סיפור חיים
מאושרת ושבעת ימים
סיפורה של מיוּריאל סמית
נקישה חזקה נשמעה בדלת ביתי. בדיוק חזרתי הביתה לארוחת צהריים אחרי בוקר עמוס בפעילות ההטפה. היתה לי הפסקה של חצי שעה וכהרגלי הרתחתי מים לתה ורציתי לתת מנוחה לרגליי. הנקישה בדלת נשמעה בהולה למדי, וכשהלכתי אל הדלת תהיתי מי יכול לבקר בשעה כזו. עד מהרה התברר לי. שני האנשים שעמדו על מפתן דלתי הזדהו כשוטרים. הם אמרו שהם באו לחפש בביתי ספרות של עדי־יהוה — ארגון שהוצא אל מחוץ לחוק.
מדוע היתה פעילותם של עדי־יהוה אסורה באוסטרליה וכיצד קרה שהפכתי לעדת־יהוה? הכול התחיל במתנה שקיבלתי מאמי בשנת 1910 כשהייתי בת עשר.
משפחתי התגוררה בבית עץ גדול בקְרוֹז נֶסט, פרבר בצפון סידני. יום אחד חזרתי הביתה מבית־הספר וראיתי שאמא שלי משוחחת עם גבר בכניסה לבית. הייתי סקרנית לדעת מי האיש הזר הזה, שהיה לבוש בחליפה והחזיק תיק עמוס בספרים, אך מתוך ביישנות מיהרתי להיכנס הביתה. אולם כעבור מספר דקות קראה לי אמא ואמרה: ”לאיש הזה יש ספרים מאוד מעניינים וכולם על המקרא. יום ההולדת שלך מתקרב, אז את יכולה לבחור בין שמלה חדשה ובין הספרים האלה. במה את בוחרת?”
”תודה רבה אמא, אני בוחרת בספרים”, השבתי.
וכך בגיל עשר היו לי שלושת הכרכים הראשונים של עיונים בכתבי־הקודש, מאת צ׳ארלס טייז ראסל. האיש שעמד בפתח הבית הסביר לאמי שהיא תצטרך לעזור לי להבין את הספרים, מפני שהם ודאי יהיו קשים מדי בשבילי. אמא אמרה שהיא תשמח מאוד לעשות זאת. אך למרבה הצער, זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה. אבא טיפל במסירות באחי, באחותי ובי, אבל בהתחשב בנסיבות שהתעוררו, הוטלו עלי מטלות נוספות שנראו קשות מנשוא. ולא רק זה, אלא שטרגדיה נוספת חיכתה לנו מעבר לפינה.
מלחמת העולם הראשונה פרצה ב־1914, וכעבור שנה אחת בלבד נהרג אבי היקר. נותרנו יתומים; אחי ואחותי נשלחו לבתים של קרובי משפחה, ואילו אני הועברתי לפנימייה קתולית. לפעמים שקעתי בתחושת בדידות. עם זאת, אני מעריכה מאוד שהתאפשר לי לפתח את אהבתי למוסיקה, במיוחד לנגינה בפסנתר. השנים חלפו וסיימתי את לימודיי בפנימייה. ב־1919 נישאתי לרוי סמית, איש מכירות של כלי נגינה. ב־1920 נולד לנו ילד ושוב הייתי טרודה בדאגות היומיום. ומה עם הספרים שהזכרתי קודם לכן?
שכנה מספרת לי על האמת המקראית
”הספרים של המקרא” עברו איתי ממקום למקום בכל אותן שנים. לא ממש קראתי אותם, אך בתוך תוכי ידעתי שהם מכילים מסר חשוב. ואז באחד הימים בשנות העשרים המאוחרות, ליל בימסון, אחת השכנות שלנו, קפצה לביקור. ניגשנו לסלון, התיישבנו ושתינו תה.
”אה, יש לך את הספרים האלה!”, היא אמרה פתאום.
”אילו ספרים?” שאלתי בפליאה.
היא הצביעה לעבר הכרכים של עיונים בכתבי־הקודש שניצבו בכוננית הספרים. ליל שאלה ממני את הספרים, ועוד באותו יום קראה בהם בשקיקה. היא התלהבה מהם מאוד. ליל השיגה ספרים נוספים מתלמידי המקרא, שמם של עדי־יהוה באותם ימים. כמו כן היא לא יכלה שלא לספר לנו על מה שלמדה. אחד הספרים שהשיגה נקרא כינור האלוהים ותוך זמן קצר הוא הגיע אל ביתנו. חיי בשירות יהוה התחילו כאשר פיניתי מעט זמן לקרוא את אותו ספר המבוסס על המקרא. סוף סוף מצאתי תשובות לשאלות חשובות, שהכנסייה שלי לא היתה מסוגלת להשיב לי עליהן.
