מדוע אין להם ילדים?
דֶלֶה ופולָה, זוג נשוי, גרו ועבדו במשרד הסניף של חברת המצפה בניגריה.a זמן קצר לאחר שהחלו לשרת שם, הגיעה אמהּ של פולה לביקור. היא באה מרחוק כדי לשוחח איתם על נושא שהדיר שינה מעיניה.
”אתם כל כך טובים אלי”, אמרה. ”אתה שולחים לי מתנות ומבקרים אותי. גילויי אהבה אלו יקרים לי. אבל הם גם מדאיגים אותי, מפני שאני תמיד שואלת את עצמי מי יתן לכם יחס כזה כשתגיעו לגילי. אתם כבר נשואים שנתיים, ואין לכם ילדים. האינכם חושבים שהגיע הזמן שתעזבו את בית־אל ותקימו משפחה?”
האֵם אמרה שהם הקדישו מספיק זמן לבית־אל והגיע הזמן שיחשבו על העתיד שלהם. ברור שיש אחרים שיכולים למלא את מקומם בעבודה. הם לא יצטרכו לוותר על השירות המלא, אלא לבחור במסגרת אחרת של שירות מלא, אשר תאפשר להם להביא ילדים וליהנות מהשמחה שבהורות.
דאגתה של האם
אפשר להבין את דאגתה של האם. הרצון ללדת ילדים הוא טבעי ומשותף לכל התרבויות בכל הזמנים. לידת תינוק מלוּוה ברגשות עמוקים של שמחה ותקווה. ”שכר פרי הבטן”, אומר המקרא. היכולת להביא ילדים היא מתנה יקרה מאת בוראנו האוהב (תהלים קכ״ז:3).
בארצות רבות מופעל על הזוגות הנשואים לחץ עצום מצד החברה להביא ילדים. למשל, בניגריה, שבה האשה הממוצעת יולדת שישה ילדים, נהוג ומקובל בחתונות לשמוע את האורחים מברכים את הזוג הטרי: ”אנחנו מצפים שבעוד תשעה חודשים נשמע אצלכם בכי של תינוק”. נהוג גם לתת עריסת תינוק כמתנת נישואין. החותנות בוחנות בקפידה את לוח השנה. אם הכלה אינה הרה בתוך שנה בערך, הן מתחילות לברר אם יש בעיה כלשהי, ומציעות את עזרתן.
אימהות רבות גורסות שזוגות מתחתנים כדי להביא ילדים ולהמשיך את שושלת המשפחה. אמהּ של פולה אמרה לה: ”למה התחתנת אם אינך מתכוונת ללדת ילדים? כמו שאני ילדתי אותך, את חייבת ללדת את ילדייך”.
מלבד זאת, יש גם כמה היבטים מעשיים לעניין. במדינות אפריקניות רבות, הממשלה מעניקה עזרה מועטה לקשישים. הילדים על־פי־רוב מטפלים בהוריהם הזקנים, כשם שהוריהם טיפלו בהם כשהיו צעירים. אמהּ של פולה סברה שאם ילדיה לא יביאו ילדים, אז כשיזדקנו יהיו בודדים, זנוחים ועניים, ולא יהיה מי שיקבור אותם לאחר מותם.
בחלקים נרחבים באפריקה אי הבאת ילדים נתפסת כקללה. באזורים מסוימים הבחורות אף נדרשות לפני הנישואין להוכיח כי בכוחן להרות. נשים רבות שאינן מצליחות לקלוט היריון יחפשו נואשות אחר תרופות וריפויים שירפאו אותן מעקרותן.
בהתחשב בגישות אלו, זוגות נשואים המחליטים שלא להביא ילדים נחשבים כמי ששוללים מעצמם דבר טוב. הם מצטיירים במקרים רבים כאנשים מוזרים, קצרי ראות ומעוררי רחמים.
שמחה ואחריות
משרתי יהוה מבינים שלצד השמחה שבגידול ילדים, כרוך הדבר גם באחריות. בטימותיאוס א׳. ה׳:8 אומר המקרא: ”מי שאינו דואג לקרוביו, בייחוד לבני ביתו, כפר באמונה והוא גרוע ממי שאינו מאמין”.
ההורים חייבים לדאוג למשפחה הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית, ומשימה זו דורשת זמן ומאמצים רבים. אין הם אומרים שמאחר שאלוהים נתן לנו את הילדים, אז שהוא יטפל בהם. הם מבינים שגידול ילדים על־פי עקרונות המקרא הוא אחריות במשרה מלאה אשר אותה הטיל אלוהים על ההורים, ואין לגלגל אותה לפתחם של אחרים (דברים ו׳:6, 7).
