו בעיות משפטיות רציניות. והחשוב מכל, הם הוכיחו את נאמנותם למקור־חייהם ולשופטם האלוהי.
(מקור המאמר: 1991/6/15)