למישהו יש עיפרון?
מאת כתב עורו! בבריטניה
הוא אינו יקר, מוכן מיידית לשימוש וכמעט חסר משקל. הוא נכנס בקלות לכיס, אינו זקוק לאספקת חשמל, אף פעם לא נוזל ואת סימניו ניתן למחוק. ילדים לומדים לכתוב בעזרתו, אומנים מוכשרים יוצרים בו יצירות מופת, ורובנו מחזיקים אחד כזה בהישג יד כדי לרשום פתקים. העיפרון הפשוט הוא אחד מכלי הכתיבה הזולים והשימושיים ביותר בעולם. סיפור המצאתו ופיתוחו המדהים מתחיל בתגלית מקרית באזור כפרי באנגליה.
עופרת שחורה
במאה ה־16 נמצאו גושים של חומר שחור מוזר מתחת לצלע גבעה בבורודייל, עמק במחוז האגמים בצפון אנגליה. אף שהמחצב נראה כמו פחם, הוא לא נשרף והשאיר על משטח כתיבה סימן מבריק ושחור שנמחק בקלות. החומר קיבל בתחילה מגוון שמות כגון עופרת שחורה, ופלומבגו שמשמעו ”מתנהג כמו עופרת”. בשל מרקמו השמנוני, נהגו לעטוף את גושי החומר בעור כבש או ללפף בחוט את המקלות הקצרים שהכינו ממנו. איש אינו יודע מי היה הראשון שחשב לחפות את החומר בעץ, אבל העפרונות הראשונים הגיעו ליבשת אירופה בשנות ה־60 של המאה ה־16.
לא חלף זמן רב והעופרת השחורה נחצבה ויוּצאה כדי לעמוד בדרישות האומנים, ובמאה ה־17 נעשה בה למעשה שימוש בכל מקום. באותו זמן ערכו יצרני העפרונות ניסויים בעופרת השחורה כדי לייצר כלי כתיבה יעיל יותר. החומר מבורודייל שהיה טהור וקל לכרייה, הפך מטרה לגנבים ולסוחרים בשוק השחור. בתגובה העביר הפרלמנט הבריטי חוק ב־1752 המאפשר לאסור את הגנבים או לגרשם למושבות ענישה.
ב־1779 גילה הכימאי השבדי קרל ו. שֶׁלֶה תגלית מפתיעה: העופרת השחורה כלל וכלל אינה עופרת אלא סוג רך של פחמן טהור. עשר שנים לאחר מכן, טבע הגיאולוג הגרמני אברהם ג׳. ורנר את השם גרפיט, מהמילה היוונית גרפין שמשמעה ”לכתוב”. ואכן, בניגוד לשמם, בעפרונות למעשה אין כל עופרת!
התפתחות העיפרון
במשך שנים רבות שלט הגרפיט האנגלי בתעשיית ייצור העפרונות מכיוון שהיה טהור מספיק לשימוש בלי צורך בעיבודים נוספים. מאחר שהגרפיט האירופאי היה פחות איכותי, ערכו יצרני העפרונות שם ניסויים כדי לשפרו. המהנדס הצרפתי ניקולה ז׳ק קונטֶה ערבב אבקת גרפיט עם חרסית, עיצב את החומר למקלות ושרף אותם בתנור. על־ידי שינוי היחס בין הגרפיט לחרסית, הצליח לייצר מוטות שהפיקו גוני שחור שונים — שיטה המיושמת עד עצם היום הזה. קונטה רשם פטנט על המצאתו ב־1795.
במאה ה־19 הפך ייצור העפרונות לתעשייה רווחית. הגרפיט התגלה במספר מקומות, כולל בסיביר, בגרמניה ובצ׳כיה של היום. מספר מפעלים נפתחו בגרמניה ובארצות־הברית. מיכון וייצור המוני הוזילו את המחירים, ובתחילת המאה ה־20 אפילו תלמידי בית־ספר השתמשו בעפרונות.
העיפרון המודרני
העיפרון הפך לכלי כתיבה וציור מתוחכם ורב־תכליתי ומדי שנה מיוצרים ברחבי העולם מיליארדי עפרונות. בעזרת עיפרון עץ טיפוסי ניתן לצייר קו באורך 56 קילומטר ולכתוב 000,45 מילים. עפרונות מכניים, העשויים מתכת או פלסטיק, מכילים מוט גרפיט דק שאינו מצריך חידוד. במקום גרפיט, מכילים עפרונות צבעוניים צבע ופיגמנטים הקיימים בעשרות גוונים.
העיפרון הפשוט, בהיותו רב־תכליתי, חזק ויעיל, אינו הולך בקרוב להיעלם מהשטח. לכן בעתיד, אם בבית או בעבודה, מן הסתם עדיין תישמע השאלה, ”למישהו יש עיפרון?”
[תיבה/תמונה בעמוד 13]
כיצד מוכנס הגרפיט לתוך העיפרון?
תמיסה של גרפיט טחון דק, חרסית ומים נדחסת לתוך שפופרת מתכת צרה ויוצאת כחוט ספגטי ארוך. לאחר שהגרפיט מיובש, נחתך ונשרף בתנור, הוא מוטבל בתוך שמן חם ושעווה. העץ, לרוב עץ ארז שקל לחידוד, מנוסר ללוחות עץ מהוקצעים ומחורצים, שעוביים מחצית מעוביו של עיפרון. הגרפיט מוכנס לתוך החריצים באחד הלוחות והלוח השני נמרח בדבק ונלחץ על־גבי הראשון. כאשר הדבק מתייבש, חותכים את לוחות העץ לעפרונות בודדים. לאחר העיצוב, הליטוש, הצביעה והטְבעת הסימן המסחרי של היצרן ופרטים נוספים, העיפרון שאין עליו שום סימני חיבור מוכן לשימוש. לפעמים מוסיפים לקצה העיפרון מחק.
[שלמי תודה]
Faber-Castell AG
[תיבה/תמונה בעמוד 14]
באיזה עיפרון עליי להשתמש?
כדי לבחור את העיפרון הנחוץ לך, שים לב לאותיות ולמספרים המודפסים בצידו של העיפרון. הם מציינים את דרגת הקושי או הרכות. גרפיט רך יותר משאיר סימן כהה יותר.
HB הוא גרפיט רב־תכליתי, דרגה בינונית.
B מצביע על גרפיט רך יותר. מספרים כגון 2B או 6B מציינים את דרגת הרכות — ככל שהמספר עולה, הגרפיט רך יותר.
H מצביע על גרפיט קשה יותר. ככל שהמספר גבוה יותר — 2H, 4H, 6H וכן הלאה — הגרפיט קשה יותר.
F מציין שיש לו חוד דק.
יש מדינות המשתמשות בשיטה שונה. למשל, בארצות־הברית עיפרון מספר 2 שווה ערך ל־HB. בשיטה זו ככל שהמספר גבוה יותר כך הגרפיט קשה יותר.