סיפור חיים

מאושרת ושבעת ימים

סיפורה של מיוּריאל סמית

נקישה חזקה נשמעה בדלת ביתי.‏ בדיוק חזרתי הביתה לארוחת צהריים אחרי בוקר עמוס בפעילות ההטפה.‏ היתה לי הפסקה של חצי שעה וכהרגלי הרתחתי מים לתה ורציתי לתת מנוחה לרגליי.‏ הנקישה בדלת נשמעה בהולה למדי,‏ וכשהלכתי אל הדלת תהיתי מי יכול לבקר בשעה כזו.‏ עד מהרה התברר לי.‏ שני האנשים שעמדו על מפתן דלתי הזדהו כשוטרים.‏ הם אמרו שהם באו לחפש בביתי ספרות של עדי־יהוה — ארגון שהוצא אל מחוץ לחוק.‏

מדוע היתה פעילותם של עדי־יהוה אסורה באוסטרליה וכיצד קרה שהפכתי לעדת־יהוה?‏ הכול התחיל במתנה שקיבלתי מאמי בשנת 1910 כשהייתי בת עשר.‏

משפחתי התגוררה בבית עץ גדול בקְרוֹז נֶסט,‏ פרבר בצפון סידני.‏ יום אחד חזרתי הביתה מבית־הספר וראיתי שאמא שלי משוחחת עם גבר בכניסה לבית.‏ הייתי סקרנית לדעת מי האיש הזר הזה,‏ שהיה לבוש בחליפה והחזיק תיק עמוס בספרים,‏ אך מתוך ביישנות מיהרתי להיכנס הביתה.‏ אולם כעבור מספר דקות קראה לי אמא ואמרה:‏ ”‏לאיש הזה יש ספרים מאוד מעניינים וכולם על המקרא.‏ יום ההולדת שלך מתקרב,‏ אז את יכולה לבחור בין שמלה חדשה ובין הספרים האלה.‏ במה את בוחרת?‏”‏

‏”‏תודה רבה אמא,‏ אני בוחרת בספרים”‏,‏ השבתי.‏

וכך בגיל עשר היו לי שלושת הכרכים הראשונים של עיונים בכתבי־הקודש,‏ מאת צ׳ארלס טייז ראסל.‏ האיש שעמד בפתח הבית הסביר לאמי שהיא תצטרך לעזור לי להבין את הספרים,‏ מפני שהם ודאי יהיו קשים מדי בשבילי.‏ אמא אמרה שהיא תשמח מאוד לעשות זאת.‏ אך למרבה הצער,‏ זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה.‏ אבא טיפל במסירות באחי,‏ באחותי ובי,‏ אבל בהתחשב בנסיבות שהתעוררו,‏ הוטלו עלי מטלות נוספות שנראו קשות מנשוא.‏ ולא רק זה,‏ אלא שטרגדיה נוספת חיכתה לנו מעבר לפינה.‏

מלחמת העולם הראשונה פרצה ב־1914,‏ וכעבור שנה אחת בלבד נהרג אבי היקר.‏ נותרנו יתומים;‏ אחי ואחותי נשלחו לבתים של קרובי משפחה,‏ ואילו אני הועברתי לפנימייה קתולית.‏ לפעמים שקעתי בתחושת בדידות.‏ עם זאת,‏ אני מעריכה מאוד שהתאפשר לי לפתח את אהבתי למוסיקה,‏ במיוחד לנגינה בפסנתר.‏ השנים חלפו וסיימתי את לימודיי בפנימייה.‏ ב־1919 נישאתי לרוי סמית,‏ איש מכירות של כלי נגינה.‏ ב־1920 נולד לנו ילד ושוב הייתי טרודה בדאגות היומיום.‏ ומה עם הספרים שהזכרתי קודם לכן?‏