לשמחתי הרבה, רוי בחן לעומק את הכתוב במקרא ושנינו התחלנו ללמוד בהתלהבות את המקרא. לפני כן היה רוי חבר באגודת ”הבונים החופשיים”. אך משפחתנו התאחדה בעבודת אלוהים האמיתית, ופעמיים בשבוע הדריך אח אחד שיעור מקרא עם כל המשפחה. קיבלנו חיזוקים נוספים כשהתחלנו לנכוח באסיפות של תלמידי המקרא. מקום האסיפה בסידני היה אולם שכור קטן בפרבר של ניוּטאוּן. באותם ימים היו פחות מ־400 עדים בכל הארץ, כך שרוב האחים היו צריכים לנסוע מרחקים גדולים כדי להגיע לאסיפות.
משפחתנו, למשל, היתה צריכה לחצות בכל פעם את נמל סידני כדי לנכוח באסיפות. לפני שנבנה הגשר של נמל סידני ב־1932, היה המעבר כרוך בנסיעה במעבורת. למרות הזמן והעלויות, השתדלנו לא להחמיץ אף ארוחה רוחנית שסיפק לנו יהוה. המאמצים להיות מבוססים בָּאמת היו כדאיים, מכיוון שרוחות מלחמת העולם השנייה החלו לנשוב וסוגיית הנייטרליות עמדה להשפיע ישירות על משפחתנו.
ניסיונות וברכות
שנות השלושים המוקדמות היו תקופה סוערת למדי עבורי ועבור משפחתי. אני נטבלתי ב־1930, וב־1931 נכחתי בכינוס הבלתי נשכח שבו כולם נעמדו והסכימו להיקרא בשם הנפלא, עדי־יהוה. רוי ואני השתדלנו לחיות בהתאם למשמעות שם זה. משום כך נטלנו חלק במבצעי ההטפה ויישמנו את כל השיטות שעודד הארגון. לדוגמה, ב־1932 השתתפנו במבצע מיוחד להפצת ספרון בקרב המוני האנשים שבאו לחנוכת הגשר של נמל סידני. הבשורה בעזרת מכוניות עם רמקולים היתה פעילות מיוחדת עבורנו, והיתה לנו הזכות להתקין מערכת קול כזאת במכונית המשפחתית. הרצאות מקראיות מפי אח רתרפורד נשמעו בחוצות סידני תודות לטכנולוגיה זו.
שוב השתנו הנסיבות והמצב הלך והחמיר. ב־1932 השפיע השפל הכלכלי הגדול קשות על אוסטרליה, ולכן החלטנו רוי ואני לפשט את חיינו. דרך אחת לעשות זאת היתה לעבור לגור קרוב יותר לקהילה, וזה הפחית במידה רבה את הוצאות הנסיעות. אך הקשיים הכלכליים התגמדו בהשוואה לאימה שאחזה בעולם עקב מלחמת העולם השנייה.
עדי־יהוה צייתו למצוות ישוע לא להיות חלק מן העולם, ומשום כך הפכו מטרה לרדיפות גם באוסטרליה. כמה אנשים שנתפסו להיסטריה של המלחמה כינו אותנו קומוניסטים. אותם מתנגדים טענו שעדי־יהוה משתמשים בתחנות הרדיו שלהם באוסטרליה כדי להעביר מסרים לצבא יפן.
לחצים כבדים הופעלו על אחים צעירים שנקראו להתגייס לצבא. אני שמחה לומר שכל שלושת הבנים שלנו שמרו על אמונה איתנה ונותרו נייטרלים. על בננו הבכור ריצ׳רד נגזרו 18 חודשי מאסר. לבננו השני, קווין, התאפשר להירשם כסרבן מצפון. לדאבוננו הרב, בננו הקטן סטיוארט נהרג בתאונת אופנוע כשהיה בדרכו להשלים את הליכי ההגנה שלו במשפט שנסב על סוגיית הנייטרליות. זו היתה טרגדיה שהעציבה אותנו מאוד. אך מה שעזר לנו להחזיק מעמד היה התמקדות במלכות ובהבטחתו של יהוה להקים את המתים.
