האם אפשר לתת אימון בחדשות?
ב־10 במאי, 1927, מסרה מהדורה מיוחדת של העיתון הצרפתי לה־פרס, כי הטיסה הישירה הראשונה שהוכתרה בהצלחה, מעבר לאוקיינוס האטלנטי, בוצעה על־ידי שני הטייסים הצרפתיים, נוּנגסֵי וקולי. בעמוד הראשון הופיעו תצלומיהם של שני הטייסים וכן פרטים על הגעתם לניו־יורק. אך, הסיפור היה מפוברק. לאמיתו־של־דבר, המטוס אבד והטייסים ניספו.
ידיעות כוזבות נפוצות הרבה יותר משרוב בני־האדם חושבים. בשנת 1983, למשל, פורסמו מכתבים אישיים, שלפי ההנחה היו של היטלר, בשבועונים חשובים בצרפת ובגרמניה המערבית במיוחד. הסתבר כי היו מזויפים.
בדומה לכך, בשנת 1980 נתפרסם בעיתון וושינגטון פוסט סיפורו של צעיר מכור־לסמים. המחברת זכתה כתוצאה מן הכתבה בפרס פּוֹליצֵר, הפרס הגדול ביותר לעיתונאי בארה״ב. אך, מאוחר יותר נתגלה כי הסיפור היה בדוי, מפוברק. בלחץ החוקרים, הגישה העיתונאית את התפטרותה, באמרה: ”אני מתנצלת בפני העיתון שלי, המקצוע שלי, מועצת־המנהלים של פרס פּוֹליצר וכל שוחרי־האמת.”
אך, חדשות מפוברקות, או ידיעות כוזבות, אינן מהוות את המכשולים היחידים למסירת האמת על המתרחש בעולם.
בחירת החדשות והגשתן
עיתונאים ועורכים בוחרים תדירות בחדשות הקוסמות לציבור הרחב, שאולי אין להן חשיבות אמיתית. ניתנת עדיפות למאורעות שערורייתיים או מושכי־עין, כדי להגדיל את התפוצה ואת הפופולריות. כוכבים של עולם הבידור והספורט זוכים להבלטה, ולא משנה איזו דוגמה אישית הם משמשים לצעירים. כך שאם אחד מהם מתאהב, מתחתן, או נפטר, הדבר תופש כותרות.
חדשות הטלוויזיה מבליטות תדירות נושאים קוסמים לעין. בהקשר לכך נמסר בחוברת TV Guide (מדריך לטלוויזיה), כי מנהל רשת טלוויזיה ”הצהיר שהוא מעוניין ב’מוֹמֶנטים’ בשידור — ברגעים מרעישים, מסעירים, אשר ירתקו את הצופה בכל סיפור.” אכן, המגמה לרתק את הצופים חשובה, בדרך־כלל, יותר מאשר להרחיב את אופקיו של הציבור הרחב.
הדרך שבה מאורעות מוצגים, עלולה להראות תמונת־מצב לא־שלימה. לדוגמה, מוסף שבועי ליומון הצרפתי לה־מונד מסר כי ”שלושה מקלטי־טלוויזיה התפוצצו [בצרפת] בחמישה־עשר ימים בלבד.” אף־על־פי שזה הוצג כתופעה יוצאת־דופן, מספר ההתפוצצויות של מקלטי־טלוויזיה במשך אותה תקופה בת חמשה־עשר יום, היה בעצם קטן מן הרגיל.
יתר על כן: לעתים מגישים חדשות חשובות בנימה מגמתית. פַּרֵיד מגאזי ן מוסר כי פקידי־מימשל ומדינאים ”מעבירים תדירות את תרמיותיהם דרך כלי־התיקשורת, בסלפם את החדשות כדי להשפיע על הלך־מחשבתך. הם מגישים עובדות באורח סלקטיבי, במקום למסור את האמת בכללותה.”
תופעה זו מטרידה פרשני חדשות רבים. האנציקלופדיה אוניברסאלִי הצרפתית מציינת: ”מאז תום שנות השמונים, זכו כלי־התיקשורת החשובים, והטלוויזיה בפרט, לגינוי בפי כול — אנשי־מקצוע והֶדיוטות, האיש מן הרחוב ואישי ציבור — בגלל מה שנאמר ומה שלא נאמר, בשל הדרך בה נאמרו הדברים ובשל רמזים שונים שנרמזו.”
חילופי מידע חופשיים, בקנה־מידה עולמי, מהווים גם הם בעיה. נושא זה עורר ויכוח סוער באונסק”ו (האירגון לחינוך, מדע ותרבות שמטעם האו״ם). ארצות מתפתחות קָבלו על כך שמזכירים אותן בחדשות רק כאשר פוקדים אותן אסונות־טבע, או בעיות פוליטיות חמורות. כתבה ביומון הצרפתי לה־מונד, אשר ציינה שעיתונים מערביים מסוימים מגישים הרבה יותר חדשות על ארצות בחצי־הכדור הצפוני מאשר על ארצות בחצי־הכדור הדרומי, הוסיפה: ”הדבר גורם חוסר־איזון רציני, המשפיע על דעת־הקהל בארצות המתועשות לא פחות מאשר בארצות המתפתחות.”