שכנה מספרת לי על האמת המקראית

‏”‏הספרים של המקרא”‏ עברו איתי ממקום למקום בכל אותן שנים.‏ לא ממש קראתי אותם,‏ אך בתוך תוכי ידעתי שהם מכילים מסר חשוב.‏ ואז באחד הימים בשנות העשרים המאוחרות,‏ ליל בימסון,‏ אחת השכנות שלנו,‏ קפצה לביקור.‏ ניגשנו לסלון,‏ התיישבנו ושתינו תה.‏

‏”‏אה,‏ יש לך את הספרים האלה!‏”‏,‏ היא אמרה פתאום.‏

‏”‏אילו ספרים?‏”‏ שאלתי בפליאה.‏

היא הצביעה לעבר הכרכים של עיונים בכתבי־הקודש שניצבו בכוננית הספרים.‏ ליל שאלה ממני את הספרים,‏ ועוד באותו יום קראה בהם בשקיקה.‏ היא התלהבה מהם מאוד.‏ ליל השיגה ספרים נוספים מתלמידי המקרא,‏ שמם של עדי־יהוה באותם ימים.‏ כמו כן היא לא יכלה שלא לספר לנו על מה שלמדה.‏ אחד הספרים שהשיגה נקרא כינור האלוהים ותוך זמן קצר הוא הגיע אל ביתנו.‏ חיי בשירות יהוה התחילו כאשר פיניתי מעט זמן לקרוא את אותו ספר המבוסס על המקרא.‏ סוף סוף מצאתי תשובות לשאלות חשובות,‏ שהכנסייה שלי לא היתה מסוגלת להשיב לי עליהן.‏

לשמחתי הרבה,‏ רוי בחן לעומק את הכתוב במקרא ושנינו התחלנו ללמוד בהתלהבות את המקרא.‏ לפני כן היה רוי חבר באגודת ”‏הבונים החופשיים”‏.‏ אך משפחתנו התאחדה בעבודת אלוהים האמיתית,‏ ופעמיים בשבוע הדריך אח אחד שיעור מקרא עם כל המשפחה.‏ קיבלנו חיזוקים נוספים כשהתחלנו לנכוח באסיפות של תלמידי המקרא.‏ מקום האסיפה בסידני היה אולם שכור קטן בפרבר של ניוּטאוּן.‏ באותם ימים היו פחות מ־400 עדים בכל הארץ,‏ כך שרוב האחים היו צריכים לנסוע מרחקים גדולים כדי להגיע לאסיפות.‏

משפחתנו,‏ למשל,‏ היתה צריכה לחצות בכל פעם את נמל סידני כדי לנכוח באסיפות.‏ לפני שנבנה הגשר של נמל סידני ב־1932,‏ היה המעבר כרוך בנסיעה במעבורת.‏ למרות הזמן והעלויות,‏ השתדלנו לא להחמיץ אף ארוחה רוחנית שסיפק לנו יהוה.‏ המאמצים להיות מבוססים בָּאמת היו כדאיים,‏ מכיוון שרוחות מלחמת העולם השנייה החלו לנשוב וסוגיית הנייטרליות עמדה להשפיע ישירות על משפחתנו.‏

ניסיונות וברכות

שנות השלושים המוקדמות היו תקופה סוערת למדי עבורי ועבור משפחתי.‏ אני נטבלתי ב־1930,‏ וב־1931 נכחתי בכינוס הבלתי נשכח שבו כולם נעמדו והסכימו להיקרא בשם הנפלא,‏ עדי־יהוה.‏ רוי ואני השתדלנו לחיות בהתאם למשמעות שם זה.‏ משום כך נטלנו חלק במבצעי ההטפה ויישמנו את כל השיטות שעודד הארגון.‏ לדוגמה,‏ ב־1932 השתתפנו במבצע מיוחד להפצת ספרון בקרב המוני האנשים שבאו לחנוכת הגשר של נמל סידני.‏ הבשורה בעזרת מכוניות עם רמקולים היתה פעילות מיוחדת עבורנו,‏ והיתה לנו הזכות להתקין מערכת קול כזאת במכונית המשפחתית.‏ הרצאות מקראיות מפי אח רתרפורד נשמעו בחוצות סידני תודות לטכנולוגיה זו.‏