הם החמיצו את האוצר האמיתי
פעילותם של עדי־יהוה באוסטרליה הוצאה אל מחוץ לחוק בינואר 1941. אך כמו שליחיו של ישוע, רוי ואני נשמענו לאלוהים יותר מאשר לבני אדם והמשכנו במשך שנתיים לפעול בתנאי מחתרת. היה זה באותה תקופה ששני השוטרים בלבוש אזרחי הקישו על דלת ביתי. מה אירע בהמשך?
ובכן, הזמנתי אותם להיכנס. כשנכנסו לבית שאלתי: ”אכפת לכם שאסיים לשתות את התה שלי לפני שתערכו חיפוש בבית?” למרבה הפלא הם הסכימו. נכנסתי למטבח כדי להתפלל ליהוה ולארגן את מחשבותיי. כשחזרתי, נכנס אחד השוטרים לפינת הלימוד שלנו ולקח את כל מה שהיה עליו את הסמל של חברת המצפה, כולל הספרות בתיק השירות שלי ואת המקרא שלי.
”את בטוחה שאין לך ספרים אחרים מוחבאים בקרטונים?” הוא שאל. ”ידוע לנו שאת הולכת מדי שבוע לאסיפות באולם בקצה הרחוב ושאת לוקחת לשם הרבה ספרים”.
”נכון, אבל הם לא שם עכשיו”, השבתי.
”כן, אנחנו מודעים לכך גברת סמית”, הוא אמר. ”אנחנו גם יודעים שהספרות הזאת מאוחסנת בבתים של אנשים אחרים במחוז”.
בחדר השינה של בני הם מצאו חמישה קרטונים של הספרון חירות או קתוליוּת.
”את בטוחה שאין עוד משהו במוסך?” הוא שאל.
”כן, אין שם כלום”, אמרתי.
ואז הוא פתח ארון אחד בפינת האוכל ומצא טפסים ריקים שנועדו לרישום דו״ח הקהילה. הוא לקח אותם והתעקש לערוך חיפוש גם במוסך.
”בואו איתי”, אמרתי.
הראיתי להם היכן המוסך, ואחרי שחיפשו שם, עזבו.
אותם שוטרים חשבו שחמשת הקרטונים שמצאו היו אוצר יקר! אך הם לא הניחו יד על האוצר האמיתי. באותם ימים מילאתי את תפקיד מזכיר הקהילה והיו לי בבית רשימות של מבשרי הקהילה ומידע חשוב אחר. האחים הזהירו אותנו מפני חיפושים ואמרו לנו להיות מוכנים, ולכן החבאתי במקום טוב את המסמכים הללו. הכנסתי אותם למעטפות ושמתי אותן מתחת לקופסאות התה, הסוכר והקמח שלי. שמתי כמה מהן גם בכלוב הציפורים הגדול שעמד ליד המוסך. השוטרים חלפו בדיוק ליד המידע שחיפשו.
מתחילה בשירות מלא
עד 1947 כבר הקימו ילדינו הגדולים משפחות משלהם. רוי ואני החלטנו שאנחנו מסוגלים להתחיל בשירות המלא. היה צורך במבשרים בדרום אוסטרליה, אז מכרנו את הבית וקנינו קרוואן, או קרונוע, שקראנו לו ”המצפה”. סגנון החיים הזה איפשר לנו לבשר במקומות מרוחקים ונידחים. פעמים רבות יצא לנו לבשר באזורים כפריים שלא היו באחריות קהילה מסוימת. יש לי זיכרונות טובים רבים מאותה תקופה. אחת התלמידות שלי היתה אישה צעירה ששמה בוורלי. היא עזבה את האזור לפני שהתקדמה לשלב של טבילה. תארו לעצמכם כמה שמחתי כאשר שנים רבות לאחר מכן ניגשה אלי אחות בכינוס ואמרה שהיא בוורלי! עד כמה הייתי מאושרת לראות שאחרי כל אותן שנים היא משרתת את יהוה ביחד עם בעלה וילדיה.
ב־1979 נפלה בחלקי הזכות ללמוד בבית־הספר לשירות החלוצי. אחד הדברים שהודגשו בבית־הספר היה שכדי להחזיק מעמד בשירות החלוצי יש להקפיד על שגרה טובה של לימוד אישי. ראיתי בעצמי עד כמה שזה נכון. הלימוד, האסיפות והשירות היו כל חיי, וכך זה גם כיום. אני רואה זאת כזכות גדולה ששירתתי כחלוצה רגילה למעלה מ־50 שנה.
