”איך נעיר את קהילותינו?”
שאלה זו, שנשאלה לאחרונה בכתב־העת הקתולי הצרפתי פמילי קְרַטיאֵן (המשפחה המשיחית), אינה מפתיעה רבים. הום, קרדינל בריטניה, כינה את קהילות הכנסייה ”ענקים ישֵנים”. אחת ההצעות שהועלו לטיפול ברדמת היא להקים קבוצות קהילתיות שיעסקו בהטפה בציבור. כומר איטלקי אחד כינה זאת: ”פעילות אוונגלית ישירה בשיטות חדשות”. האפיפיור אומנם הביע לאחרונה את תמיכתו ביוזמות אלו, אך לא הכל מכירים בצורך לחלוק את אמונתם עם הזולת.
פיג׳י פריני, עוזר כומר ממילאנו, ביקר לא מזמן באפריקה, ושם אמרה לו אחת הנזירות: ”אני חיה כאן 40 שנה, וההישג שלי הוא שמעולם לא דיברתי על ישוע כדי שלא לפגוע בתרבות האפריקנית”. עוזר הכומר מסיק: ”הפסקנו לדבר על ישוע, הפסקנו לבשר את הבשורה!” אצל רבים אחרים, לעומת זאת, ממלאת פעילות ההטפה מקום חשוב בחייהם כדרך לשמור על עירנותם הרוחנית. פיג׳י פריני: ”אתה נתקל בשני אנשים בשוק המדברים על ישוע או שספר המקרא בידם ואתה אומר לעצמך: הנה עדי־יהוה!”
מיליונים נהנים לשוחח על דבר־אלוהים עם עדי־יהוה. סביר להניח שגם באיזור מגוריך עורכים העדים דיונים מקראיים. משיחיים נלהבים אלו מעודדים איש את רעהו לחלוק את אמונתם עם הזולת כפי שנהוג היה במאה הראשונה. באולמי האסיפות שלהם (המכונים אולמי־מלכות) שורה אווירה של חמימות וידידות. למה לא תנכח באחת האסיפות שעורכים עדי־יהוה ותראה כיצד תוכל להיאבק ברדמת הרוחנית?