המשימה לגדל ילדים קשה במיוחד בתקופה זו של ”אחרית הימים”, שכן ”הזמנים קשים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:1–5). מלבד המצב הכלכלי המידרדר, מתווספת לקשיים שבגידול ילדים השחיתות בחברה של ימינו אשר הולכת ומחריפה. ולמרות הכל, יש בעולם כולו זוגות משיחיים לאין ספור המגדלים בהצלחה ילדים יראי אלוהים ”במוסר יהוה ובתוכחתו” (אפסים ו׳:4). יהוה אוהב ומברך אותם על עמלם.
מדוע יש שנותרים בלי ילדים
לעומת זאת, לזוגות משיחיים רבים אין ילדים. חלקם עקרים ומחליטים שלא לאמץ ילדים. אחרים יכולים להעמיד צאצאים אך מחליטים שלא לעשות כן. אין הם נותרים בלי ילדים כדי להשתמט מאחריות או מן הפחד לעמוד בקשיי ההורות. הם נחושים בדעתם להקדיש את מלוא תשומת לבם למסגרות שונות של שירות מלא, דבר שלא יתאפשר להם אם יהיו מטופלים בילדים. חלקם משרתים כשליחים. אחרים משרתים את יהוה כמשגיחים נודדים או כחברי בית־אל.
הם מבינים, כמו יתר המשיחיים, שיש מלאכה דחופה לבצע. ישוע אמר: ”בשורה זו של המלכות תוכרז בכל העולם לעדות לכל הגויים ואחרי כן יבוא הקץ”. פעילות זו מתבצעת כיום. זו פעילות חיונית, משום ש”הקץ” יביא עימו השמדה על מי שלא היטו אוזן קשבת לבשורה (מתי כ״ד:14; תסלוניקים ב׳. א׳:7, 8).
תקופתנו דומה לתקופה שבה נוח ומשפחתו בנו תיבה ענקית אשר בעזרתה שרדו מהמבול (בראשית ו׳:13–16; מתי כ״ד:37). שלושת בניו של נוח היו נשואים, אך אף לא אחד מהם הוליד ילדים אלא רק לאחר המבול. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שאותם זוגות רצו להקדיש את מלוא תשומת לבם ואת כוחם לבניית התיבה. ייתכן גם שלא רצו להביא ילדים בעולם מושחת ואלים, אשר בו ”רבה רעת האדם... וכל יֵצֶר מחשבות לבו רק רע כל היום” (בראשית ו׳:5).
אין להסיק מכך שזו טעות להביא היום ילדים, אך זוגות משיחיים רבים מחליטים שלא לעשות כן כדי להקדיש זמן רב יותר למלאכה הדחופה אותה הטיל יהוה על משרתיו. יש שדחו זאת למועד מאוחר יותר ויש שהחליטו להישאר בלי ילדים בתקווה להביא ילדים בעולם החדש רב הצדק שיכונן יהוה. האם לזה ייקרא קוצר ראות? האם הם מחמיצים משהו בחיים? האם צריך לרחם עליהם?
חיים מלאי ביטחון ואושר
דלה ופולה, שהוזכרו בתחילת המאמר, נשואים כבר יותר מעשר שנים ועדיין נחושים בדעתם שלא להביא ילדים. ”קרובי המשפחה עדיין לוחצים עלינו להביא ילדים”, מספר דלה. ”הם בעיקר מודאגים לגבי ביטחוננו בעתיד. אנחנו תמיד מביעים את הערכתנו על דאגתם התחשבותם, ויחד עם זאת מסבירים להם בטקט שאנחנו מאושרים מאוד בדרך החיים שבה בחרנו. ובאשר לביטחון, אנחנו מדגישים להם שביטחוננו הוא ביהוה, והוא דואג לרווחתם של כל נאמניו. אנחנו גם אומרים להם שילדים אינם ערובה לכך שיהיה מי שידאג להורים כשיזדקנו. יש אנשים שכמעט לא איכפת להם מהוריהם, אחרים אינם מסוגלים לעזור ויש אשר מתים לפני הוריהם. לעומת זאת, העתיד שלנו מובטח, מפני שאנחנו נשענים על יהוה”.
דלה ואחרים כמותו בוטחים בהבטחה שנתן יהוה למשרתיו הנאמנים: ”לא ארפך ולא אעזבך” (עברים י״ג:5). הם גם מאמינים ש”לא קצרה יד יהוה מהושיע ולא כבדה אוזנו משמוע” (ישעיהו נ״ט:1).
