חיות נעות ונדות בחופשיות בפארק הלאומי של ניירובי

מאת כתב עורו!‏ בקניה

השעה שש וחצי בבוקר.‏ השמש הזורחת נראית באופק המזרחי כמרגלית גדולה ואדומה כשני,‏ זוהרת במלוא תפארתה.‏ קרניה המפציעות מבשרות על תחילתו של יום חדש,‏ חודרות דרך חלונות הזכוכית של מגדלי המשרדים רבי הקומות ויוצרות גוון זהבהב יפהפה.‏ במרחק הליכה ממתחם משרדים זה,‏ מתרחשת לה דרמה אמיתית ומרתקת.‏

מאחורי העשב הגבוה מסתתר לו אריה שזה זמן מה נע חרש בעקבות אימפלה.‏ האנטילופה הצעירה חשה בסכנה ופותחת במנוסה,‏ כאשר האריה דולק בעקבותיה.‏ והנה מתחיל לו מרדף סוער.‏ אם יצליח האריה ללכוד את האנטילופה,‏ הוא יחרוץ את גורלה של חיה חסרת אונים זו מתוקף מה שנקרא חוק הג׳ונגל.‏

מרדפים מרשימים שכאלו חוזרים ונשנים מדי יום בפארק הלאומי שממוקם קרוב לגבולות עיר הבירה של קניה,‏ ניירובי.‏ השכנים הקרובים ביותר של בעלי החיים כאן הם לא אחרים מאשר בני האדם.‏ בשנת 1962 אפילו נצפה אריה משוטט מחוץ למלון יוקרתי,‏ אולי במטרה לדרוש בחזרה את הטריטוריה הקודמת שלו.‏ מה הביא לידי כך שחיות הבר ושוכני העיר חולקים את אותו מקום מגורים?‏

התחלה קשה

הקמת הפארק לא היתה עניין של מה בכך.‏ היה צורך להתגבר על מספר משוכות לפני שהחיות יוכלו ליהנות מדיור מוגן.‏ עד לפני המאה ה־20,‏ נעו ונדו החיות ללא הפרעה בשטחים הנרחבים של אפריקה המזרחית.‏ לאנשים כאן תמיד היה קשר אמיץ עם חיות הבר,‏ והם נהגו לרעות את עדריהם בקרבת החיות.‏ היו כאלה שאפילו החשיבו חלק מהחיות לחברים של כבוד בעדריהם!‏

אולם,‏ במשך הזמן החלו לזרום לקניה ציידים חמושים ברובים כדי להשתתף בתחרויות ציד של חיות גדולות,‏ כשלנגד עיניהם של רבים עמדה המטרה לחזור עם כמה שיותר שלל.‏ ביניהם היה נשיא ארה״ב לשעבר,‏ תיאודור רוֹזְוֶלְט,‏ אשר הגיע לקניה בשנת 1909 כדי ללקט פריטי טבע היסטוריים מכל הסוגים למוזיאונים.‏ בעזרת 600 סבלים וציידים מקצועיים,‏ צד רוזוולט למעלה מ־500 חיות ושלח את עורן הביתה.‏ באותה תקופה בערך,‏ קם עוד צייד מפורסם,‏ אדוארד נסיך וויילס.‏ כתוצאה מפעולותיהם צברו משחקי הציד פופולריות רבה בקרב משלחות הציידים.‏ כמובן,‏ קליע של רובה היה מהיר ומדויק יותר לעומת החץ והקשת המסורתיים.‏

סיום בניית מסילת הברזל המפורסמת שקישרה בין קניה לאוגנדה פתח את האזור שמסביב לניירובי להתיישבות בני אדם,‏ וכך תנועת החיות הוגבלה עוד יותר.‏ גירושן המוחלט של החיות נראה קרוב יותר מאי־פעם.‏

אולם,‏ במהלך שנות ה־30,‏ היו שהרימו קול צעקה על מה שמעוללים לבעלי החיים.‏ בין הפעילים היו ארצ׳י ריצ׳י,‏ שהיה פקח שמורה באותם ימים,‏ ומרווין קואי,‏ מנהל חשבונות במקצועו.‏ הם עתרו לרשויות הקולוניאליות באמצעות אסיפות מחאה ודיווחים בעיתונות הכתובה בבקשה להקים פארק לאומי שיעזור לצמצם — אם לא לעצור — את הטבח משולח הרסן בבעלי החיים.‏ הממשלה לא שׂשׂה לאמץ את הרעיון.‏ היא לא ניאותה להקצות שטח אדמה,‏ שהיה מיועד להפוך ליישוב העירוני הגדול ביותר במזרח אפריקה,‏ רק לשם שמירה והגנה על עולם החי והצומח.‏

