”סעודת האדון” משמעותית עבורך — מדוע?
ישוע המשיח הנהיג את סעודת־האדון בערב האחרון של חייו האנושיים. היא נערכה בשעות הערב של יום חמישי, 31 במרס, וישוע מת ביום ששי אחר־הצהריים, 1 באפריל. מאחר שלפי הלוח העברי נמנים הימים מערב של יום אחד למישנהו, הן סעודה זו והן מותו של ישוע התרחשו ב־י”ד בניסן שנת 33 לספירה.
מדוע ערך ישוע סעודה זו? מה חשיבות המצה והיין בהם השתמש? מי נוטלים מן הסמלים? באיזו תדירות יש לערוך סעודה זו? וכיצד יש לה משמעות עבורך?
לשם מה היא נערכה?
בהתייחסו לסעודה זו, אמר ישוע לתלמידיו: ”זאת עשו לזכרי”. (קורינתים א׳. י״א:24) למעשה, לעתים קרובות, סעודת־האדון נקראת גם ערב־הזיכרון למות המשיח.
ישוע מת כמליץ־יושר נאמן לריבונות יהוה ובכך הוכיח שהשטן שיקר בטענה כי הצדיקים משרתים את אלהים מתוך מניעים אנוכיים בלבד. (איוב ב׳:1–5) מותו שימח את לבו של אלהים. — משלי כ״ז:11.
באמצעות מותו כאדם מושלם, ישוע ’נתן את נפשו כופר בעד רבים’. (מתי כ׳:28) בחטאו נגד אלהים, איבד האדם הראשון את חיי האנוש המושלמים שלו על כל מה שהיה כרוך בכך. אך, ”כה אהב אלהים את העולם [את עולם האנושות] עד כי נתן את בנו יחידו למען לא יאבד כל המאמין בו, אלא ינחל חיי־עולם”. (יוחנן ג׳:16) אכן, ”שכר החטא הוא מוות, אבל מתנתו של אלהים היא חיי־עולם במשיח ישוע אדוננו”. — רומיים ו׳:23.
’נתקבל מאת האדון’
דברי השליח פאולוס שופכים אור על טקס הזיכרון למות המשיח: ”אני קיבלתי מאת האדון את אשר גם מסרתי לכם: שהאדון ישוע, בלילה שהוסגר בו, לקח את הלחם, ברך, בצע אותו ואמר: ’זה גופי הנבצע בעדכם, זאת עשו לזכרי’. כן גם לקח את הכוס לאחר הסעודה ואמר: ’הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי, זאת עשו לזכרי בכל עת שתשתו’. הן בכל עת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים מן הכוס הזאת, אתם מזכירים את מות אדוננו, עד שיבוא”. — קורינתים א׳. י״א:23–26.
מאחר שפאולוס לא היה נוכח עם ישוע ואחד־עשר תלמידיו ב־י”ד בניסן, 33 לספירה, מידע זה ככל הנראה ’נתקבל מאת האדון’ באמצעות התגלות שבהשראה אלוהית. ישוע ייסד את הסעודה הסמלית שנועדה לשמש כערב־זיכרון למותו, ”בלילה שהוסגר” על־ידי יהודה איש־קריות לאויביו הדתיים, אשר שיכנעו את הרומאים להוציא להורג את המשיח על עמוד־הוקעה. אלה אשר נקראו ליטול מן הסמלים, הלחם והיין, יעשו זאת לזכרו.
מתי יש לערוך ”סעודה” זו?
מה משמע דבריו של פאולוס: ”בכל עת שאתם אוכלים את הלחם הזה ושותים מן הכוס הזאת, אתם מזכירים את מות אדוננו, עד שיבוא”? כל המשיחיים הנאמנים משוחי־הרוח נוטלים מן הסמלים פעמים רבות עד יום מותם, עם התוחלת לקום לתחייה שמימית. בצורה זו, הם מכריזים לעתים קרובות, לפני אלהים וקבל־עם־ועדה, על אמונתם בקרבן־הכופר שסיפק יהוה באמצעות ישוע. עד מתי? ”עד שיבוא”, אמקר פאולוס בהתכוונו, ככל הנראה, שטקס זה ייערך עד אשר יבוא ישוע לקבל בשמים את פניהם של תלמידיו המשוחים בתחייה שתתרחש בעת ”נוכחות” המשיח. (תסלוניקים א׳. ד׳:14–17, ע״ח) הדבר תואם את דברי המשיח לאחד־עשר תלמידיו: ”ואם אלך ואכין לכם מקום, אשוב ואקח אתכם אלי למען תהיו גם אתם באשר אני שם”. — יוחנן י״ד:3.
