מנקודת המבט המקראית
האם יש לעבוד את אלוהים בעזרת איקונות?
מדי שנה ב־15 באוגוסט מתקיימת חגיגה דתית גדולה באי היווני טינוֹס. אלפים נוהרים לסגוד למרים, אם ישוע, ולאיקונין שלה, אשר מיוחסים לו כוחות על־טבעיים.a ספר עיון יווני אורתודוקסי מסביר: ”באמונה עמוקה ובאדיקות גדולה אנו חולקים כבוד ל’תיאוטוֹקוֹס’ הקדושה מכול, לאם אדוננו, ומבקשים ממנה הגנה, ישועה מהירה ועזרה. אנו פונים לעזרתם של הקדושים מחוללי הנפלאות — גברים ונשים קדושים — למען ידאגו לצורכינו הרוחניים והגשמיים... ביראה גדולה אנו מנשקים ומעריצים את שרידיהם הקדושים ואת האיקונות המקודשים שלהם”.
גם בכנסיות נוצריות אחרות רווח פולחן דומה. אך האם המקרא מתיר שימוש בתמונות וצלמים במסגרת עבודת אלוהים?
המשיחיים הקדומים
חשוב על מה שאירע בשנת 50 לספירה, כאשר השליח פאולוס ביקר באתונה, עיר ששמה דגש רב בסגידה לפסלים וצלמים. פאולוס הסביר לאנשי אתונה שאלוהים ’אינו שוכן בהיכלות מעשה ידיים; לכן אין אנו צריכים לחשוב שהאלוהות דומה לזהב או לכסף או לאבן, פסילי אומנות ופרי מחשבת אדם’ (מעשי השליחים י״ז:24, 25, 29).
לאמיתו של דבר, אזהרות כאלה מפני סגידה לאלילים מופיעות פעמים רבות בכתבי־הקודש המשיחיים, שנקראים גם הברית החדשה. למשל, השליח יוחנן הורה למשיחיים: ”הישמרו לכם מן האלילים” (יוחנן א׳. ה׳:21). פאולוס כתב אל הקורינתים: ”מה קשר יש להיכל אלוהים עם אלילים?” (קורינתים ב׳. ו׳:16) רבים מן המשיחיים הקדומים נהגו להשתמש בפסלים וצלמים דתיים לפני שנעשו למשיחיים. פאולוס הזכיר זאת למשיחיים בתסלוניקי כאשר כתב: ”פניתם מן האלילים לאלוהים כדי לעבוד אל חי ואמיתי” (תסלוניקים א׳. א׳:9). אין ספק שמשיחיים אלה החזיקו באותה דעה שהייתה ליוחנן ולפאולוס על איקונות.
”משיחיים” מאמצים את האיקונות
האנציקלופדיה בריטניקה (אנג׳) מציינת ש”בשלוש המאות הראשונות בתולדות הכנסייה הנוצרית... לא הייתה אומנות נוצרית, והכנסייה לרוב התנגדה לה התנגדות נחרצת. למשל, קְלֶמֶנְס מאלכסנדריה מתח ביקורת על האומנות הדתית (הפגאנית) בנימוק שהיא מעודדת אנשים לעבוד את הנברא במקום את הבורא”.
כיצד, אם כן, הפך השימוש באיקונות למקובל? האנציקלופדיה בריטניקה ממשיכה: ”בערך באמצע המאה השלישית החלו להשתמש באומנות הציור בנצרות, וזאת תוך התנגדות חריפה מצד כמה כנסיות. רק בתחילת המאה הרביעית, כאשר הפכה הכנסייה הנוצרית לכנסיית המדינה הרומית תחת שלטונו של הקיסר קונסטנטינוס, הוכנסו התמונות לכנסיות והחלו להכות שורשים בפולחן הנוצרי המקובל”.
מנהג פופולארי בקרב נחשול עובדי האלילים שכביכול המירו את דתם ל”משיחיות” היה פולחן דיוקנו של הקיסר. ”בהתאם לפולחן הקיסר”, מסביר ג׳ון טיילור בספרו ציורי איקונות (Icon Painting), ”אנשים סגדו לדיוקנו שהיה מצויר על גבי בד או לוח עץ, ומכאן ועד פולחן האיקונות הדרך הייתה קצרה”. הסגידה של עובדי האלילים לתמונות הוחלפה בסגידה לתמונותיהם של ישוע, מרים, מלאכים ו”קדושים”. התמונות שהחלו את דרכן בכנסיות מצאו לאחר מכן מסילות גם אל בתיהם של מיליוני אנשים.
לעבוד את אלוהים ”ברוח ובאמת”
ישוע אמר למאזיניו שמשרתי אלוהים חייבים לעבוד את אלוהים ”ברוח ובאמת” (יוחנן ד׳:24). לכן, אם אדם ישר־לב חפץ לדעת את האמת על פולחן האיקונות, עליו לפנות אל דבר־אלוהים כדי לקבל הדרכה בנושא.
למשל, המקרא מזכיר את דברי ישוע: ”אני הדרך והאמת והחיים. אין איש בא אל האב אלא דרכי” (יוחנן י״ד:6). פאולוס הכריז ש”אחד האלוהים, ואחד המתווך בין אלוהים לבני אדם — האדם המשיח ישוע”, וש”המשיח... מפגיע בעדנו” (טימותיאוס א׳. ב׳:5; רומים ח׳:34). תפקידים אלה של ישוע לובשים משמעות נוספת לאור הכתוב כי המשיח יכול ”להושיע לנצח את הבאים לאלוהים דרכו, כי חי הוא תמיד כדי להפגיע בעדם” (עברים ז׳:25). עלינו לפנות אל אלוהים אך ורק בשמו של ישוע המשיח. אף אחד אחר, ובטח שלא איקונין דומם וחסר חיים, לא יוכל להחליף את מקומו. ידע זה מתוך דבר־אלוהים יכול לעזור לכל מבקשי האמת למצוא את הדרך לעבוד את ה”אב ברוח ובאמת” ולהתנסות בברכותיה של דרך נעלה זו. אכן, כשם שישוע אמר, ”עובדי אל כאלה מחפש לו האב” (יוחנן ד׳:23).
[הערת שוליים]
a באופן כללי ניתן להגדיר איקונין כדמות מצוירת או סמל אשר משמשים לפולחן דתי. כמה מן האיקונות בכנסייה האורתודוקסית־מזרחית הם ציורים של ישוע; אחרים הם ציורים של השילוש, ”קדושים”, מלאכים, או כפי שהוזכר לעיל, של מרים אם ישוע. רבים מייחסים לאיקונות קדושה דומה לזו שאחרים מייחסים לפסלים וצלמים דתיים מסוגים שונים. גם המאמינים בקרב דתות לא־נוצריות סוגדים לתמונות ופסלים של מה שנחשב לקדוש בעיניהם.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]
Boris Subacic/AFP/Getty Images