המאמצים להגנה על החיות ספגו מהלומה נוספת במהלך מלחמת העולם השנייה,‏ כאשר אימונים צבאיים הסבו נזקים לשטח הנוכחי של הפארק.‏ גם בעלי החיים נפלו קורבן למלחמה.‏ נוכחותם המתמדת של בני אדם באזור גרמה לחיות לאבד את פחדן מבני אדם,‏ וכך גדלה הסבירות שהן יהפכו לחיות טורפות אדם.‏ על מנת למנוע אפשרות כזו,‏ הוצאו להורג מספר חיות,‏ ביניהן לביאה מפורסמת בשם לולו ולהקתה האהובה.‏

אולם,‏ תודות לכך שהרשויות חזרו בהן הוסרו מכשולים רבים,‏ והפעילים להגנת הטבע השיגו לבסוף את מבוקשם.‏ והנה,‏ לאחר חבלי לידה קשים וסוערים,‏ נולד הפארק הלאומי של ניירובי — הפארק הראשון מסוגו במזרח אפריקה — ב־16 בדצמבר 1946,‏ כאשר מושל קניה מטעם בריטניה,‏ סר פיליפ מיטשל,‏ חתם על ”‏תעודת הלידה”‏ של הפארק.‏

גן־עדן למבקרים

גודלו של הפארק הלאומי של ניירובי קטן יחסית בהשוואה לשמורות אחרות במזרח אפריקה.‏ מעריכים כי שטח הפארק הוא 117 קילומטר מרובע,‏ כשהכניסה הראשית אליו היא במרחק של פחות מ־10 קילומטר ממרכז ניירובי.‏ עם זאת,‏ תהילתו של הפארק טמונה בגודלו.‏ מעט מאוד מקומות בעולם מציעים למבקר פנורמה דומה לזו שמציעה שמורת בעלי החיים הזו — ניגוד נדיר בין ההתפתחות המהירה של העיר ניירובי לבין הערבה האפריקנית.‏

שטחו הקטן של הפארק מאפשר למבקר לפגוש את מרבית החיות הגדולות,‏ פרט לפילים,‏ בריכוז גבוה יותר מאשר בפארקים ובשמורות רחבי הידיים.‏ הוא מכיל 100 מיני יונקים ולמעלה מ־400 מיני ציפורים.‏ הפארק שוכן בסמוך למסלול הנחיתה של שדה התעופה הבינלאומי בניירובי.‏

מי שעושה בניירובי יכול לצאת את שערי בית המלון המודרני שבעיר,‏ לחלוף בנסיעה על פני בנייני המשרדים המרשימים,‏ ותוך דקות ספורות להגיע למישורים עתיקי יומין,‏ למרחבים מכוסי שיחים וליערות.‏ כאן אפשר לחזות באריות ובעוד חיות ציד בפעולה.‏ מראה חיות טרף הרודפות אחר טרפּן כשברקע נוצצים גורדי השחקים של העיר אינו מחזה ששוכחים במהרה.‏

הפארק שוקק מינים ממינים שונים של חיות בר כמו תאו־אפריקני,‏ נמרים,‏ ברדלסים,‏ ג׳ירפות,‏ קופים,‏ מאות סוגי אנטילופות והקרנף השחור הנדיר שמצוי בסכנת הכחדה.‏ מרבית החיות הללו הן תושבות קבע.‏ במהלך עונת היובש בחודשי פברואר/‏מרץ ואוגוסט/‏ספטמבר,‏ ניתן לראות עדרים עצומים של חיות נודדות,‏ כמו הגנו,‏ מתאספים סביב מקווי המים הרבים הפזורים בפארק.‏

בחלק ממקווי המים הללו,‏ הידועים בתור בריכות היפופוטמים,‏ רובצות במים קבוצות של ענקים אלו דמויי חבית לאורך כל היום,‏ ואילו בלילה הן יוצאות כדי לרעות בשדה.‏ לצד מקורות המים האלה הוקצו שבילים מסומנים המיועדים לטיול בטבע כך שאפשר לעזוב את הרכב ולצאת לטיול רגלי.‏ כאן מן הראוי להוסיף מילת אזהרה:‏ טיולים כאלו עלולים להיות מאוד מסוכנים,‏ משום שבחלק ממקורות המים שורצים תנינים טורפים,‏ וייתכן מאוד שאחד מהם מתפרקד לו על שפת המים,‏ מבלי שהמבקר יבחין בו!‏ על מנת שלא תסיים את הטיול בין שיני התנין,‏ עדיף שתצא לדרך בליווי מדריך טיולים מיומן של הפארק.‏