קבוצות לחץ
הלחץ שמפעילים פירסומאים על עורכי חדשות מהווה גורם נוסף המשפיע על החדשות שהציבור מקבל. בשנות הארבעים, הפסיד כתב־עת אמריקני פירסומות מיצרני פסנתרים, כאשר פירסם כתבה שהצביעה על היתרונות שבנגינת גיטרה כליווי לשירה. לאחר מכן, פורסם באותו כתב־עת מאמר־מערכת אשר הילל ושיבח את הפסנתר! אין תימה, איפוא, שהכתבות המצביעות על הסכנות שבעישון הן מעטות יחסית, לאור מספר כתבי־העת המפיקים רווחים מפירסומות על סיגריות.
אמצעי לחץ נוסף מהווים הקוראים והצופים עצמם. ריימונד קסטאן, לשעבר מנהל תחנת־רדיו פופולרית, הסביר כי המאזינים היו על־פי־רוב שמרנים, ולכן היה צורך להיזהר שלא להכעיסם. האם מפליא, איפוא, שבמדינה שבה שולטת דת מסוימת, מעלימים או מטשטשים עובדות לא־נעימות לגביה?
לחצים מופעלים גם מצד קבוצות או אנשים קיצוניים, הסבורים שלא הוקדשה תשומת־לב מספקת לדעותיהם בכלי־התיקשורת. לפני מספר שנים, הטרוריסטים אשר חטפו את אלדוֹ מוֹרוֹ, ראש־ממשלת איטליה לשעבר, עמדו על כך שתביעותיהם יזכו לכיסוי מלא בטלוויזיה, ברדיו ובעיתוני איטליה. בדומה לכך, כשטרוריסטים חוטפים מטוסים ולוקחים בני־ערובה, הם מהווים את עיקר חדשות הטלוויזיה, ובכך זוכים בפירסום שהם רוצים בו.
לעתים, מאשימים את עיתונאי־החדשות בכך שהם נכנעים למוסכמות, שהם מנציחים שיטות והשקפות מושרשות. אך, האם ניתן לצַפות שתעשייה המעוניינת במירב הקוראים והמאזינים, תפיץ דעות והשקפות הנוגדות את דעותיהם של מרבית האנשים שהיא משרתת?
בעיה קשורה לכך היא, שבארצות רבות גרמה עליית המחירים לכך שעיתונים יומיים יתמזגו, דבר שיצר ”אימפריות עיתונוּת” בידי קבוצות קטנות, ואפילו בידי אדם אחד. אם מספר הבעלים ימשיך לרדת, הדבר יגביל את מיגוון הדעות שיתפרסמו.
ההשפעה על הציבור
אין ספק, שכלי־התיקשורת תרמו גם לעיצוב הערכים החברתיים. זה נעשה בכך שהם מציגים רמות־מוסר וסגנונות חיים, שהיו פסולים בעיני הציבור לפני שנים מעטות בלבד, כתופעה מקובלת.
למשל, בתחילת שנות השמונים שוחח אדם בגיל־העמידה, שהוא אחד מעדי־יהוה, על הומוסקסואליות עם אביו, שהתגורר לא הרחק מהעיר סאן־פרנציסקו, קליפורניה. בהיותו צעיר יותר, הביע האב בפני בנו את ההשקפה שהתנהגות המוסקסואלית הינה מזעזעת. אולם אז, כעבור כמה עשרות שנים, הֵגֵן האב הזקן — בהשפעת כלי־התיקשורת — על ההומוסקסואליות כעל דרך־חיים מקובלת חליפית.
האנציקלופדיה לסוציולוגיה (בצרפתית) מציינת: ”הרדיו והטלוויזיה יכולים, ללא ספק, ... להחדיר השקפות חדשות, לעודד מגמות חדשניות או כאלה הגורמות מהומות. מחמת הלהיטוּת אחר חדשות מסעירות, כלי־התיקשורת נותנים להן דחיפה מיד בהתחלה ומגזימים בחשיבותן.
מה ניתן לעשות, אם אין אנו רוצים שכלי־התיקשורת יעצבו את ערכינו? עלינו להיענות לעצות הנבונות שבכתבי־הקודש. זאת, משום שערכי־המוסר והעקרונות בהם הם דוגלים תקֵפים לגבי כל חברה אנושית בכל זמן מן הזמנים. יתרה מזאת, הם מסייעים לנו להבין עד כמה חשוב שהמוסר האלוהי הוא זה שיעצב אותנו, ולא ההשקפות הפופולריות של העולם בן־זמננו. — ישעיהו מ״ח: 17; תהלים י״ט: 8–12.
בנוסף לכך, כתבי־הקודש מסבירים היבט חשוב של החדשות, שבדרך־כלל אינו מופיע בכלי־התיקשורת. הבה נבחן היבט זה במאמר הבא.
[תמונה בעמוד 6]
התנועות הקיצוניות זוכות לפירסום שהן רוצות בו
[שלמי תודה]
Photo ANSA