שוב השתנו הנסיבות והמצב הלך והחמיר.‏ ב־1932 השפיע השפל הכלכלי הגדול קשות על אוסטרליה,‏ ולכן החלטנו רוי ואני לפשט את חיינו.‏ דרך אחת לעשות זאת היתה לעבור לגור קרוב יותר לקהילה,‏ וזה הפחית במידה רבה את הוצאות הנסיעות.‏ אך הקשיים הכלכליים התגמדו בהשוואה לאימה שאחזה בעולם עקב מלחמת העולם השנייה.‏

עדי־יהוה צייתו למצוות ישוע לא להיות חלק מן העולם,‏ ומשום כך הפכו מטרה לרדיפות גם באוסטרליה.‏ כמה אנשים שנתפסו להיסטריה של המלחמה כינו אותנו קומוניסטים.‏ אותם מתנגדים טענו שעדי־יהוה משתמשים בתחנות הרדיו שלהם באוסטרליה כדי להעביר מסרים לצבא יפן.‏

לחצים כבדים הופעלו על אחים צעירים שנקראו להתגייס לצבא.‏ אני שמחה לומר שכל שלושת הבנים שלנו שמרו על אמונה איתנה ונותרו נייטרלים.‏ על בננו הבכור ריצ׳רד נגזרו 18 חודשי מאסר.‏ לבננו השני,‏ קווין,‏ התאפשר להירשם כסרבן מצפון.‏ לדאבוננו הרב,‏ בננו הקטן סטיוארט נהרג בתאונת אופנוע כשהיה בדרכו להשלים את הליכי ההגנה שלו במשפט שנסב על סוגיית הנייטרליות.‏ זו היתה טרגדיה שהעציבה אותנו מאוד.‏ אך מה שעזר לנו להחזיק מעמד היה התמקדות במלכות ובהבטחתו של יהוה להקים את המתים.‏

הם החמיצו את האוצר האמיתי

פעילותם של עדי־יהוה באוסטרליה הוצאה אל מחוץ לחוק בינואר 1941.‏ אך כמו שליחיו של ישוע,‏ רוי ואני נשמענו לאלוהים יותר מאשר לבני אדם והמשכנו במשך שנתיים לפעול בתנאי מחתרת.‏ היה זה באותה תקופה ששני השוטרים בלבוש אזרחי הקישו על דלת ביתי.‏ מה אירע בהמשך?‏

ובכן,‏ הזמנתי אותם להיכנס.‏ כשנכנסו לבית שאלתי:‏ ”‏אכפת לכם שאסיים לשתות את התה שלי לפני שתערכו חיפוש בבית?‏”‏ למרבה הפלא הם הסכימו.‏ נכנסתי למטבח כדי להתפלל ליהוה ולארגן את מחשבותיי.‏ כשחזרתי,‏ נכנס אחד השוטרים לפינת הלימוד שלנו ולקח את כל מה שהיה עליו את הסמל של חברת המצפה,‏ כולל הספרות בתיק השירות שלי ואת המקרא שלי.‏

‏”‏את בטוחה שאין לך ספרים אחרים מוחבאים בקרטונים?‏”‏ הוא שאל.‏ ”‏ידוע לנו שאת הולכת מדי שבוע לאסיפות באולם בקצה הרחוב ושאת לוקחת לשם הרבה ספרים”‏.‏

‏”‏נכון,‏ אבל הם לא שם עכשיו”‏,‏ השבתי.‏

‏”‏כן,‏ אנחנו מודעים לכך גברת סמית”‏,‏ הוא אמר.‏ ”‏אנחנו גם יודעים שהספרות הזאת מאוחסנת בבתים של אנשים אחרים במחוז”‏.‏

בחדר השינה של בני הם מצאו חמישה קרטונים של הספרון חירות או קתוליוּת.‏

‏”‏את בטוחה שאין עוד משהו במוסך?‏”‏ הוא שאל.‏

‏”‏כן,‏ אין שם כלום”‏,‏ אמרתי.‏

ואז הוא פתח ארון אחד בפינת האוכל ומצא טפסים ריקים שנועדו לרישום דו״ח הקהילה.‏ הוא לקח אותם והתעקש לערוך חיפוש גם במוסך.‏