מתמודדת עם בעיות בריאות
בעשרות השנים האחרונות ניצבו בדרכי כמה מכשולים לא קלים. ב־1962 אובחנה אצלי גְלַאוּקוֹמָה. שיטות הטיפול באותם ימים היו מוגבלות למדי וראייתי נחלשה במהירות. גם בריאותו של רוי הידרדרה, וב־1983 הוא לקה בשבץ חמור שהותיר אותו משותק חלקית וללא יכולת לדבר. רוי נפטר ב־1986. הוא העניק לי תמיכה מעשית רבה בשירותי כחלוצה ואני מתגעגעת אליו מאוד.
על אף הבעיות האלו השתדלתי להתמיד בשגרה רוחנית טובה. קניתי מכונית חזקה שתתאים לשירות השדה בשטח החצי כפרי שלנו, והמשכתי בשירות החלוצי בסיועה של בתי ג׳ויס. ראייתי המשיכה להידרדר עד שאיבדתי לחלוטין את כושר הראייה בעין אחת. הרופאים שמו במקומה עין מזכוכית. למרות זאת יכולתי ללמוד במשך שלוש עד חמש שעות ביום, תודות ליכולת הראייה המועטה שנותרה לי בעין השנייה ובעזרת זכוכית מגדלת וספרות באותיות גדולות.
זמן הלימוד תמיד היה יקר ללבי. לכן תארו לעצמכם את ההלם הנורא כשפתאום ביום אחד, בשעות אחר הצהריים, לא יכולתי לראות דבר, כאילו מישהו כיבה את האורות. זהו, לא יכולתי לראות. כיצד המשכתי ללמוד מאז? ובכן, למרות שאני כמעט חירשת, אני נעזרת בקלטות־שמע, ובני משפחתי עוזרים לי להישאר איתנה מבחינה רוחנית.
להחזיק מעמד עד הקץ
כעת כשאני כבר מעל לגיל מאה, אני סובלת מעוד כמה בעיות בריאותיות ונאלצתי להאט את הקצב במידה רבה. לפעמים אני מרגישה קצת אבודה. בעצם, מכיוון שאינני מסוגלת לראות, אני לפעמים באמת אבודה! הייתי רוצה לנהל שוב שיעורי מקרא, אך בריאותי לא מאפשרת לי לצאת החוצה ולמצוא תלמידים. בהתחלה זה דיכא אותי. הייתי צריכה ללמוד להשלים עם מגבלותיי ולשמוח שאני עושה כמיטבי. זה לא היה קל. למרות זאת, אני שמחה מאוד שמדי חודש אני יכולה לדווח על מעט הזמן שאני משוחחת עם הזולת על אלוהינו האדיר יהוה. כאשר אחיות רחמניות, אנשי מכירות ואחרים באים לביתי ויש לי אפשרות לדבר איתם על המקרא, אני קופצת על ההזדמנות — בטקט, כמובן.
אחת הברכות המספקות ביותר עבורי היא שראיתי ארבעה דורות של משפחתי עובדים בנאמנות את יהוה. כמה מהם עושים מאמץ לשרת כחלוצים במקומות שקיים בהם צורך רב במבשרים או כזקני־קהילה ומשרתים עוזרים או בבית־אל. כמו רבים מבני דורי, מובן שציפיתי שהסוף של הסדר העולמי הזה יבוא כבר מזמן. אבל עיניי חזו בהתקדמות אדירה במהלך שבעה עשורים של שירותי! אני חשה סיפוק רב מן הידיעה שאני שותפה למשהו גדול כזה.
אחיות רחמניות שבאות לטפל בי אומרות שמה שמחזיק אותי בחיים זה אמונתי. גם אני סבורה כך. החיים הכי טובים הם חיים הממוקדים בשירות יהוה. אני יכולה לומר בפה מלא, כמו שנאמר על דוד המלך, שאני כעת מאושרת ושבעת ימים (דברי הימים א׳. כ״ט:28).
(אחות מיוּריאל סמית נפטרה ב־1 באפריל 2002 בשעה שמאמר זה הוכן לדפוס. היא גילתה נאמנות וכוח סבל למופת. בת 102 פחות חודש היתה במותה.)
[תמונות בעמוד 24]
כשהייתי בערך בת חמש, ובגיל 19 כאשר פגשתי את בעלי רוי
[תמונה בעמוד 26]
המכונית שלנו וקרונוע ”המצפה”
[תמונה בעמוד 27]
עם בעלי רוי ב־1971