סיפור חיים

בחננו את יהוה

סיפורו של פול סקריבנר

‏”‏בוקר טוב,‏ גברת סטאקהאוז.‏ אני רושם הבוקר הזמנות לעוגות פסחא,‏ ואני בטוח שתרצי אחת למשפחתך”‏.‏ זה היה בתחילת האביב של שנת 1938 בעיירה אטקו שבניו־ג׳רזי,‏ ארה״ב.‏ שוחחתי עם אחת הלקוחות הטובות שלי במסלול המכירות שערכתי עבור חברת ג׳נרל בייקינג.‏ להפתעתי,‏ דחתה גברת סטאקהאוז את ההצעה.‏

‏”‏לא נראה לי שאני מעוניינת”‏,‏ אמרה.‏ אנחנו לא חוגגים את חג הפסחא”‏.‏

לא ידעתי מה לומר.‏ לא חוגגים את חג הפסחא?‏!‏ כמובן הכלל הראשון במכירות הוא שהלקוח תמיד צודק.‏ אז מה אעשה?‏ ”‏טוב”‏,‏ אמרתי בהעזה,‏ ”‏זו עוגה טעימה מאוד,‏ ואני יודע שאת אוהבת את המוצרים שלנו.‏ את לא חושבת שהמשפחה שלך תיהנה ממנה גם אם אתם לא,‏ אה.‏.‏.‏ חוגגים את הפסחא?‏”‏

‏”‏לא נראה לי”‏,‏ אמרה שוב,‏ ”‏אבל התכוונתי לשוחח איתך על משהו,‏ מר סקריבנר,‏ ואולי זה הזמן המתאים לעשות זאת”‏.‏ שיחה זו שינתה את חיי מקצה לקצה!‏ גברת סטאקהאוז,‏ חברה בקהילה של עדי־יהוה בברלין,‏ ניו־ג׳רזי,‏ הסבירה לי את שורשיו של חג הפסחא ונתנה לי שלושה ספרונים שנקראו ביטחון,‏ הסרת הלוט והגנה.‏ חזרתי הביתה עם הספרונים,‏ מסוקרן אך מהסס קמעה.‏ מה שאמרה לי גברת סטאקהאוז נשמע לי מוכר,‏ והחזיר אותי לילדותי.‏

מגע ראשוני עם תלמידי המקרא

נולדתי ב־31 בינואר 1907.‏ ב־1915 כשהייתי בן שמונה,‏ נפטר אבי מסרטן.‏ עברנו אמי ואני לגור עם הוריה בביתם הגדול במולדן,‏ מסצ׳וּסטס.‏ בנג׳מין רנסום,‏ דודי מצד אמי,‏ ואשתו גרו באותו בית בקומה השלישית.‏ דוד בן היה אחד מתלמידי המקרא הבינלאומיים (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏ מאז שלהי המאה ה־19.‏ חיבבתי את דוד בן,‏ אך יתר בני משפחתה של אמי,‏ שהיו מתודיסטים,‏ חשבו שהוא מוזר.‏ כעבור שנים,‏ לפני שאשתו התגרשה ממנו,‏ היא דאגה לכך שיאשפזו אותו במוסד לחולי נפש בגלל אמונתו הדתית!‏ הרופאים הבינו בתוך זמן קצר שאין לדוד בן כל בעיה נפשית ושחררו אותו בליווי התנצלויות.‏

דוד בן לקח אותי לאסיפות של תלמידי המקרא הבינלאומיים בבוסטון,‏ ובייחוד בעת ביקורם של מרצים אורחים או באירועים מיוחדים.‏ באחד המקרים היה המרצה האורח לא אחר מאשר צ׳רלס טייז ראסל,‏ שפיקח על פעילות ההטפה באותם ימים.‏ במאורע מיוחד אחר נכחתי בהקרנת ה”‏פוטו־דרמה של הבריאה”‏.‏ זה היה מזמן,‏ ב־1915,‏ אבל אני עדיין זוכר היטב את התמונות המראות את אברהם לוקח את יצחק למעלה ההר כדי להעלות אותו לעולה (‏בראשית פרק כ״ב‏)‏.‏ אני עדיין רואה את אברהם ואת יצחק משתרכים לאיטם במעלה ההר ובידיהם ערימת עצים,‏ עדות לביטחון המלא שנתן אברהם ביהוה.‏ הואיל והתייתמתי מאבי,‏ הותיר בי הדבר רושם בל יימחה.‏

לימים,‏ עברו דוד בן ואשתו למדינת מיֵין,‏ ואמי נישאה מחדש ועברנו לניו־ג׳רזי.‏ לכן,‏ לא נפגשתי עם דוד בן זמן רב.‏ בשנות נעוריי בניו־ג׳רזי,‏ הכרתי את מריון נף,‏ אחת משמונה ילדים במשפחה פְּרֶסְבִּיטֶרְיָאנִית שאהבתי לבקר אצלם.‏ ביליתי ערבי ראשון רבים עם המשפחה ועם קבוצת הנוער של הכנסייה,‏ עד שלבסוף נעשיתי פְּרֶסְבִּיטֶרְיָאנִי בעצמי.‏ אולם,‏ חלק מן הדברים שלמדתי באסיפות של תלמידי המקרא לא הרפו ממני.‏ נשאתי את מריון לאשה ב־1928,‏ ובנותינו,‏ דוריס ולואיז,‏ נולדו ב־1935 וב־1938.‏ עם ילדה קטנה ותינוקת בבית ראינו צורך בהדרכה רוחנית שתסייע לנו לגדל את בנותינו.‏

