נשים — הזוכות הן ליחס־כבוד בעבודה?‏

‏”‏רוב הגברים,‏ אם רווקים ואם נשואים,‏ ראו בנשים טרף חוקי”‏.‏ — ג׳ני,‏ לשעבר מזכירה משפטית.‏

‏”‏הטרדה מינית של עובדות בתי־חולים,‏ היא דבר ידוע־לשימצה”‏.‏ — שרה,‏ אחות מוסמכת.‏

‏”‏בעבודה הציעו לי כל העת הצעות לא־מוסריות”‏.‏ — ג׳ין,‏ אחות מוסמכת.‏

האם דוגמאות אלה מציגות תמונת־מצב יוצאת־דופן,‏ או שמא מצביעות הן על תופעה נפוצה?‏ כַּתב עורו!‏ ראיין מספר נשים בעלות שנות־ניסיון בעבודה.‏ האם זכו הן ליחס־כבוד מצד עמיתיהן,‏ הגברים?‏ להלן כמה מהערותיהן:‏

שרה,‏ אחות מניו־ג׳רסי,‏ שבארה״ב,‏ בעלת תשע שנות ניסיון בעבודה בבתי־חולים צבאיים,‏ אמרה:‏ ”‏זכור לי,‏ שכאשר שֵירתּי בסאן־אנטוניו,‏ טקסס,‏ התפנתה מישרה במחלקה לדיאליזה כלייתית.‏ שאלתי קבוצת רופאים מה עלי לעשות כדי לזכות במישרה.‏ אחד מהם השיב בחיוך שחצני,‏ ’‏תשכבי עם הרופא הראשי’‏.‏ עניתי לו,‏ ’‏אם כך,‏ אינני מעוניינת במישרה’‏.‏ אבל כך מחליטים תדירוֹת אם להעניק העלאה בדרגה,‏ או מישרה.‏ על האשה להיכנע לגבר השליט,‏ התאוותן.‏

‏”‏פעם אחרת,‏ כשעבדתי ביחידה לטיפול נמרץ והצמדתי צינורות תוך־ורידיים לחולה,‏ עבר לידי רופא וצבט את אחורַי.‏ הדבר הסעיר את רוחי והתפרצתי בזעם לחדר סמוך.‏ הוא חש בעקבותי ופלט משהו ווּלגרי.‏ פשוט דחפתי אותו אל פח־האשפה!‏ חזרתי הישר אל החולה שלי.‏ אין צורך לומר שאותו רופא שוב לא הטריד אותי!‏”‏

מרים,‏ אשה נשואה ממצרים,‏ שעבדה בעבר כמזכירה בקהיר,‏ סיפרה על מצבן של נשים עובדות בארץ מוסלמית זו.‏ ”‏לבוש הנשים צנוע יותר מאשר בחברה המערבית.‏ לא הייתי עדה לשום הטרדה מינית פיסית במקום־עבודתי.‏ אך,‏ קיימת הטרדה מינית ברכבת־התחתית של קהיר במידה כזאת,‏ שהקרון הראשון שמור עתה לנשים”‏.‏

ג׳ין,‏ אשה שקטה אך נחרצת,‏ בעלת עשרים שנות־ותק כאחות,‏ אמרה:‏ ”‏היתה לי מדיניות נוקשה,‏ שלא לצאת עם איש מעובדי בית־החולים.‏ בכל זאת,‏ סבלתי הטרדות מצד רופאים והסניטָרים כאחד.‏ כולם סברו שיש להם יתרון פסיכולוגי.‏ אם אנו,‏ האחיות,‏ לא שיתפנו עימם פעולה בכל הנוגע לתאוותיהם המיניות,‏ נמנעו הסניטרים מלהגיש לנו עזרה כשהצטרכנו להרים חולה למיטה,‏ וכן הלאה”‏.‏