ברשימת בעלי הכנף נכללים כל המי ומי של ממלכת העופות.‏ היען,‏ שהוא העוף הגדול ביותר בעולם שגובהו עולה על 2 מטרים,‏ הינו תושב קבע בפארק.‏ בשמי העיר מגביה עוף הנשר המושמץ אשר משמש בתפקיד אוכל הנבלות.‏ עוף נטול חן זה מועיל מאוד לפארק,‏ הואיל והוא מחסל את כל הנבלות העלולות להפיץ חיידקים שמזיקים לשאר החיות.‏

אם יזדמן לך,‏ אולי תצליח להבחין בלַבְלָר.‏ מאחורי אוזניו יש לו ציצת נוצות הנראית כמו קולמוסי נוצה בהם השתמשו בעבר מזכירות כדי לכתוב.‏ הלבלר תמיד ממהר,‏ ודומה שנחפז מפגישה אחת לאחרת.‏ עופות אחרים שניתן למצוא כאן הם טגואניים,‏ עגורן הכתר המלכותי,‏ חסידה אוכפית ואנפית הבקר.‏

הפארק,‏ קטן ככל שהוא,‏ הוא יצירת מופת אקולוגית.‏ בצידו המערבי ישנו יער שמכסה כמעט 6 אחוזים מהאדמה,‏ וכמות המשקעים השנתית בו נעה בין 700 ל־100,‏1 מילימטר.‏ באזור זה מצויים עצים לרוב,‏ כולל עצים ממשפחת פֵּיגָמִיִּים והקודן המגוון היפהפה.‏ מישורים,‏ גאיות,‏ ורכסים רחבי ידיים מכסים את החלקים הדרומיים והמזרחיים,‏ שם כמות המשקעים נעה בין 500 ל־700 מילימטר.‏ קַשָח,‏ זָקוּם,‏ חַד־מַאֲבָק ועוד כמה סוגים של עץ השיטה משווים לאזור אווירה של סוואנה אמיתית.‏

כמו כן,‏ אי־אפשר להישאר אדיש למראה חומות הסלע המיתמרות לגובה של 110 מטר בערך ואשר מגיעות עד קרקעית הגיא.‏ גם עבור מטפסי ההרים הנלהבים ביותר,‏ או לפחות אלו שמעזים לנסות,‏ הטיפוס יכול להיות משימה מתישה ביותר.‏

הפארק בסכנה

לכל הבעיות הקשורות לשימור חיות הבר קיים מכנה משותף — האדם.‏ תודות ל’‏מאמצי הפיתוח’‏ של האדם,‏ הפארק הלאומי בניירובי עלול לשקוע עד מהרה ולהיעלם כלא היה.‏ העיר ניירובי,‏ היישוב האנושי אשר יצר את הפארק שזכה לרוב שבחים בעולם,‏ ממשיך להתרחב ודוחק את בעלי החיים לקרן זווית.‏ ככל שתהליך העיור גדל,‏ כך גדלה הדרישה לשטח אדמה,‏ בעוד שלבעלי החיים אין הרבה אפשרויות להתנגד.‏ שפכים ממפעלים קרובים מהווים אף הם סכנה לכל צורות החיים שבפארק.‏

גורם נוסף שחיוני להישרדות הפארק הינו מסלול נדידה זמין עבור חלק מבעלי החיים.‏ חלק הארי של הפארק מגודר כדי למנוע סיכוי שהחיות ישוטטו להן אל תוך העיר.‏ חוות ועדרים מבוייתים שרק הולכים וגדלים חונקים את השטחים הקטנים שעוד נותרו בחלק הדרומי של הפארק.‏ סגירה מלאה של אותם שטחים תוביל לטרגדיה.‏ חיות שנעות כדי לחפש אדמות מרעה עלולות למצוא עצמן ללא מקום אליו יוכלו לחזור!‏ על מנת לשמר את מסלול הנדידה,‏ שירותי חיות הבר בקניה,‏ הגוף הארצי המוביל את פעולות ההגנה על חיות הבר,‏ החליטו לחכור שטח סמוך לפארק.‏ ואולם,‏ למרות כל הקשיים,‏ הפארק הלאומי של ניירובי ממשיך למשוך אלפי מבקרים מדי שנה שבאים לחזות בקסמיו המנוגדים.‏

‏[‏תמונה בעמוד 14]‏

ג׳ירפה

‏[‏תמונה בעמוד 15]‏

נמר

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

להקת מרבואים

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

תנין

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

אריה

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

עגורן הכתר המלכותי

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

קרנף שחור

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

יען