”פשוט אין ביכולתנו להידבר!”
כעורך־דין, חייב היה מיכאל להיות איש שיחה דינמי. עבודתו תבעה זאת ממנו. אולם, לאחר 16 שנות נישואין, נאלץ מיכאל להודות, שבשובו הביתה לאשתו, אדריאנה, נראה היה כי כושר ההידברות שלו נגוז. ”חיפוש אחר פגמים, מתיחת ביקורת, רמיזות עוקצניות”, נזכר מיכאל, ”אדריאנה ואני היינו תמיד במצב של חיכוכים ומריבות, וחשבתי שהדבר פשוט עומד להתישנו כליל. תהיתי אם הנישואים אמורים להיות הפגזה בלתי פוסקת של אי־שביעות־רצון ושל הקנטות. אם זו אמורה היתה להיות מנת חלקנו במשך כל חיינו המשותפים, רציתי להיחלץ מהנישואין — איני מתלוצץ. פשוט לא יכולתי לעמוד בפני 20, 30, 40 שנה נוספות כאלה של הקנטות ושל מתחים תמידיים.
רגשות מעין אלה אינם מנת־חלקם של מיכאל ואדריאנה בלבד. הם מהווים מציאות עבור זוגות רבים, אשר יחסיהם מתנודדים בין ”קרב” ל”הפסקת־אש”. השיחות הפשוטות ביותר נגררות לדו־קרב מילולי. הם ”שומעים” דברים שלא נאמרו. הם מטיחים דברים שלא התכוונו לומר. הם מתקיפים ומאשימים, ואז נסוגים לשתיקה רועמת. אין הם נפרדים, אך גם אין הם באמת ”בשר אחד” (בראשית ב׳:24). מערכת היחסים נקלעה למבוי סתום. נסיגה משמעה פירוד; מבט קדימה פירושו להמשיך להתייצב בפני חילוקי־הדעות. על־מנת להימנע מהכאב הכרוך בכל אחת מן האפשרויות, זוגות אלה משלימים עם מר גורלם כדי לשמור על מרחק רגשי בטוח האחד מן השני.
על זוגות מעין אלה ’לקנות תחבולות’ בנישואיהם (משלי א׳:5). תחבולות אלה מצויות בהישג־יד בדבר־אלהים, המקרא. איגרתו השניה של פאולוס לטימותיאוס מדגישה, כי המקרא ”מועיל הוא להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16). הוא הדין במקרה של גישור על פערי ההידברות בנישואין, כפי שניווכח בהמשך.