ג׳ני עבדה שבע שנים כמזכירה משפטית.‏ היא תיארה את התרשמותה משנות עבודתה אצל עורכי־דין.‏ ”‏רוב הגברים,‏ אם רווקים ואם נשואים,‏ ראו בנשים טרף חוקי.‏ קו־המחשבה שלהם היה:‏ ’‏מאחר שעמלנו כה קשה כדי להיות עורכי־דין,‏ הנשים הן אחת מזכויות־היתר שלנו’‏”‏.‏ ויש די והותר ראיות לכך,‏ שאנשי־מקצוע אחרים מחזיקים באותה דעה.‏ אך,‏ מה לאל ידן של נשים לעשות,‏ כדי לחסוך מעצמן הטרדות מעין אלה?‏

דארלין,‏ כושית אמריקנית שעבדה כמזכירה וכמלצרית,‏ אמרה:‏ ”‏את עלולה לאבד את הרסן,‏ אם לא תציבי גבולות להתנהגותך.‏ אם גבר מתחיל להקניטך ואת מקניטה אותו חזרה,‏ יכולים הדברים לצאת בקלות מכלל שליטה.‏ היה עלי להצהיר בבירור על עמדתי כמה וכמה פעמים.‏ אמרתי למשל:‏ ’‏אעדיף שלא תדבר אלי במונחים כאלה’‏,‏ או ’‏כאשה נשואה,‏ דבריך פוגעים בכבודי,‏ ואינני סבורה שזה ימצא חן בעיני בעלי’‏.‏

‏”‏העניין הוא,‏ שאם את מעוניינת ביחס־כבוד,‏ עלייך לזכות בו.‏ אינני רואה כיצד אשה יכולה לזכות ביחס־כבוד אם היא מנסה להתחרות בגברים בבדיחות וברמזים גסים.‏ אם את מטשטשת את הגבול שבין דיבור והתנהגות רצויים ולא־רצויים,‏ יימָצאו גברים שינסו לעבור אותו”‏.‏

הגבר השתלטן

מגי,‏ אחות בעלת ארבע־עשרה שנות ניסיון,‏ הצביעה על הצָקה מסוג אחר העשויה לצוץ במצבים רבים.‏ ”‏עבדתי עם רופא בהחלפת תחבושות שיגרתית.‏ פעלתי על־פי כל הכללים שלמדתי.‏ הכרתי היטב את שיטות העיקוּר,‏ וכיוצא באלה.‏ אך,‏ דבר לא השביע את רצונו של אותו רופא.‏ הוא פנה אלי תמיד בכעס ומתח ביקורת על כל צעד מצעדַי.‏ דברים מן הסוג הזה,‏ זילזול בערכן של נשים,‏ אינם נדירים.‏ למספר גברים יש בעיה עם האֶגו,‏ ונראה שיש להם צורך להטיל את מרותם על הנשים העובדות עימם”‏.‏

שרה,‏ שצוטטה קודם־לכן,‏ סיפרה על ניסיונה בנושא זה.‏ ”‏הכנתי חולה לניתוח,‏ וערכתי לו את הבדיקות החיוניות.‏ הא.‏ק.‏ג.‏ שלו היה כה לא־סדיר,‏ שידעתי שמצבו פשוט אינו מאפשר לו לעבור ניתוח.‏ עשיתי מישגה בכך שהסבתי את תשומת־לבו של המנתח לכך.‏ הוא נתמלא זעם,‏ ואמר:‏ ’‏על האחיות לטפל בסירי־לילה,‏ לא בא.‏ק.‏ג.‏’‏ לכן,‏ דיווחתי על כך לרופא־המרדים,‏ והוא אמר שבמקרה זה לא ישתף הצוות שלו פעולה עם המנתח.‏ לפתע פנה המנתח לאשת החולה ואמר לה,‏ שאין זה אלא באשמתי שעדיין לא מנתחים את בעלה!‏ בנסיבות כאלה ידה של האשה על התחתונה.‏ זאת,‏ משום שפגעה בשוגג באֶגו הגברי”‏.‏

נשים נתונות,‏ ללא ספק,‏ להטרדות והשפלות במקום־עבודתן.‏ אך,‏ מה מעמדן בעיני החוק?‏