האם יש לערוך את הטקס לזכר מותו של המשיח מדי יום או אולי מדי שבוע? ובכן, המשיח ערך את ”סעודת האדון” והוּצא להורג בחג־הפסח, לזכר שיחרור בני־ישראל מעבדות במצרים. למעשה, הוא נקרא ”שה הפסח שלנו” משום שהוא היה השה אשר הוקרב למען המשיחיים. (קורינתים א׳. ה׳:7) חג־הפסח נחוג רק פעם בשנה, ב־י”ד בניסן. (שמות י״ב:6, 14; ויקרא כ״ג:5) אם כן, יש בכך כדי לציין שאת הטקס לזכר מותו של ישוע יש לערוך בתדירות הדומה לחג־הפסח — לא מדי יום או מדי שבוע, אלא מדי שנה.
במשך כמה מאות שנים, אכן ערכו משיחיים את ערב־הזיכרון למותו של ישוע פעם בשנה. מאחר שהם עשו כן בארבעה־עשר (י״ד) בניסן, כוּנוּ הם ’חסידי הארבעה־עשר’. ההיסטוריון ג׳. ל. וון מוסהיים כתב עליהם: ”המשיחיים של אסיה הקטנה נהגו לחגוג סעודה קדושה זו, כזכר לסעודת האדון ולמותו של ישוע המשיח, בדיוק במועד בו נהגו היהודים לאכול את שה הפסח שלהם, היינו, בערב הארבעה־עשר של החודש הראשון [ניסן]. ... הם התייחסו לדוגמתו של ישוע כאל תקדים בעל תוקף של חוק”.
משמעות הסמלים
פאולוס ציין שישוע ”לקח את הלחם, ברך, בצע אותו”. כדי לאכול מן המצה, האפויה מקמח ומים ללא שאור, או שמרים, היה צורך לבצוע אותה. בלשון המקרא סימל השאור חטא או רוע. בהאיצו במשיחיים הקורינתים לנדות אדם לא־מוסרי מקרב הקהילה, כתב פאולוס: ”האם אינכם יודעים שמעט שאור מחמיץ את כל העיסה? בערו את השאור הישן למען תהיו עיסה חדשה. הלא אתם כמצות, שהרי נזבח שה הפסח שלנו — המשיח. לכן נחוגה לא בשאור ישן ולא בשאור הרוע והרשע, אלא במצות התום והאמת”. (קורינתים א׳. ה׳:6–8) כשם שיש במעט שאור כדי להחמיץ את כל העיסה, או כיכר הלחם, כן גם הקהילה תהפוך טמֵאה בעיני אלהים אם לא תוסר השפעתו המשחיתה של אדם חוטא. היה עליהם לבער את ה”שאור” מקרבם, כשם שהיה על בני־ישראל לבער את החמץ מביתם במהלך חג־המצות שבא מיד לאחר הפסח.
באשר למצה המוגשת בערב־הזיכרון, אמר ישוע: ”זה גופי הנבצע בעדכם”. (קורינתים א׳. י״א:24) המצה ייצגה את הגוף המושלם, בשר־ודם, של ישוע, עליו כתב פאולוס: ”לכן בהיכנסו אל העולם הוא אומר: ’זבח ומינחה לא חפצת, גוף כוננתָ לי; עוֹלה וחטָאָה לא שאלת. אז אמרתי: הנה באתי — במגילת ספר כתוב עלי — לעשות רצונך, אלהַי’. ... ובאותו הרצון מקוּדשים אנחנו על־ידי הקרבת גופו של ישוע המשיח פעם אחת ולתמיד”. (עברים י׳:5–10; תהלים מ׳:7–9) גופו הגשמי המושלם ונטול החטא של ישוע, שימש כקרבן־כופר למען האנושות. — עברים ז׳:26.
לאחר שברך על כוס היין האדום, אמר ישוע: ”הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי”. (קורינתים א׳. י״א:25) או כפי שאומר תרגום הדרך: ”כוס זאת מסמלת את הברית החדשה בין אלהים לבינכם — ברית שנחתמה בדמי”. כשם שדם הפרים והעגלים העניק תוקף לברית התורה שנכרתה בין אלהים לבין עם־ישראל, כן היקנה דמו של ישוע, אשר נשפך במותו, תוקף לברית החדשה. ההתייחסות לברית זו עוזרת לנו לזהות את אלה הרשאים ליטול מן הסמלים בערב־הזיכרון.
מי רשאי ליטול מן הסמלים?
תלמידי ישוע המשוחים, הכלולים בברית החדשה, רשאים ליטול מן הסמלים. ברית זו נכרתה בין אלהים לבין ’עם־ישראל’ הרוחני. (ירמיהו ל״א:31–34; גלטיים ו׳:16) אך, הברית החדשה, בסופו־של־דבר, תרעיף ברכות על כל האנושות הצייתנית, ואתה יכול להיות בין אלה שיזכו לאותן ברכות.
