כשמפעל כימי מתפוצץ
מאת כתב עורו! בצרפת
בחלוף עשרה ימים בלבד אחרי ההתקפה על מרכז הסחר העולמי בניו־יורק, ב־21 בספטמבר 2001, התרחש בפרברי העיר טוּלוּז שבדרום מערב צרפת פיצוץ אדיר במפעל כימי שגרם לנזק רב מימדים. כתב העת הצרפתי לה פוון תיאר את הפיצוץ כ”אסון התעשייתי הגדול ביותר בצרפת מאז תום מלחמת העולם השנייה”.
זבל כימי בכמות של 300 טון בערך התפוצץ ויצר מכתש בקוטר של 50 מטר ובעומק של 15 מטר. כתוצאה מהפיצוץ וגל ההלם שבא בעקבותיו נהרגו 30 בני אדם ולמעלה מ־200,2 נפצעו. כ־000,2 בתים נהרסו כליל ו־000,27 בתים אחרים ברדיוס של 8 קילומטרים ניזוקו. בהלה אחזה באנשים שסברו בטעות שמדובר במתקפת טרור ושענני גז רעיל דולפים מהמפעל.
בקרב עדי־יהוה נפגעו מספר אנשים מהפיצוץ ורבים אחרים סבלו מתוצאותיו בדרכים אחרות. אהבה משיחית הניעה עדים אחרים להושיט עזרה תוך זמן קצר (יוחנן י״ג:34, 35). להלן תיאור מאמצי הסיוע.
”הבניין נחרב עד יסוד”
חוּדִיר הוא אחד מהניצולים שעבד במפעל הכימי. הפיצוץ והשברים שהתעופפו גרמו לו לאיבוד ההכרה, לשבר בלסת ולנקע בעצם הבריח. בנג׳מן, שעבד בסמוך למפעל הכימי, הועף באוויר 3 מטרים בתוך משרד וגופו הוטח בקיר. הוא נחתך בכמה מקומות משברי זכוכיות שאף חדרו לעינו הימנית וגרמו לפגיעה בראייתו. ”טוב שלא ישבתי בשולחני”, הוא אמר. ”כ־600 קילוגרם של לבנים נפלו על הכיסא שלי”.
אַלֵן, מורה בבית־ספר שנמצא במרחק של 200 מטר מהמפעל, בדיוק צילם במכונת צילום כאשר אירע הפיצוץ. הוא אמר: ”הבניין נחרב עד היסוד, נשארו רק חתיכות פלדה. לא קירות, לא גג, שום דבר. נפצעתי משברי זכוכית. היו לי חתכים עמוקים בכל הפנים. הרגשתי כאילו חבטו בי בפנים”. בעקבות הפיצוץ, נותר אלן עיוור בעין אחת וחרש חלקית.
מאמצי סיוע מהירים
זקני־הקהילה של 11 הקהילות שנפגעו מהאסון, יצרו קשר בהקדם האפשרי עם כל אחד מחברי הקהילות כדי לברר מי נפגע ואילו נזקים נגרמו. המתנדבים נשלחו ללא דיחוי לסייע לאלו שנזקקו לעזרה המרבית. עד מהרה התחוור למתנדבים כי בערך 60 בתים של עדים ניזוקו, והם עזרו לכעשר משפחות לעבור למקום אחר. עוד עזרו המתנדבים בתיקון של שני אולמי מלכות. בנוסף לכך, הם הגישו ייעוץ מעשי בנוגע להגשת תביעות לחברות הביטוח.
קתרין ומישל גרים ממש מול המפעל. קתרין נהגה ברכבה ברגע הפיצוץ. היא מספרת: ”בהתחלה חשבנו שזו רעידת אדמה. שניות ספורות לאחר מכן שמענו את הפיצוץ. אחר כך ראינו את העשן המיתמר. נסעתי לשכונה שלי; היא נראתה כמו שדה קרב. כל הבתים היו פרוצים, וחלונות החנויות היו מנופצים. אנשים רצו ברחוב. אחרים ישבו או שכבו על הכביש, בוכים או צורחים. כל החלונות בביתי התנפצו ואפילו המסגרות והדלתות נעקרו ממקומן. אחינו ואחיותינו המשיחיים חשו לעזרתנו. עד אחר הצהריים הגיעה קבוצה מהקהילה עם דליים, מטאטאים ויריעות פלסטיק כדי לאטום את החלונות”.
גם אלן וליליאן גרים בסמוך למפעל. הפיצוץ הרס כליל את דירתם. ”הכול נשבר”, אומר אלן. ”הקירות והמרצפות נסדקו, והחלונות, הדלתות והריהוט נהרסו. לא נשאר שום דבר. אחינו לאמונה הושיטו לנו עזרה מייד. הם פינו את ההריסות וגם עזרו לפנות את ההריסות בדירות אחרות בבניין. שכנינו היו מופתעים מאוד לראות כל כך הרבה אנשים שבאו להושיט יד”. בבוקר שלפני הפיצוץ, טילפן תלמיד מקרא לאלן וביקש ממנו לבוא ללמוד איתו. ליליאן יצאה מן הבית לסידורים. לכן, שניהם לא היו בבית כשהתרחש הפיצוץ.
הסיוע שהעניקו העדים לא הוגבל לחברי קהילתם בלבד. לאחר שעזרו זה לזה, עזרו העדים לשכניהם, פינו את ההריסות מהדירות ואטמו חלונות שבורים. השכנים היו אסירי תודה והופתעו מכך שלא נגבה מהם שום תשלום.
כמו כן, הוצעה עזרה לרשויות המקומיות, אשר היו בהלם מהיקף הנזק. העדים ניקו בתי־ספר ובניינים ציבוריים אחרים. בשכונה אחת, שלחו הרשויות עדים מתנדבים מבית לבית כדי לאמוד את הנזקים.
מגישים עזרה רוחנית
בנוסף לעזרה החומרית, עדים רבים באזור הפיצוץ נזקקו לתמיכה רוחנית. לכן, משגיחים נודדים, יחד עם זקני־קהילה מקומיים, ערכו ביקורים אצל כל אלו שנפגעו באסון. תמיכה זו התקבלה בהכרת תודה. קתרין מציינת: ”הזקנים התלכדו סביבנו. הם באו לעודד אותנו. למען האמת, היינו זקוקים לזה יותר מלעזרה החומרית”.
האהבה המשיחית שבאה במהירות לידי ביטוי אחרי אסון זה, פתחה פתח לכמה תגובות מעניינות. עד אחד שנפצע קשה, אמר: ”אנחנו לא יודעים מה יילד יום. אנחנו צריכים לשרת את יהוה בהתמדה כאילו היה זה היום האחרון לחיינו” (יעקב ד׳:13–15). עד אחר הגיע למסקנה הבאה: ”האירוע הזה עזר לנו להבין שאסור לנו להיות קשורים רגשית יתר על המידה לדברים חומריים. הדבר היחיד שיש לו ערך זה להיות בין משרתי יהוה”.
[תמונה בעמוד 14]
בנג׳מן וחוּדִיר
[תמונה בעמוד 14]
אָלַן
[תמונה בעמוד 15]
טוּלוּז, יום אחרי הפיצוץ
[שלמי תודה]
LE SEGRETAIN PASCAL/CORBIS SYGMA ©
[תמונה בעמוד 15]
אלן וליליאן