‏”‏בואו איתי”‏,‏ אמרתי.‏

הראיתי להם היכן המוסך,‏ ואחרי שחיפשו שם,‏ עזבו.‏

אותם שוטרים חשבו שחמשת הקרטונים שמצאו היו אוצר יקר!‏ אך הם לא הניחו יד על האוצר האמיתי.‏ באותם ימים מילאתי את תפקיד מזכיר הקהילה והיו לי בבית רשימות של מבשרי הקהילה ומידע חשוב אחר.‏ האחים הזהירו אותנו מפני חיפושים ואמרו לנו להיות מוכנים,‏ ולכן החבאתי במקום טוב את המסמכים הללו.‏ הכנסתי אותם למעטפות ושמתי אותן מתחת לקופסאות התה,‏ הסוכר והקמח שלי.‏ שמתי כמה מהן גם בכלוב הציפורים הגדול שעמד ליד המוסך.‏ השוטרים חלפו בדיוק ליד המידע שחיפשו.‏

מתחילה בשירות מלא

עד 1947 כבר הקימו ילדינו הגדולים משפחות משלהם.‏ רוי ואני החלטנו שאנחנו מסוגלים להתחיל בשירות המלא.‏ היה צורך במבשרים בדרום אוסטרליה,‏ אז מכרנו את הבית וקנינו קרוואן,‏ או קרונוע,‏ שקראנו לו ”‏המצפה”‏.‏ סגנון החיים הזה איפשר לנו לבשר במקומות מרוחקים ונידחים.‏ פעמים רבות יצא לנו לבשר באזורים כפריים שלא היו באחריות קהילה מסוימת.‏ יש לי זיכרונות טובים רבים מאותה תקופה.‏ אחת התלמידות שלי היתה אישה צעירה ששמה בוורלי.‏ היא עזבה את האזור לפני שהתקדמה לשלב של טבילה.‏ תארו לעצמכם כמה שמחתי כאשר שנים רבות לאחר מכן ניגשה אלי אחות בכינוס ואמרה שהיא בוורלי!‏ עד כמה הייתי מאושרת לראות שאחרי כל אותן שנים היא משרתת את יהוה ביחד עם בעלה וילדיה.‏

ב־1979 נפלה בחלקי הזכות ללמוד בבית־הספר לשירות החלוצי.‏ אחד הדברים שהודגשו בבית־הספר היה שכדי להחזיק מעמד בשירות החלוצי יש להקפיד על שגרה טובה של לימוד אישי.‏ ראיתי בעצמי עד כמה שזה נכון.‏ הלימוד,‏ האסיפות והשירות היו כל חיי,‏ וכך זה גם כיום.‏ אני רואה זאת כזכות גדולה ששירתתי כחלוצה רגילה למעלה מ־50 שנה.‏

מתמודדת עם בעיות בריאות

בעשרות השנים האחרונות ניצבו בדרכי כמה מכשולים לא קלים.‏ ב־1962 אובחנה אצלי גְלַאוּקוֹמָה.‏ שיטות הטיפול באותם ימים היו מוגבלות למדי וראייתי נחלשה במהירות.‏ גם בריאותו של רוי הידרדרה,‏ וב־1983 הוא לקה בשבץ חמור שהותיר אותו משותק חלקית וללא יכולת לדבר.‏ רוי נפטר ב־1986.‏ הוא העניק לי תמיכה מעשית רבה בשירותי כחלוצה ואני מתגעגעת אליו מאוד.‏

