רות ונעמי

בזמן שהיה רעב בארץ ישראל,‏ אישה ששמה נעמי עברה עם בעלה ושני הבנים שלהם לארץ מואב.‏ מאוחר יותר בעלה מת,‏ והבנים שלה התחתנו עם רות ועוֹרְפָּה שהיו מואביות.‏ אבל בהמשך גם הבנים של נעמי מתו,‏ והיא הייתה עצובה מאוד.‏

כשנעמי שמעה שכבר אין רעב בישראל,‏ היא החליטה לחזור הביתה.‏ רות ועורפה הצטרפו אליה למסע.‏ אבל בזמן שהן היו בדרך,‏ נעמי אמרה להן:‏ ’‏הייתן טובות גם לבנים שלי וגם אליי.‏ אני רוצה ששתיכן תוכלו להתחתן שוב.‏ תחזרו הביתה למואב’‏.‏ הן ענו לה:‏ ’‏אנחנו אוהבות אותך ולא רוצות לעזוב אותך’‏.‏ נעמי המשיכה להגיד להן שיחזרו למואב.‏ לבסוף עורפה חזרה לביתה,‏ אבל רות נשארה עם נעמי.‏ נעמי אמרה לה:‏ ’‏עורפה חוזרת לעם שלה ולאלים שלה.‏ לכי איתה ותחזרי לבית של אימך’‏.‏ אבל רות אמרה:‏ ’‏אני לא אעזוב אותך.‏ העם שלך יהיה העם שלי,‏ והאלוהים שלך יהיה האלוהים שלי’‏.‏ מה דעתך,‏ איך נעמי הרגישה כאשר רות אמרה לה את זה?‏

רות ונעמי הגיעו לישראל בתחילת העונה של קציר השעורה.‏ באחד הימים רות הלכה לאסוף שיבולים בשדה של בועז,‏ שהיה הבן של רחב.‏ הוא שמע שרות הייתה מואבייה שבחרה להישאר עם נעמי מתוך נאמנות.‏ הוא אמר לעובדים שלו להשאיר קצת יותר שיבולים בשדה כדי שיהיה לרות מה לאסוף.‏

באותו הערב נעמי שאלה את רות:‏ ’‏לאיזה שדה הלכת היום?‏’‏ רות ענתה:‏ ’‏הלכתי לשדה של אדם ששמו בועז’‏.‏ נעמי אמרה לה:‏ ’‏בועז הוא קרוב משפחה של בעלי.‏ תמשיכי לעבוד בשדה שלו עם הנערות האחרות.‏ את תהי מוגנת שם’‏.‏

רות המשיכה לעבוד בשדה של בועז עד שהסתיימה עונת הקציר.‏ בועז שם לב שרות היא עובדת חרוצה ובחורה טובה.‏ באותם ימים אם אדם מת ולא היו לו בנים,‏ אחד מקרובי המשפחה שלו היה צריך להתחתן עם אשתו האלמנה.‏ לכן בועז התחתן עם רות.‏ נולד להם בן,‏ והם קראו לו עוֹבֵד.‏ עובד היה סבא של דוד המלך.‏ חברותיה של נעמי היו שמחות בשמחתה.‏ הן אמרו לה:‏ ’‏יהוה נתן לך את רות שהייתה כל כך טובה אלייך,‏ ועכשיו הוא גם נתן לך נכד.‏ יבורך יהוה!‏’‏