גילוי כבוד לזולת

כתבי־הקודש מורים לנו ’‏לנהוג כבוד בכל אדם’‏ ו”‏לא לגדף איש”‏ (‏פט״א ב׳:‏17;‏ טיט׳ ג׳:‏2‏)‏.‏ ואכן,‏ כל האנשים באשר הם,‏ ”‏נעשו בצלם אלוהים”‏ (‏יעקב ג׳:‏9‏)‏.‏ ישוע מת עבור כל אחד ואחד (‏יוח׳ ג׳:‏16‏)‏.‏ ומגיע לכול לשמוע את הבשורה כדי לפעול על־פיה ולהיוושע (‏פט״ב ג׳:‏9‏)‏.‏ יש אנשים ממעמד חברתי מסוים או בעלי סמכות הראויים לכבוד מיוחד.‏

מדוע יש המנסים לפטור עצמם מלגלות את הכבוד שמעודד המקרא?‏ ייתכן שהתרבות המקומית קובעת מי ראוי לכבוד לפי מעמד חברתי,‏ צבע עור,‏ מין,‏ מצב בריאותי,‏ גיל או מצב כלכלי.‏ השחיתות בקרב אישי ציבור מתפשטת כנגע בחברה ומכרסמת בכבוד שרחשו האנשים לסמכות.‏ בארצות מסוימות יש המאוכזבים קשות ממנת חלקם בחיים.‏ אולי הם עובדים שעות על־גבי שעות רק כדי להרוויח את לחמם ומוקפים באנשים שאינם מגלים כבוד.‏ בני־הנוער מתמודדים עם לחץ חברתי למרוד במורים לא אהודים ובבעלי סמכות אחרים.‏ רבים מושפעים מתוכניות טלוויזיה המציגות ילדים שמתחכמים להוריהם ורודים בהם.‏ עלינו להשתדל שאותן גישות הנהוגות בעולם לא יעצבו את יחסנו לאחרים.‏ לעומת זאת,‏ כאשר אנו מכבדים את הזולת,‏ נוצרת אווירה נינוחה המקלה על החלפת רעיונות.‏

גישה מכובדת.‏ אנשים מצפים מאדם העוסק בפעילות דתית להתלבש ולהתנהג בצורה מכובדת.‏ מה שנחשב להתנהגות והופעה חיצונית מכובדות שונה ממקום למקום.‏ יש הרואים זאת כחוסר נימוס לדבר עם מישהו מבלי להוריד את הכובע או כשהיד תחובה בכיס.‏ במקומות אחרים אין כל פסול בכך.‏ לכן,‏ גלה התחשבות והימנע מלפגוע ברגשות הציבור המקומי.‏ כך תוכל להכריז את הבשורה הטובה ביעילות וללא מכשולים.‏

אותם עקרונות חלים על האופן שבו אנו פונים לאחרים,‏ במיוחד לקשישים.‏ בדרך כלל אין זה נחשב מנומס שצעיר יפנה למבוגר בשמו הפרטי מבלי שקיבל ממנו רשות לכך.‏ כמו כן,‏ במקומות מסוימים לא מקובל שגם המבוגרים יפנו לזרים בשמם הפרטי.‏ ובשפות רבות נהוג לפנות למבוגרים או לבעלי סמכות בגוף שני רבים,‏ ”‏אתם”‏,‏ או בצורה אחרת כדי לגלות כלפיהם כבוד.‏

יחס של כבוד.‏ בקרב יישובים קטנים מצפים שתתייחס לאנשים שאתה פוגש ברחוב או כשאתה נכנס לחדר.‏ אפשר לעשות זאת בעזרת ברכת שלום פשוטה,‏ חיוך,‏ קידת ראש או אפילו הרמת גבות.‏ התעלמות מאדם אחר נחשבת כחוסר נימוס.‏

למרות זאת,‏ יש החשים כי אתה מתעלם מהם גם אם כן התייחסת אליהם.‏ מדוע?‏ משום שהם מבחינים שאינך מפגין כלפיהם יחס אישי.‏ אין זה נדיר שאנשים מקטלגים את הזולת לפי מאפיינים גופניים.‏ הציבור ככלל נמנע מחברתם של נכים וחולים.‏ אך דבר־אלוהים מראה לנו כיצד להתייחס אליהם באהבה ובכבוד (‏מתי ח׳:‏2,‏ 3‏)‏.‏ כולנו מושפעים בדרך כלשהי מן החטא שירשנו מאדם.‏ האם תרגיש שאתה זוכה להערכה אם אחרים תמיד יזהו אותך לפי מגרעותיך?‏ האם לא היית מעדיף שיכירו אותך לפי מעלותיך הרבות?‏

גילוי כבוד טומן בחובו גם הכרה בראשות.‏ במקומות מסוימים יש לפנות תחילה לראש המשפחה לפני שמבשרים לשאר בני הבית.‏ הגם ששליחותנו לבשר וללמד מקורה ביהוה,‏ אנו מכירים בעובדה שלהורים ניתנה סמכות מטעם אלוהים לחנך את ילדיהם,‏ להקנות להם מוסר ולהדריכם (‏אפ׳ ו׳:‏1–4‏)‏.‏ לפיכך,‏ כאשר אנו מבשרים לאנשים בבית מסוים,‏ רצוי בדרך כלל שנדבר תחילה עם ההורים בטרם נשוחח ארוכות עם הילדים,‏ אם בכלל.‏

