שאלות של קוראים
האם ישוע דיבר אל אימו בחוסר כבוד ובחוסר אדיבות בחתונה בקנה? (יוחנן ב׳:4)
זמן קצר לאחר טבילתו, הוזמנו ישוע ותלמידיו למסיבת חתונה בקנה. גם אימו הייתה שם. כאשר אזל היין, אמרה לו מרים: ”אין להם יין”. בתגובה השיב ישוע: ”מה לי ולך, אישה? עוד לא הגיעה שעתי” (יוחנן ב׳:1–4).
אם מישהו יאמר כיום לאימו ”אישה” או ”מה לי ולך”, מן הסתם ייחשב הדבר להתנהגות חסרת כבוד ואפילו לעלבון. ואולם מי שטוען שישוע התייחס כך לאימו מתעלם מההקשר התרבותי והלשוני של אותו מקרה. לפתרון הסוגיה עלינו להבין כיצד השתמשו בביטויים הללו בתקופת המקרא.
המילון הפרשני למילים בתנ״ך ובברית החדשה מאת וַין (אנג׳) מציין באשר למילה ”אישה”: ”אין בפנייה זו נימת גערה או בוטות, אלא הבעת חיבה וכבוד”. מקורות אחרים מתנסחים בצורה דומה. לדוגמה, מהדורת המקרא אנקור (אנג׳) מציינת: ”אין זו נזיפה או פנייה לא־מנומסת וגם אין היא מצביעה על חוסר חיבה... זו הייתה דרכו הטבעית והמנומסת של ישוע לפנות לנשים”. המילון הבינלאומי החדש לתיאולוגיה של הברית החדשה (The New International Dictionary of New Testament Theology) מסביר שהמילה ”משמשת כמילת פנייה ואין בה כל רמיזה ליחס מזלזל”. המילון התיאולוגי של הברית החדשה (Theological Dictionary of the New Testament) מאת גרהרד קיטל מסביר ”שבשום אופן אין הכוונה כאן לצורת פנייה המבטאת חוסר כבוד או בוז”. לפיכך, אל לנו להסיק שישוע נהג בגסות או בחוסר אדיבות כלפי אימו כאשר קרא לה ”אישה” (מתי ט״ו:28; לוקס י״ג:12; יוחנן ד׳:21; י״ט:26; כ׳:13, 15).
אך מה לגבי המילים ”מה לי ולך”? ככל הנראה מדובר בצירוף עברי שכיח המופיע מספר פעמים במקרא. למשל בשמואל ב׳. ט״ז:10, דוד מונע מאבישי להרוג את שִמעי ואומר לו: ”מה לי ולכם, בני צרויה? כי יקלל, וכי יהוה אמר לו, ’קלל את דוד!’”. בדומה לכך אנו קוראים במלכים א׳. י״ז:18 את מה שאמרה האלמנה מצרפת לאליהו בעקבות מות בנה: ”מה לי ולך, איש האלוהים? באת אליי להזכיר את עווני ולהמית את בני”.
דוגמאות מקראיות אלו מוכיחות שהצירוף ”מה לי ולך” נאמר פעמים רבות להבעת אי־נכונות להיות מעורב בפעולה מוצעת כלשהי או להבעת השקפה או דעה שונות, ולא מתוך בוז או יהירות. אם כן, מה ניתן לומר על דברי ישוע למרים?
כאשר אמרה לישוע, ”אין להם יין”, מרים לא רק יִידעה אותו על כך אלא התכוונה כנראה שינקוט פעולה. ישוע השתמש בצורת התבטאות שגורה זו כדי לסרב לבקשתה המרומזת של מרים והסביר את עצמו במילים, ”עוד לא הגיעה שעתי”.
מיום טבילתו ומשיחתו ב־29 לספירה, ידע ישוע שכמשיח המובטח יהוה רוצה שהוא יתהלך בתומו — דרך שבסופה ימות, יקום לתחייה ויפואר. ”בן האדם לא בא כדי שישרתוהו אלא כדי לשרת ולתת את נפשו כופר בעד רבים”, אמר (מתי כ׳:28). כשקרבה שעתו למות ציין ישוע במפורש: ”הגיעה השעה” (יוחנן י״ב:1, 23; י״ג:1). בתפילה שנשא בלילה שלפני מותו אמר: ”אבי, באה השעה. פאר נא את בנך בכבוד למען יפאר הבן אותך” (יוחנן י״ז:1). ובסופו של דבר כאשר הגיע ההמון לעצור אותו בגן גת שמנים, העיר ישוע את השליחים משנתם ואמר: ”הגיעה השעה, הנה בן האדם נמסר לידי אנשים חוטאים” (מרקוס י״ד:41).
אך במסיבת החתונה בקנה היה ישוע רק בתחילת דרכו כמשיח ועוד לא הגיעה ’שעתו’. מטרתו הראשונה במעלה הייתה לעשות את רצון אביו בדרך ובזמן שהוא יורה לו, ואף אחד לא יוכל להניא אותו מדרכו הנחושה. ישוע הבהיר זאת לאימו בהחלטיות, אך בשום פנים ואופן לא בחוסר כבוד או בחוסר אדיבות. מרים לא חשה נבוכה או פגועה מבּנה. למעשה, היא הבינה את כוונתו ואמרה למשרתים: ”כל מה שיאמר לכם עשו”. ישוע לא התעלם מאימו אלא חולל את הנס הראשון שלו כמשיח — בהופכו את המים ליין משובח — וכך גילה איזון מושלם בין מילוי רצון אביו שבשמיים לבין גילוי הבנה כלפי מה שהטריד את אימו (יוחנן ב׳:5–11).
[תמונה בעמוד 31]
ישוע דיבר עם אימו באדיבות אך בהחלטיות