בורות אשר לא יכילו מים
בימי המקרא נחפרו בורות תת־קרקעיים בעיקר לשם אגירת מים. בתקופות מסוימות שימשו הבורות בארץ המובטחת המקור הבלעדי לאספקת המים החיונית.
בהתייחסו למשפט אלוהים, דיבר ירמיהו על בורות בלשון השְאלה. הוא אמר: ”שתיים רעות עשה עמי: אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בֹּארות, בֹּארות נשברים, אשר לא יכילו המים” (ירמיהו ב׳:13).
בני ישראל עזבו את יהוה אלוהיהם — ”מקור מים חיים” — והשליכו יהבם על בריתות צבאיות רעועות עם עמים עובדי אלילים ועל פולחן של אלילי כזב חסרי אונים. אם לאמץ את האנלוגיה של ירמיהו, הרי שאותם מקומות מפלט מקוּוים לא היו אלא בורות דולפים המרוקנים מכל הגנה וישועה (דברים כ״ח:20).
איזה לקח ניתן להפיק מדוגמה היסטורית זו? כפי שהיה בימי ירמיהו, יהוה, האל הנצחי, הוא עדיין המקור היחיד של מים חיים (תהלים ל״ו:10; ההתגלות ד׳:11). רק ממנו, ודרך בנו ישוע המשיח, יוכלו בני האדם לקבל חיי עולם (יוחנן ד׳:14; י״ז:3). ואולם, בדומה לבני דורו של ירמיהו, המונים כיום מעדיפים לדחות ואף לצאת נגד דברו של אלוהים המובא במקרא. הם תולים את ביטחונם בפתרונות פוליטיים זמניים, בדעות אנוש נבובות ובאידיאולוגיות ופילוסופיות עקרות המבזות את שם אלוהים (קורינתים א׳. ג׳:18–20; קולוסים ב׳:8). האפשרויות ברורות. במה תשים מבטחך? האם ב”מקור מים חיים”, ביהוה, או שמא ב”בֹארות נשברים, אשר לא יכילו המים”?
[תמונה בעמוד 32]
צלמית טֶרָה קוֹטָה של אלה־אם שנתגלתה בקבר ישראלי
[שלמי תודה]
התצלום באדיבות המוזיאון הבריטי