הישמר מייחוס מניעים שליליים
מטיף טלוויזיוני מפורסם גינה בחריפות מטיף אחר על מעשה ניאוף. אך כעבור שנה נתפס המטיף המאשים עם יצאנית.
במקרה אחר, מעצמה עולמית מובילה שלחה שליחים כדי להביא צדדים ניצים לשולחן המשא ומתן. בו־בזמן, שלחה אותה אומה בחשאי סוחרי נשק למדינות זרות כדי למכור נשק בשווי מיליארדי דולרים.
מאחר שצביעות בוטה נעשתה כה נפוצה, מה תימה שהספקנות תופסת במידה רבה את מקומו של האמון? אצל רבים, הטלת ספק במניעי זולתם הפכה לטבע שני.
כמשיחיים, עלינו להיזהר לבל ישפיעו גישות אלו על יחסינו עם עמיתינו לאמונה המסורים. ישוע אומנם קרא לנו להיות ”ערומים כנחשים” בכל הנוגע לאויבינו, אך הוא לא אמר שעלינו לנהוג חשדנות בתלמידיו האמיתיים (מתי י׳:16). אם כן, מה הן הסכנות הטמונות בייחוס מניעים שליליים לזולת? באילו תחומים עלינו להקפיד במיוחד להימנע מנטייה זו? וכיצד נוכל לשמור על קשרינו היקרים עם עמיתינו המשיחיים?
לקח מן העבר
ייחוס מניעים שליליים לאחרים ללא סיבה מוצדקת כמוהו כשפיטתם. אנחנו בעצם נחפזים להסיק שדבריהם או מעשיהם אינם אלא מסווה ערמומי לדבר־מה נלוז וזדוני. פעמים רבות, שורש הבעיה הוא השקפה מוטעית, כשם שניתן ללמוד מן הסיפור המקראי שביהושע פרק כ״ב.
בני־ישראל סיימו לכבוש את הארץ המובטחת, והשבטים קיבלו נחלות. השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה בנו מזבח ”גדול למראה” על גדת נהר הירדן. שאר השבטים הניחו בטעות שמעשה כפירה נעשה כאן. הסברה היתה ששלושת השבטים עומדים להשתמש במבנה הגדול להקרבת קורבנות, במקום ללכת לאוהל מועד בשילֹה, מרכז עבודת־האלוהים. מייד החלו השבטים המאשימים להיערך לפעולה צבאית (יהושע כ״ב:10–12).
לזכותם ייאמר, שיצרו קשר עם אחיהם מבני־ישראל, ושלחו משלחת רשמית בראשות פינחס. לשמע ההאשמות בעווֹן מעילה, מרידה וכפירה ביהוה, הסבירו השבטים החוטאים לכאורה לשם מה הוקם המזבח הענק. המזבח לא שימש להקרבת קורבנות, אלא היה ”עֵד” לאיחוד שבטי ישראל בעבודת יהוה (יהושע כ״ב:26, 27). חברי המשלחת שבו לביתם בלב שקט, ללא טענות נגד אחֵיהם. כך נמנעו מלחמת אחים ומרחץ דמים נורא.
איזה לקח חשוב, הבא ללמדנו שלעולם אין למהר לייחס מניעים שליליים לזולת! פעמים רבות, לאחר בחינה מעמיקה, אנו מגלים תמונה שונה לחלוטין מזו שהצטיירה במוחנו לאחר מבט שטחי. כך הוא בתחומים רבים בחיי המשיחי.
השקפתנו על זקני־הקהילה
במילוי חובתם ”לרעות את קהילת אלוהים”, יש שהזקנים רואים לנחוץ להשיא עצות לחברים בקהילה (מעשי־השליחים כ׳:28). כיצד נגיב, למשל, אם זקן־קהילה ישוחח איתנו על ילדינו בנושאים כגון התרועעות שלילית או התנהגות לא הולמת עם בן־המין השני? האם נסיק שיש לו מניע חבוי ונאמר בלבבנו ש’הוא מעולם לא חיבב את משפחתנו’? אם נרשה לרגשות אלה להשפיע עלינו, אנו עלולים להצטער על כך בעתיד. ייתכן שבריאותם הרוחנית של ילדינו נתונה בסכנה, ועלינו להעריך עצות מקראיות מועילות (משלי י״ב:15).
כשזקן־קהילה מייעץ לנו, בל נחפש מניעים נסתרים. אדרבה, הבה נשאל את עצמנו אם נוכל להפיק תועלת כלשהי מעצתו המבוססת על המקרא. השליח פאולוס כתב: ”כל מוסר בעת בואו אינו נחשב לשמחה כי אם לעצב, אבל אחרי כן יתן פרי שלום וצדקה למתחנכים בו” (עברים י״ב:11). לכן, הבה נהיה אסירי־תודה ונשקול את העניין באובייקטיביות. קשה לנו לקבל עצה, אך זכור שלעתים לזקנים קשה לא פחות לתת אותה.
רגשות כלפי ההורים
יש צעירים המטילים ספק במניעי הוריהם, כשאלה קובעים הגבלות מסוימות. חלקם עשויים לומר: ’מדוע קובעים הוריי כל־כך הרבה כללים? הם בטח לא רוצים שאיהנה מהחיים’. אך במקום להסיק מסקנה כזו, על הצעירים לנתח את המצב באובייקטיביות.
