היינו זאבים — היום אנחנו כבשים!
סקינה ואני היינו בילדותנו שכנות. סקינה היתה גבוהה וחסונה ואילו אני הייתי נמוכה וצנומה. היינו מתווכחות פעמים רבות, ויום אחד רבנו ריב רציני. מאותו יום והלאה, לא דיברנו בינינו ואפילו לא אמרנו שלום זו לזו. בסופו של דבר, עברנו לגור במקומות אחרים מבלי לספר זו לזו היכן מקום מגורינו החדש.
ב־1994 התחלתי ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה ואט אט חל שינוי באישיותי. כעבור 4 שנים ביום כינוס מיוחד בבּוּג׳וּמְבּוּרָה, בורונדי, נתקלתי לתדהמתי בסקינה. שמחתי לראות אותה, אבל החלפנו ברכות שלום בקרירות. מאוחר יותר באותו יום, לא האמנתי למראה עיניי: היא היתה בין המועמדים לטבילה! גם היא השתנתה מקצה לקצה. היא כבר לא היתה הטיפוס התוקפני שאיתו התווכחתי כל כך הרבה פעמים. זה היה נפלא לראות אותה נטבלת כעדות פומבית להקדשתה לאלוהים.
כשיצאה מן המים חשתי אליה, חיבקתי אותה ולחשתי באוזנה: ”את זוכרת איך היינו רבות?”, ”כן”, אמרה, ”אני זוכרת, אבל זה היה בעבר. היום אני אדם חדש”.
שתינו שמחות שמצאנו את האמת המקראית, אמת שיש בכוחה לאחד בין בני אדם, ושהפכנו את עורנו מזאבים לכבשים השייכים לרועה הגדול, יהוה אלוהים. האמת המקראית אכן מחוללת פלאים.