הישמר מפני סימוֹניה!
שמעון השומרוני נחשב לאדם גדול בעירו. הוא חי במאה הראשונה לספירה ושבה את לב ההמונים בכשפיו עד כי אמרו: ”האיש הזה הוא כוח האלוהים הנקרא הכוח הגדול” (מעשי־השליחים ח׳:9–11).
אולם, לאחר שנעשה למשיחי טבול הבחין בכוח חזק פי כמה וכמה מן הכוח שהיה לו בעבר. זהו הכוח שהוענק לשליחי ישוע, אשר בזכותו יכלו להקנות לאחרים מתנות רוח פלאיות. מעומק התרשמותו הציע לשליחים כסף ואמר: ”תנו גם לי את הסמכות הזאת, שכל מי שאניח עליו את ידיי יקבל את רוח הקודש” (מעשי־השליחים ח׳:13–19).
השליח פטרוס גער בשמעון: ”כספך יהא איתך לאבדון, מפני שחשבת לקנות בכסף את מתנת אלוהים. אין לך חלק ונחלה בדבר הזה, כי לבבך איננו ישר לפני האלוהים” (מעשי־השליחים ח׳:20, 21).
מן הפרשה המקראית הזו צמח המושג ”סימוניה” (מלשון שמעון בלועזית, סימון), שפירושו ”החטא של קנייה או מכירה של משרות או סמכויות בכנסייה”. האנציקלופדיה הקתולית החדשה מודה שבייחוד מהמאה ה־9 ועד המאה ה־11 ”פשתה הסימוניה במנזרים, בכמורה המשנית, בבישופות ואף באפיפיורות”. המהדורה התשיעית של האנציקלופדיה בריטניקה (1878) מציינת: ”מי שיחקור את תולדות הקונקלאוות [ישיבות סגורות לבחירת אפיפיור] ישתכנע מעל לכל ספק שלא נעשתה שום בחירה חפה מסימוניה, ובמקרים רבים היתה הסימוניה בקונקלאווה מזעזעת, מחפירה וגלויה ביותר”.
משיחיים אמיתיים חייבים כיום להישמר מפני סימוניה. למשל, יש העשויים להרעיף שבחים מוגזמים או מתנות נדיבות על מי שבכוחם לתת להם זכויות נוספות. לעומת זאת, מי שבסמכותם להקנות זכויות אלו עלולים להפלות לטובה את אלה המסוגלים — והחפצים — להרעיף עליהם מתנות. שני המקרים נגועים בסימוניה, וכתבי־הקודש מגנים התנהגות זו מכל וכל. ”על כן שוב מרשעתך זו”, קרא פטרוס לשמעון, ”והתחנן אל יהוה, אולי תיסלח לך מזימת לבך; כי אני רואה אותך נתון במרורת לענה ובכבלי רשע” (מעשי־השליחים ח׳:22, 23).
למרבה השמחה הבחין שמעון בחומרת שאיפתו השלילית והתחנן אל השליחים: ”התחננו אתם בעדי אל האדון שלא יבוא עלי דבר ממה שאמרתם” (מעשי־השליחים ח׳:24). משיחיים אמיתיים, השמים לב ללקח החשוב הטמון בפרשה זו, משתדלים להתרחק בכל מאודם מצל צלה של הסימוניה.