מתוך אוצר הארכיון
”מדי יום אני לומדת לאהוב יותר ויותר את פעילות הקולפורטר”
בשנת 1886 נשלחו מאה עותקים של שחר המילניום כרך א׳ מ”בית המקרא” באַלֶגֶנִי, פנסילבניה שבארה״ב, אל שיקגו שבאילינוי. צ׳ארלס טייז ראסל קיווה להפיץ את הכרך החדש בחנויות הספרים. אחת החברות הגדולות ביותר בארצות־הברית להפצת ספרי דת הסכימה לקבל את משלוח הספרים. אלא שכעבור שבועיים הוחזר המשלוח כולו אל ”בית המקרא”.
כפי שנמסר, מטיף ידוע זעם כשראה את שחר המילניום מוצג לצד ספריו. הוא איים בכעס שאם הספר יישאר על המדף הוא וידידיו, מטיפים מפורסמים אחרים, יעבירו את ספריהם — ואת עסקיהם — למקום אחר. המפיץ החזיר באי־רצון את ספרי שחר המילניום. בנוסף לכך, פורסמו מודעות פרסום בעיתונים, אך המתנגדים הביאו לביטול חוזי הפרסום. אם כן, כיצד יגיע הספר החדש לידי שוחרי האמת?
הקולפורטרים היו המענה לבעיה.a בשנת 1881 יצאה בהמצפה של ציון הקריאה ל־000,1 מבשרים היכולים להקדיש את מלוא זמנם להפצת ספרות מקראית. אף שהיו רק כמה מאות קולפורטרים, הם הפיצו במקומות רבים את זרעי האמת בדמות חומר מודפס. עד לשנת 1897 כבר הופצו, בעיקר בידי הקולפורטרים, קרוב למיליון ספרי שחר המילניום. רובם חיו על סכומי כספים צנועים שקיבלו עבור כל מינוי להמצפה או עבור כל ספר שחילקו.
מי היו אותם קולפורטרים אמיצים? חלקם החלו לשרת בגיל העשרה וחלקם בגיל מבוגר יותר. רבים מהם היו רווקים או נשואים ללא ילדים, אך גם היו ביניהם לא מעט משפחות. קולפורטרים רגילים שירתו שעות רבות ביום, וקולפורטרים עוזרים הקדישו לפעילות שעה או שעתיים ביום. מטעמי בריאות או בשל נסיבות אלו ואחרות לא כולם יכלו לבצע את פעילות הקולפורטר. אך בכינוס בשנת 1906 נאמר לאחים שיכלו לשרת כקולפורטרים שלא נדרש מהם להיות ”מלומדים מאוד או מוכשרים מאוד או לדעת לשון מלאכים”.
כמעט בכל יבשת בוצעה פעילות בלתי רגילה בידי אנשים רגילים. אח אחד העריך שבשבע שנים הוא חילק 000,15 ספרים. עם זאת, אמר: ”לא הצטרפתי לשורות הקולפורטרים כדי להיות מוכר ספרים, אלא כדי להעיד על יהוה ועל אמיתו”. בכל מקום שאליו הגיעו הקולפורטרים נבטו זרעי האמת ונוסדו יותר ויותר קבוצות של תלמידי מקרא.
אנשי הכמורה לעגו להם וכינו אותם רוכלי ספרים. חוברת המצפה משנת 1892 ציינה: ”מעטים מכירים [בהם] כנציגיו האמיתיים של האדון, או יודעים עד כמה מכובדות ענוותם והקרבתם העצמית בעיני האדון”. ואכן, דרכם של הקולפורטרים לא הייתה ”סוגה בשושנים”, כפי שניסח זאת אחד מהם. נעליים חזקות ואופניים היו אמצעי התחבורה העיקריים. כאשר היה לאנשים מחסור בכסף, נתנו הקולפורטרים את הספרים תמורת מזון. אחרי יום בשירות השדה שבו המבשרים אל האוהלים ואל החדרים המושכרים כשהם עייפים אך מאושרים. אחר כך הומצאה עגלת הקולפורטר שהייתה קרון מגורים בבנייה עצמית שחסכה הרבה זמן וכסף.b
החל מהכינוס שנערך בשיקגו בשנת 1893 נוספו לתוכנית חלקים מיוחדים שיועדו לקולפורטרים. בחלקים אלה סופרו חוויות מרתקות והוצגו שיטות הטפה אפשריות ועצות מעשיות. אח ראסל עודד את המבשרים החרוצים לאכול ארוחת בוקר מזינה, לשתות באמצע הבוקר כוס חלב וביום חם לשתות שייק סודה.
קולפורטרים שחיפשו שותף לשירות ענדו סרט צהוב, והחדשים יצאו עם שותפים מנוסים. הכשרה זו הייתה כנראה הכרחית. לדוגמה, קולפורטרית חדשה שהייתה מתוחה הציגה בפני בעלת בית אחת את הספרים במילים, ”נכון שאת לא רוצה את הספרים האלה?” למרבה השמחה, היא כן הייתה מעוניינת בספרים והפכה לאחות.
אח אחד התלבט, ’האם עליי להמשיך לעבוד בעבודה המכניסה שלי ולתרום לפעילות 000,1 דולר בשנה, או האם עליי להפוך לקולפורטר?’ נאמר לו שהאדון יעריך זאת אם יעשה כך או כך, אבל אם יקדיש את זמנו ישירות לאדון יהיו לו ברכות גדולות יותר. מרי הינדס ראתה בפעילות הקולפורטר ”הדרך הטובה ביותר לעשות את המיטב למרב האנשים”. ואלברטה קרוסבי הביישנית אמרה, ”מדי יום אני לומדת לאהוב יותר ויותר את פעילות הקולפורטר”.
כיום רבים מצאצאיהם הפיזיים והרוחניים של הקולפורטרים הנלהבים עדיין נאמנים למורשתם הרוחנית. אם באילן המשפחתי שלך אין קולפורטר או חלוץ, אולי תתחיל מסורת משפחתית זו בעצמך. גם אתה תלמד מדי יום לאהוב יותר ויותר את פעילותך כמבשר בשירות מורחב.
[הערות שוליים]
a בשנת 1931 הוחלף המונח ”קולפורטר” ב”חלוץ”.
b פרטים נוספים על קרונות המגורים יופיעו באחת ההוצאות הבאות.
[קטע מוגדל בעמוד 32]
לא נדרש מהם להיות ”מלומדים מאוד או מוכשרים מאוד או לדעת לשון מלאכים”
[תמונה בעמוד 31]
הקולפורטר א. ו. אוסיי בגאנה, בערך ב־1930
[תמונות בעמוד 32]
למעלה: הקולפורטריות אדית קִין וגרטרוד מוריס באנגליה, בערך ב־1918; למטה: סטנלי קוסאבום והנרי נונקס בארצות־הברית עם קרטונים שנותרו ריקים אחרי שחולקו הספרים