עם הגיל בא גם ניסיון חיים שמן הראוי לכבדו (‏איוב ל״ב:‏6,‏ 7‏)‏.‏ המודעות לכך עזרה לחלוצה צעירה בסרי לנקה שבישרה לאדם מבוגר.‏ בהתחלה הוא התנגד לעצם הביקור ואמר:‏ ”‏איך צעירונת שכמותך יכולה ללמד אותי את המקרא?‏”‏ אך היא השיבה:‏ ”‏למען האמת,‏ לא באתי ללמד אותך,‏ אלא כדי לשתף אותך במשהו שלמדתי ושכל כך שימח אותי עד שאני פשוט חייבת לספר עליו לאחרים”‏.‏ תשובתה המכובדת של החלוצה עוררה את התעניינותו של האיש.‏ ”‏אם כן,‏ ספרי לי מה למדת?‏”‏ הוא שאל.‏ ”‏למדתי איך אפשר לחיות לנצח”‏,‏ אמרה.‏ אותו קשיש החל ללמוד את המקרא עם עדי־יהוה.‏ גם אם לא כל הקשישים יתבעו כבוד כזה בריש גלי,‏ רובם ישמחו לזכות לו.‏

יחד עם זאת,‏ קורה שמפריזים בגינוני הכבוד.‏ באיי האוקיינוס השקט וכן במקומות אחרים,‏ הפנייה המכובדת והמקובלת לראשי כפר או שבט יכולה לעזור לעדים להעיר את אוזנם של המנהיגים ושל הכפופים להם,‏ ולתת להם הזדמנות לדבר איתם.‏ אך לא צריך להתחנף,‏ וגם לא ראוי לעשות כן (‏מש׳ כ״ט:‏5‏)‏.‏ בדומה לכך,‏ גם אם בשפה מסוימת ביטויי כבוד הם חלק מן הדקדוק,‏ המשיחי אינו חייב להפריז בהם כדי לגלות כבוד.‏

דיבור מכובד.‏ המקרא מאיץ בנו להסביר את התקווה שבלבנו ”‏בענווה ויראה”‏ (‏פט״א ג׳:‏15‏)‏.‏ לפיכך,‏ גם אם ביכולתנו לחשוף על נקלה את הבקיעים והפרצות בנקודת המבט של מישהו,‏ האם נבון לעשות זאת בצורה שתגרע מכבודו?‏ האם לא עדיף להקשיב לו בסבלנות,‏ לשאול מדוע הוא חושב כך,‏ ואז להסביר לו את הנושא בהיגיון מכתבי־הקודש תוך התחשבות ברגשותיו?‏

יש להקרין את הכבוד שאנו מגלים בשיחות אישיות גם בנאומים מן הבמה.‏ נואם המכבד את מאזיניו לא יעביר אותם תחת שבט הביקורת או יגלה גישה שבעקיפין אומרת:‏ ”‏אם באמת הייתם רוצים,‏ הייתם מיישמים את זה”‏.‏ צורת דיבור כזו רק מייאשת.‏ מוטב בהרבה להתייחס לקהל כאל קבוצת אנשים שאוהבים את יהוה ורוצים לשרתו!‏ כדוגמת ישוע,‏ עלינו לגלות הבנה כשאנו פונים לאנשים שאולי חלשים מבחינה רוחנית,‏ פחות מנוסים או איטיים יותר בכל הקשור ליישום הדרכות מקראיות.‏

הנוכחים ירגישו שהנואם מכבד אותם אם הוא יתייחס גם אל עצמו כמי שצריך להוסיף ליישם את דבר־אלוהים.‏ לכן רצוי שהוא לא ירבה להשתמש בגוף שני כשהוא מסביר כיצד ליישם פסוקים.‏ שים לב,‏ למשל,‏ להבדל שבין השאלה ”‏האם אתה עושה כל שביכולתך?‏”‏ ובין ההצהרה ”‏כדאי שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו:‏ ’‏האם אני עושה כל שביכולתי?‏’‏”‏ הרעיון בשתי השאלות אומנם זהה,‏ אך מן הראשונה משתמע שהנואם מתנשא על הקהל.‏ השאלה השנייה מעודדת כל אחד,‏ ובכלל זה גם את הנואם,‏ לבחון את מצבו האישי ואת מניעיו.‏

זה אומנם מפתה לשלב בנאום הלצות רק בשביל לבדר את הקהל,‏ אך אל תעשה זאת.‏ הדבר גורע מן הכבוד של המסר המקראי.‏ מובן שעלינו למצוא שמחה בשירותנו לאלוהים וייתכן שאפילו יש לחומר שלנו היבטים משעשעים במקצת.‏ אך התבדחות על נושאים רציניים מעידה על חוסר כבוד לקהל ולאלוהים.‏

אם כן,‏ הבה נגלה בכל עת בגישתנו,‏ בהתנהגותנו ובאופן דיבורנו שאנו מתייחסים לזולת בהתאם להדרכותיו של יהוה.‏