על כל אחד הנוטל מן הסמלים להיות בין אלה אשר ישוע כרת איתם אישית ברית למלכות. כשהוא ייסד סעודה זו, אמר ישוע לתלמידיו הנאמנים: ”ואני כורת לכם ברית כמו שכרת לי אבי — את המלכות”. (לוקס כ״ב:29, הערה) ברית המלכות אשר כרת אלהים עם המלך דוד הצביעה על בואו של זה אשר נועד למשול לנצח במלכות השמימית, הלא הוא המשיח, ישוע. 000,144 בני ’ישראל’ הרוחני, אשר ימלכו יחד עם ישוע מתוארים כעומדים על ’הר־ציון’ רוחני עם ה”שה”, ישוע המשיח. לאחר שיוקמו לתחייה, הם ימלכו עם המשיח כמלכים וכהנים שותפים. (שמואל ב׳. ז׳:11–16; ההתגלות ז׳:4; י״ד:1–4; כ׳:6) רק אלה אשר באו הן בברית החדשה והן בברית האישית עם ישוע, רשאים ליטול מן הסמלים שבסעודת האדון.
רוח אלהים מעידה עם רוחו של המשיחי המשוח שהוא בן אלהים ויורש־שותף עם ישוע המשיח. פאולוס כתב: ”הרוח עצמה מעידה יחד עם רוחנו שבנים לאלהים אנו. ואם בנים, אזי יורשים: יורשי נחלת אלהים וגם יורשים השותפים למשיח, שכן סובלים אנו עימו כדי שגם נזכה לכבוד עימו”. (רומיים ח׳:16, 17) רוח־קודשו של אלהים, כוחו הפעיל, נוטעת בלב המשוחים את התוחלת הברורה ללא צל של ספק של חיים שמימיים. את כל הכתוב בכתבי־הקודש על חיים שמימיים הם רואים כמכוון אליהם, והם נכונים לוותר על כל הדברים הארציים, כולל חיי אנוש. אף־על־פי שחיים בגן־עדן עלי־אדמות יהיו נפלאים, הם אינם אוחזים בתקווה זו. (לוקס כ״ג:43) תקווה שמימית בטוחה ויציבה אשר אינה מבוססת על ההשקפות הרווחות בקרב דתות הכזב, מקנה להם את הזכות ליטול מן הסמלים.
יהוה לא יהא שבע־רצון אם אדם יציג עצמו כמי שנקרא להיות מלך וכהן שמימי אם מעולם לא נקרא למעמד זה. (רומיים ט׳:16; ההתגלות כ״ב:5) אלהים הוציא להורג את קורח כיון שברוב יומרנותו ביקש לעצמו את מעמד הכהונה. (שמות כ״ח:1; במדבר ט״ז:4–11, 31–35) אם כן, אם רגשות עזים או עיקרי־אמונה קודמים הניעו משיחי ליטול בטעות מן הסמלים שבערב־הזיכרון, אזי, עליו (או עליה) לחדול ליטול מהם ובענווה להתפלל לאלהים למחילה. — תהלים י״ט:14.
כיצד נוגע הדבר אליך
אין הפרט חייב ליטול מן הסמלים כדי להפיק תועלת מקרבן־הכופר של ישוע וכדי לזכות בחיי־נצח עלי־אדמות. לדוגמה, אין כל רמז במקרא לכך שאנשים יראי־אלהים כגון אברהם, שרה, יצחק, רבקה, בועז, רות ודוד ייטלו אי־פעם מן הסמלים. אלא, יהיה עליהם ועל רבים נוספים המשתוקקים לחיי־עולמים על כדור־הארץ להוכיח אמונה באלהים, במשיח ובקרבן־הכופר שסיפק יהוה באמצעות ישוע. (יוחנן ג׳:36; י״ד:1) התכנית השנתית לזכר מותו של ישוע משמשת תזכורת לקרבן גדול זה.
דברי השליח יוחנן הצביעו על החשיבות שבקרבנו של ישוע: ”ילדי, כותב אני לכם את הדברים האלה למען לא תחטאו; ואם יחטא איש יש לנו מליץ לפני האב — ישוע המשיח, הצדיק. והוא כפרה על חטאינו, ולא על חטאינו בלבד, אלא גם על חטאי כל העולם”. (יוחנן א׳. ב׳:1, 2) אכן, משיחיים משוחים יכולים לומר בביטחון שישוע מהווה כפרה על חטאיהם. אך, קרבנו מכפר גם על חטאי העולם כולו, ומאפשר לבני־אנוש צייתניים להחזיק בתוחלת הממשמשת ובאה של חיי־נצח על כדור־ארץ גן־עדני.
בעצם נוכחותך בטקס הזיכרון למות המשיח, תפיק תועלת מנאום מקראי מעמיק שיעלה על נס את אשר עשו יהוה אלהים וישוע המשיח למעננו. תפיק ברכה רוחנית מהתכנסותך עם אחרים היראים את אלהים ואת המשיח והמעריכים את קרבן־הכופר של ישוע. האירוע יחזק את רצונך לזכות בחסדו של אלהים, ועקב כך בחיי־נצח. אנו מזמינים אותך מקרב לב, להתאסף עם עדי־יהוה ב־6 באפריל, 1993, לאחר שקיעת החמה, לערב־הזיכרון למותו של ישוע המשיח, כי ל”סעודת האדון” אכן יכולה להיות משמעות גדולה עבורך.
(מקור המאמרים: 1993/3/15)