הנשים והחוק

במספר ארצות נדרשו מאות שנים כדי שנשים ישיגו אפילו שוויון תיאורטי בעיני החוק.‏ והיכן שהחוק מעניק לנשים שוויון זה,‏ קיים תדירוֹת פער ניכר בין ההלכה למעשה.‏

הספר נשי העולם — 1970–1990,‏ שיצא לאור מטעם אירגון האו״ם,‏ מציין:‏ ”‏חלק ניכר מן הפער הזה [‏הפער שבמדיניות הממשלה]‏ מצוי בחוקים השוללים מן הנשים שוויון בכל הנוגע לזכות הבעלוּת על אדמות,‏ ללוויית כספים ולחתימה על חוזים”‏.‏ כשם שאמרה אשה מאוּגנדה:‏ ”‏אנו ממשיכות להיות אזרחים ממדרגה־שנייה — בעצם,‏ ממדרגה־שלישית,‏ כיון שבנינו קודמים לנו.‏ אפילו חמורים וטרקטורים זוכים לעתים ליחס טוב יותר”‏.‏

הספר גברים ונשים,‏ שיצא מטעם טיים־לייף,‏ מציין:‏ ”‏בשנת 1920,‏ הבטיח התיקון ה־19 לחוקת ארצות־הברית לנשים את זכות־ההצבעה — וזאת זמן רב לאחר שכבר זכו לה בארצות רבות באירופה.‏ ברם,‏ זכות ההצבעה בבריטניה הוענקה לנשים רק ב–1928 (‏וביפן רק אחרי מלחמת־העולם השנייה)‏”‏.‏ כדי למחות על העוול הפוליטי שנעשה לנשים,‏ השליכה עצמה אמילי ווילדינג דֵוויסון,‏ התועמלנית הבריטית למען זכויות־הנשים,‏ לפני סוסו הדוהר של המלך במירוץ הדרבי,‏ שהתקיים ב־1913,‏ ונהרגה.‏ היא מתה למען עקרון שוויון־הזכויות לנשים.‏

עצם העובדה שרק בשנת 1990 דן הסנאט האמריקני ב”‏חוק האלימות נגד נשים”‏,‏ מלמדת שבתי־המחוקקים,‏ הנשלטים על־ידי גברים,‏ לא מיהרו להיענות לצרכי הנשים.‏

סקירה קצרה זו של היחס כלפי נשים בעולם כולו,‏ מעוררת את השאלה:‏ האם ישתנו אי־פעם פני־הדברים?‏ מה נחוץ לשינוי המצב?‏ בשאלות אלה ידונו שני המאמרים הבאים.‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 19]‏

מצבם של מי גרוע יותר?‏

”‏נשים מבצעות שני־שלישים מכלל העבודה בעולם.‏ הן מייצרות 60 עד 80 אחוזים מתפוקת־המזון של אפריקה ואסיה,‏ ו־40 אחוזים מזו של אמריקה הלטינית.‏ עם זאת,‏ הן מרוויחות עשירית מן ההכנסה העולמית,‏ ופחות מאחוז אחד של הנכסים בעולם נמצא בבעלותן.‏ הן נמנות בין העניים שבעניי העולם”‏.‏ — מי יתן ותהיי אם למאה בנים,‏ מאת אליזבת בומילר.‏

”‏זוהי עובדה קיימת,‏ שילדות אינן הולכות לבית־הספר [‏באיזורים מסוימים בעולם]‏,‏ משום שאין מים בטוחים לשתייה.‏ .‏.‏.‏ ראיתי נערות סוחבות מי־שתייה ממרחק של עשרים ולעתים שלושים קילומטר,‏ דבר האורך להן יום שלם.‏ בהגיען לגיל ארבע־עשרה או חמש־עשרה,‏ נערות אלה.‏.‏.‏ מעולם לא הלכו לבית־הספר,‏ לא למדו דבר”‏.‏ — ז׳ק–איב קוסטוֹ,‏ הקורייר של אונסק”‏ו,‏ נובמבר 1991.‏

‏[‏תמונה בעמוד 18]‏

אין להשלים בהכרח עם הטרדה מינית