הדרך שבה תומך יהוה במשרתיו הנאמנים מקנה לנו סיבה נוספת לביטחון. דוד המלך כתב: ”נער הייתי, גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב”. צא וחשוב, היש מישהו מעובדי יהוה הנאמנים ש”נעזב”? (תהלים ל״ז:25).
אחים שהקדישו את חייהם כדי לשרת את יהוה ואת אחיהם לאמונה אינם מביטים לאחור בצער אלא בתחושת סיפוק. אח אירו אומה משרת זה 45 שנה בשירות מלא ומשמש כעת כמשגיח נודד בניגריה. הוא אומר: ”זה נכון שלאשתי ולי אין ילדים, אבל אין אנו שוכחים שיהוה תמיד דאג לנו מבחינה רוחנית וחומרית. לא חסר לנו מאומה. הוא לא ינטוש אותנו לעת זקנה. השנים שהקדשנו בשירות המלא הן השנים המאושרות ביותר בחיינו. אנחנו אסירי תודה על הזכות לשרת את אחינו, והם מעריכים את שירותנו ועוזרים לנו”.
אף־על־פי שזוגות רבים לא חבקו בנים ובנות בבשר, הם הביאו לעולם ילדים רוחניים: תלמידים משיחיים העובדים את יהוה. השליח יוחנן היה בערך בגיל 100 כשכתב: ”אין לי שמחה גדולה מלשמוע שילדיי מתהלכים באמת” (יוחנן ג׳. פסוק 4). נאמנותם של ’ילדיו’ — האנשים שלימד אותם את ה”אמת” — הסבה לו שמחה רבה.
רבים היום שמחים כמוהו. ברניס היא ניגרית הנשואה 19 שנה ואין לה ילדים מתוך בחירה. ב־14 השנים האחרונות היא משרתת כחלוצה. היא מתקרבת לגיל שבו לא תוכל עוד להרות, אך אין היא מתחרטת על כך שהקדישה את חייה לעשיית תלמידים. היא אומרת: ”אני שמחה לראות את ילדיי הרוחניים גדלים. גם אם היו לי ילדים, אינני בטוחה שהם היו קרובים אלי יותר מאלה שעזרתי להם ללמוד את האמת. הם מתנהגים אלי כאילו אני אמא שלהם. הם מספרים לי את קורותיהם הטובים והרעים ושואלים בעצתי. הם שולחים לי מכתבים, מבקרים אותי ומזמינים אותי לביתם.
”יש אומרים שזו קללה להישאר בלי ילדים. הם טוענים שאסבול בעת זקנה. אבל אינני חושבת כך. אני בטוחה שככל שאשרת את יהוה בלב ובנפש, הוא יגמול לי וידאג לי. הוא לעולם לא ישליכני לעת זקנה”.
אהובים ויקרים בעיני אלוהים
לזוגות שהביאו ילדים, וילדיהם ”מתהלכים באמת”, יש סיבה להיות אסירי תודה. אין פלא שהמקרא אומר: ”גיל יגיל אבי צדיק, ויולֵד חכם ישמח בו. ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך” (משלי כ״ג:24, 25).
משיחיים שלא טעמו מן השמחה שבהבאת ילדים אל העולם, מתברכים בדרכים אחרות. רבים מזוגות אלו ממלאים תפקידים חיוניים בקידום ענייני המלכות. הם צברו עם השנים ניסיון, חוכמה ומיומנויות המאפשרים להם לתרום תרומה יקרת ערך לפעילות המלכות, ורבים מהם עומדים בראש הפעילות.
למרות שנותרו ללא ילדים למען ענייני המלכות, יהוה מברך אותם במשפחה רוחנית אוהבת המוקירה את מה שהקריבו. כך אמר ישוע: ”אין איש אשר עזב [מילולית, ”ויתר על”] בית או אחים או אחיות או אם או אב או בנים או שדות למעני ולמען הבשורה, שלא יקבל כעת, בזמן הזה, פי מאה: בתים ואחים ואחיות ואימהות ובנים ושדות... ובעולם הבא — חיי עולם” (מרקוס י׳:29, 30).
עד כמה יקרים ליהוה כל נאמניו! לכולם, עם ילדים או בלי ילדים, מבטיח השליח פאולוס: ”אלוהים לא יעוות צדק ולא ישכח את פועלכם ואת האהבה שהראיתם למען שמו בכך ששירתם את הקדושים ועודכם משרתים אותם” (עברים ו׳:10).
[הערת שוליים]
a השמות בדויים.
[תמונות בעמוד 23]
זוגות ללא ילדים מתברכים במשפחה רוחנית אוהבת