ההורים השקיעו שנים בגידול ילדיהם. הדבר היה כרוך בהקרבה רבה, מבחינה חומרית ומבחינות אחרות. כלום יש סיבה להניח שעתה יעשו הם הכל כדי למרר את חיי ילדיהם בני־העשרֵה? האין הגיוני יותר להסיק שהאהבה היא המניעה אותם להגן על ילדיהם ולדאוג להם? האין אותה אהבה היא הסיבה להגבלות שהם מציבים לילדיהם, המתמודדים עם אתגרים חדשים בחיים? עד כמה בלתי מתחשב וחסר הערכה יהא זה לייחס מניעים שליליים להורים אוהבים! (אפסים ו׳:1–3).
גישתנו כלפי עמיתינו המשיחיים
רבים נוטים לשפוט מראש אחרים ולהדביק עליהם ”תווית”. ומה אם לנו עצמנו יש גישה כזו, ואנחנו נוטים להיות חשדנים כלפי אנשים מסוימים? הייתכן שאנו מושפעים מהעולם בעניין זה?
נניח שלאחד מאחינו הרוחניים יש בית יפה ומכונית יקרה. האם עלינו להסיק אוטומטית שהוא חומרני, ואינו שם את ענייני המלכות במקום הראשון בחייו? יש משיחיים שידם משגת לרכוש מותרות, אך אין בזה לומר שמניעיהם שליליים או שאינם ’מבקשים תחילה את המלכות’. ייתכן שהם עסוקים מאוד בפעילויות רוחניות, ומשתמשים בנדיבות, ואולי בצִנעה, באמצעיהם החומריים לקידום ענייני המלכות (מתי ו׳:1–4, 33).
בקהילה המשיחית במאה הראשונה היו אנשים מכל שכבות החברה — עשירים ועניים (מעשי־השליחים י״ז:34; טימותיאוס א׳. ב׳:3, 4; ו׳:17; יעקב ב׳:5). אלוהים אינו מודד את בני־האדם על־פי מעמדם הכלכלי, וגם עלינו להימנע מכך. מן הדין שנאהב את עמיתינו לאמונה הבחוּנים והנאמנים, ולא ’נעשה דבר במשוא פנים’ (טימותיאוס א׳. ה׳:21).
בעולם זה, הנתון בשליטת השטן, חשדנות והדבקת ”תוויות” לובשות צורות רבות. לדוגמה, יש שיחשיבו אדם מסוים לאלים או לחומרני, רק בגלל רִקעו. אלא שכמשיחיים, אל לנו ליפול בפח ולאמץ גישות אלה. ארגונו של יהוה אינו המקום לקנאות עיוורת ולחשדנות. על כל המשיחיים האמיתיים לחקות את יהוה אלוהים, אשר ’אין עימו עוולה ומשוא פנים’ (דברי־הימים ב׳. י״ט:7; מעשי־השליחים י׳:34, 35).
טפח את מניע האהבה
הכתובים אומרים בפירוש ”כי הכל חטאו ומחוסרי כבוד אלוהים המה” (רומים ג׳:23). לכן עלינו להבין שעמיתינו לעבודת־אלוהים מתאמצים יחד איתנו לשרת את יהוה כרצוי בעיניו. אם הרשינו לחשדות או לרגשות שליליים אחרים להשפיע על יחסינו עם אח או אחות רוחניים, הבה נתפלל לאלוהים שיעזור לנו להילחם בגישה זו, כדי שלא נהיה טרף לשיני השטן (מתי ו׳:13). השטן שִכנע את חוה שליהוה יש מניעים שליליים, שאינו מעוניין בטובתה ושהוא שולל ממנה חירויות שיכלו להעניק לה אושר אמיתי (בראשית ג׳:1–5). ייחוס מניעים שליליים לזולתנו משרת את מטרות השטן (קורינתים ב׳. ב׳:11; פטרוס א׳. ה׳:8).
אם גילינו שהנטייה לייחס מניעים שליליים מקננת בנו, ניתן דעתנו לדוגמתו של ישוע המשיח. אף־על־פי שהיה בנו המושלם של אלוהים, לא ביקש למצוא מניעים שליליים בתלמידיו. תחת זאת, ישוע חיפש את הטוב שבהם. כשהתחרו תלמידיו ביניהם על מעמד של כבוד, ישוע לא מינה 12 שליחים חדשים במקומם, בהנחה שמניעיהם של הקודמים מושחתים (מרקוס ט׳:34, 35). כבלתי מושלמים, אפשר שהושפעו בדרך זו או אחרת מתרבותה של היהדות הכופרת, ששמה דגש בגאווה ובפער המעמדות. ישוע ידע שהמניע הבסיסי של תלמידיו היה אהבה ליהוה. על אהבתם זו ועל דבקותם בישוע, זכו לגמול נאה (לוקס כ״ב:28–30).
אם אנחנו מתייחסים בחשדנות לעמיתינו לאמונה המסורים, ניתן לומר על־דרך המשל שאנו רואים את הדברים מבעד לעדשות מעוּותות. דבר לא ישתקף בהן כפי שהוא במציאות. אם כן, הבה נתבונן מבעד לעדשות האהבה. יש שפע עדויות שעמיתינו המשיחיים הנאמנים אוהבים אותנו וראויים להתחשבותנו האדיבה (קורינתים א׳. י״ג:4–8). לכן, הבה נגלה כלפיהם אהבה ונישמר מלייחס מניעים שליליים.
[תמונה בעמוד 26]
מהי השקפתך על עובדי אלוהים נאמנים אחרים?
[תמונה בעמוד 27]
אמון וכבוד עושים את עדי־יהוה למשפחה מאושרת