”ארץ זבת חלב ודבש”
כאשר הוציא יהוה אלוהים את בני ישראל ממצרים, הוא הבטיח להביאם ”אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש” (שמות ג׳:8).
כשבני ישראל התיישבו בארץ ההבטחה, הם החלו לגדל פרות, כבשים ועיזים, ולכן היה להם שפע של חלב. אך מה בנוגע לדבש? יש הסבורים כי המילה דבש מתייחסת לתרכיז מתוק שהופק מתמרים, תאנים או ענבים. בנוסף, רוב ההתייחסויות הישירות לדבש דבורים במקרא עניינן בדבש שיוצר על־ידי דבורי בר, ולא על־ידי דבורים מבויתות (שופטים י״ד:8, 9; שמואל א׳. י״ד:27; מתי ג׳:1, 4). האם ישראל באמת הייתה ארץ ’זבת דבש’ כפי שהייתה ”זבת חלב”?
ממצאים ארכיאולוגיים שנחשפו לאחרונה בישראל שופכים אור על הנושא. הודעה לעיתונות שיצאה מטעם האוניברסיטה העברית מציינת באשר לתגלית: ”’זו המכוורת הקדומה ביותר הידועה עד היום’, אומר פרופ’ מזר. ’היא מתוארכת למאות העשירית עד ראשית התשיעית לפני הספירה’”.
הארכיאולוגים חשפו יותר מ־30 כוורות המסודרות בשלושה טורים, ולהערכתם באזור שנחפר היו כ־100 כוורות. בשרידי הכוורות נתגלו חלקי דבורים ומולקולות של שעוות דבורים. החוקרים משערים כי מהכוורות האלה ”אפשר היה להפיק כחצי טון דבש בשנה”.
בימי קדם הפיקו מחלות דבש לא רק דבש ערב לחך אלא גם דונג דבורים ששימש בתעשיית המתכת והעור. כמו כן, נהוג היה למרוח דונג דבורים על גבי לוחות כתיבה מעץ. לאחר שכתבו על הלוח, ניתן היה להמיס את הדונג ולעשות שימוש חוזר בלוח. לאיזו מסקנה הגיעו החוקרים כתוצאה מהתגלית הארכיאולוגית?
”בעוד המקרא אינו מספר לנו דבר על גידול דבורים בארץ ישראל”, מציינת ההודעה לעיתונות, ”גילוי המכוורת בתל רחוב מצביע על כך שענף גידול הדבורים והפקת דבש ודונג דבורים היה מפותח כבר בימי בית ראשון. ייתכן אפוא כי המונח דבש במקרא אכן מתייחס לדבש דבורים”.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 29]
Institute of Archaeology/Hebrew University © Tel Rehov Excavations