על אף הבעיות האלו השתדלתי להתמיד בשגרה רוחנית טובה.‏ קניתי מכונית חזקה שתתאים לשירות השדה בשטח החצי כפרי שלנו,‏ והמשכתי בשירות החלוצי בסיועה של בתי ג׳ויס.‏ ראייתי המשיכה להידרדר עד שאיבדתי לחלוטין את כושר הראייה בעין אחת.‏ הרופאים שמו במקומה עין מזכוכית.‏ למרות זאת יכולתי ללמוד במשך שלוש עד חמש שעות ביום,‏ תודות ליכולת הראייה המועטה שנותרה לי בעין השנייה ובעזרת זכוכית מגדלת וספרות באותיות גדולות.‏

זמן הלימוד תמיד היה יקר ללבי.‏ לכן תארו לעצמכם את ההלם הנורא כשפתאום ביום אחד,‏ בשעות אחר הצהריים,‏ לא יכולתי לראות דבר,‏ כאילו מישהו כיבה את האורות.‏ זהו,‏ לא יכולתי לראות.‏ כיצד המשכתי ללמוד מאז?‏ ובכן,‏ למרות שאני כמעט חירשת,‏ אני נעזרת בקלטות־שמע,‏ ובני משפחתי עוזרים לי להישאר איתנה מבחינה רוחנית.‏

להחזיק מעמד עד הקץ

כעת כשאני כבר מעל לגיל מאה,‏ אני סובלת מעוד כמה בעיות בריאותיות ונאלצתי להאט את הקצב במידה רבה.‏ לפעמים אני מרגישה קצת אבודה.‏ בעצם,‏ מכיוון שאינני מסוגלת לראות,‏ אני לפעמים באמת אבודה!‏ הייתי רוצה לנהל שוב שיעורי מקרא,‏ אך בריאותי לא מאפשרת לי לצאת החוצה ולמצוא תלמידים.‏ בהתחלה זה דיכא אותי.‏ הייתי צריכה ללמוד להשלים עם מגבלותיי ולשמוח שאני עושה כמיטבי.‏ זה לא היה קל.‏ למרות זאת,‏ אני שמחה מאוד שמדי חודש אני יכולה לדווח על מעט הזמן שאני משוחחת עם הזולת על אלוהינו האדיר יהוה.‏ כאשר אחיות רחמניות,‏ אנשי מכירות ואחרים באים לביתי ויש לי אפשרות לדבר איתם על המקרא,‏ אני קופצת על ההזדמנות — בטקט,‏ כמובן.‏

אחת הברכות המספקות ביותר עבורי היא שראיתי ארבעה דורות של משפחתי עובדים בנאמנות את יהוה.‏ כמה מהם עושים מאמץ לשרת כחלוצים במקומות שקיים בהם צורך רב במבשרים או כזקני־קהילה ומשרתים עוזרים או בבית־אל.‏ כמו רבים מבני דורי,‏ מובן שציפיתי שהסוף של הסדר העולמי הזה יבוא כבר מזמן.‏ אבל עיניי חזו בהתקדמות אדירה במהלך שבעה עשורים של שירותי!‏ אני חשה סיפוק רב מן הידיעה שאני שותפה למשהו גדול כזה.‏

אחיות רחמניות שבאות לטפל בי אומרות שמה שמחזיק אותי בחיים זה אמונתי.‏ גם אני סבורה כך.‏ החיים הכי טובים הם חיים הממוקדים בשירות יהוה.‏ אני יכולה לומר בפה מלא,‏ כמו שנאמר על דוד המלך,‏ שאני כעת מאושרת ושבעת ימים (‏דברי הימים א׳.‏ כ״ט:‏28‏)‏.‏

‏(‏אחות מיוּריאל סמית נפטרה ב־1 באפריל 2002 בשעה שמאמר זה הוכן לדפוס.‏ היא גילתה נאמנות וכוח סבל למופת.‏ בת 102 פחות חודש היתה במותה.‏)‏

‏[‏תמונות בעמוד 24]‏

כשהייתי בערך בת חמש,‏ ובגיל 19 כאשר פגשתי את בעלי רוי

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

המכונית שלנו וקרונוע ”‏המצפה”‏

‏[‏תמונה בעמוד 27]‏

עם בעלי רוי ב־1971