ישוע — חייו ושליחותו
שיעור בענווה מפי ישוע
לאחר שריפא את הנער אחוז־השד סמוך לקיסריה־של־פיליפוס, חפץ ישוע לחזור ’הביתה’ אל כפר־נחום. אולם, בדרך העדיף להיות לבד עם תלמידיו כדי שיוכל להמשיך להכינם לקראת מותו ולהכשירם לתפקידים שיוטלו עליהם לאחר־מכן. ”עתיד בן־האדם להימסר לידי אנשים”, הסביר להם, ”ויהרגוהו וביום השלישי יקום”.
אמנם, ישוע כבר דיבר על כך, ושלושה משליחיו היו עדי־ראייה לשינוי־המראה שלו, אשר במהלכו שמעו על עזיבתו, אך טרם הבינו התלמידים את פשר הדבר. איש מהם לא ניסה להכחיש את מות ישוע, כפי שעשה כן פטרוס במקרה קודם, אך כולם חששו לשאול אותו שאלות נוספות בנושא.
לבסוף, הגיעו אל כפר־נחום, אשר שימש לישוע מעין ’בית’ ומרכז למסעי־השליחות שלו. היתה זו גם עירם של פטרוס ושל כמה שליחים אחרים. שם ניגשו אל פטרוס גובי מס־המקדש. יתכן תוך ניסיון למצוא עילה להאשים את ישוע בבזיון מנהג מקובל, שאלו: ”האם רבכם אינו משלם את מחצית השקל [תשלום של שתי דרַכמות כמס־המקדש]?”
”כן”, השיב להם פטרוס.
ישוע, שנכנס אל הבית כנראה זמן קצר לאחר־מכן, היה מודע למה שאירע. לכן, עוד בטרם יכול היה פטרוס עצמו להעלות את הנושא, שאל אותו ישוע: ”מה דעתך, שמעון, מלכי הארץ ממי הם לוקחים מכס ומס? מבניהם או מן הזרים?”
”מן הזרים”, השיב פטרוס.
”אם כן, הבנים פטורים”, ציין ישוע. מאחר שאביו של ישוע הוא מלך היקום, האל אותו עבדו בבית־המקדש, לא היתה כל דרישה חוקית מבן־האלהים לשלם את מס־המקדש. ”אבל כדי שלא נהיה להם למכשול”, אמר ישוע, ”לך אל הים, השלך חכה וקח את הדג שיעלה ראשונה. כשתפתח את פיו תמצא מטבע סטָטר [שערכו ארבע דרכמות]; קח אותו ותן להם בעדי ובעדך”.
כשהתלמידים ישבו יחד לאחר שובם אל כפר־נחום, יתכן שהיה זה בביתו של פטרוס ששאלו את ישוע: ”מי הוא הגדול במלכות השמים?” ישוע הבין את הרקע לשאלתם, מאחר שהיה מודע למה שהתחולל ביניהם בלכתם אחריו בדרכם חזרה מקיסריה־של־פיליפוס. לכן שאל אותם: ”על מה התווכחתם בדרך?” בהיותם נבוכים, שתקו השליחים משום שהתווכחו ביניהם על השאלה, מיהו הגדול ביניהם?
לאחר כמעט שלוש שנים שבמהלכן לימד אותם ישוע, האין זה מפליא שהתלמידים עדיין התווכחו על נושא זה? הדבר ממחיש, איפוא, את ההשפעה העזה של אי־השלימות האנושית על האדם וכן של רקעו הדתי. היהדות בתקופה בה התחנכו התלמידים, שמה דגש על מעמד או דרג בכל תחומי החיים. יתרה מזאת, יתכן שפטרוס, עקב ההבטחה שיקבל את ”מפתחות” המלכות, חש עצמו נעלה על היתר. אפשר גם שיעקב ויוחנן הסיקו מסקנות דומות מאחר שנבחרו לראות את שינוי־המראה המפואר של ישוע.
תהא הסיבה אשר תהא, ישוע ערך הדגמה נוגעת־ללב כדי לתקן את גישתם. הוא קרא לילד קטן, העמידו בקרבם, כרך את זרועותיו סביבו, ואמר: ”אם לא תשובו ותהיו כילדים לא תיכנסו למלכות השמים. לכן מי שישפיל את עצמו להיות כילד הזה הוא הגדול במלכות השמים. כל המקבל ילד אחד כזה בשמי, אותי הוא מקבל”.
איזו דרך נפלאה לתקן את תלמידיו! ישוע לא כעס עליהם ולא גער בהם כגאוותנים, חמדנים או שאפתנים. נהפוך הוא, הוא המחיש את אשר חפץ ללמדם בהשתמשו בדוגמה של ילדים קטנים שמטבעם הם צנועים, לא שאפתניים, ובדרך־כלל אינם חושבים במונחים של מעמדות ביניהם. ישוע הראה בכך שעל תלמידיו לפתח אותן תכונות המאפיינות ילדים קטנים. על־כן, סיכם את דבריו: ”הקטון שבכולכם זה הוא הגדול”. מתי י״ז:22–27; י״ח:1–5; מרקוס ט׳:30–37; לוקס ט׳:43–48.
(מקור המאמר: 1988/2/1)
◆ בדרכם חזרה אל כפר־נחום, מה הבהיר שוב ישוע לתלמידיו, וכיצד קיבלו הם את דבריו?
◆ מדוע לא היה ישוע חייב לשלם את מס־המקדש, אך מדוע אכן שילם אותו?
◆ מה היה הרקע לוויכוח שהתעורר בין התלמידים, וכיצד תיקן אותם ישוע?