מציאת האמת בין דפי הספרונים

מריון ואני חיפשנו כנסייה מתאימה שנוכל להצטרף אליה ולשם כך קבענו תוכנית.‏ כל אחד בתורו ישאר לשמור על הילדות מדי יום ראשון,‏ והשני יבקר בכנסייה כלשהי.‏ ביום ראשון אחד היה זה תורה של מריון להישאר בבית,‏ אבל הצעתי לה שאני אשאר עם הילדות כדי שאוכל לקרוא את הספרון ביטחון,‏ הראשון מבין השלושה שנתנה לי גברת סטאקהאוז.‏ מן הרגע שהתחלתי לקרוא לא יכולתי להניח אותו מידיי!‏ השתכנעתי יותר ויותר שמצאתי משהו ששום כנסייה אינה יכולה להציע.‏ כעבור שבוע,‏ שוב התנדבתי להיות השמרטף וקראתי את הספרון השני,‏ הסרת הלוט.‏ מה שקראתי נשמע לי מוכר.‏ האם בזה האמין דוד בן?‏ משפחתנו חשבה שהוא חבר בדת משוגעת.‏ מה תחשוב מריון?‏ לא הייתי צריך לדאוג.‏ כשחזרתי הביתה מן העבודה ימים ספורים לאחר שקראתי את הסרת הלוט,‏ הופתעתי לשמוע את מריון אומרת,‏ ”‏קראתי את הספרונים שהבאת הביתה.‏ הם מאוד מעניינים”‏.‏ זו היתה הקלה!‏

בגב הספרונים נמסר על ספר שיצא אז לאור ושמו אויבים,‏ ובו חשיפה נוקבת של דתות הכזב.‏ החלטנו להזמין אותו.‏ לפני שהספקנו לשלוח את הבקשה בדואר,‏ הקיש על דלת ביתנו עד־יהוה והציע לנו את אותו הספר.‏ הספר חולל פלאים!‏ חדלנו לבקר בכנסיות והתחלנו ללכת לאסיפות בקהילה של עדי־יהוה בקֶמְדֶן,‏ ניו־ג׳רזי.‏ כעבור מספר חודשים,‏ ביום ראשון,‏ ב־31 ביולי 1938 התאספנו כ־50 איש על הדשא בביתה של אחות סטאקהאוז — הבית שבו ניסיתי למכור עוגות פסחא — והקשבנו לנאום טבילה מוקלט מפי השופט רתרפורד.‏ אחר כך החלפנו בגדים בתוך הבית,‏ ו־19 איש מאיתנו נטבלו בערוץ מים שבקרבת מקום.‏

החלטה נחושה להיות חלוץ

זמן קצר לאחר טבילתי סיפרה לי אחת האחיות בקהילה על החלוצים,‏ מבשרים המקדישים את עיקר זמנם לפעילות ההטפה.‏ סקרנותי ניעורה מייד ואחרי זמן לא רב הכרתי משפחה שלימה של חלוצים.‏ אדם מבוגר,‏ אח קוניג,‏ אשתו ובתו הגדולה שירתו כולם כחלוצים בקהילה סמוכה.‏ כאב למשפחה צעירה,‏ התרשמתי מן השמחה הגדולה שהיתה למשפחת קוניג בשירות.‏ מדי פעם הייתי עוצר ליד ביתם,‏ מחנה את הטנדר של המאפייה ויוצא איתם לשירות מבית לבית.‏ לא חלף זמן רב ורציתי להיות חלוץ בעצמי.‏ אבל איך אוכל?‏ אני ומריון גידלנו שתי בנות,‏ והיתה לי עבודה תובענית.‏ עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באירופה,‏ התגייסו יותר ויותר צעירים לצבא בארצות־הברית,‏ ונפלה עבודה רבה על שכמם של עובדי המשרות הציבוריות.‏ לחצו עלי לקבל על עצמי מסלולי מכירה נוספים,‏ וידעתי שלעולם לא אוכל לשרת כחלוץ בלוח זמנים כזה.‏

סיפרתי לאח קוניג שברצוני להיות חלוץ,‏ והוא אמר:‏ ”‏המשך לעבוד קשה בשירות יהוה,‏ ותמיד הצג בפניו בתפילה את מטרתך.‏ הוא יעזור לך להגשימה”‏.‏ במשך יותר משנה עשיתי כעצתו.‏ לא פעם הרהרתי בפסוקים כגון מתי ו׳:‏8‏,‏ שמבטיח לנו שיהוה יודע את צורכינו בטרם נבקש ממנו.‏ גם השתדלתי תמיד לנהוג על־פי העצה שבמתי ו׳:‏33‏,‏ לבקש תחילה את מלכות אלוהים ואת צדקתו.‏ אח מלווין ווינצ׳סטר,‏ שהיה אז משגיח נפה,‏ חיזק אף הוא את ידיי.‏

שוחחתי עם מריון על מטרותיי.‏ דיברנו על הכתוב במלאכי ג׳:‏10 שאומר לנו לבחון את יהוה ולראות שהוא ירעיף עלינו שפע ברכות.‏ התעודדתי מתגובתה:‏ ”‏אם אתה רוצה לשרת כחלוץ,‏ אל תהסס בגללי.‏ אני אוכל לטפל בבנות בשעה שתהיה בשירות.‏ גם ככה אנחנו לא זקוקים להרבה מבחינה חומרית”‏.‏ אחרי 12 שנות נישואין ידעתי כבר שמריון היא עקרת בית חסכנית וקפדנית.‏ במשך השנים היא היתה לי שותפה נהדרת לחלוציות.‏ אחד מגורמי ההצלחה בכ־60 שנותיי בשירות מלא הוא היכולת שלה להסתפק במועט ולתת את ההרגשה שיש הרבה.‏

עד קיץ 1941,‏ לאחר חודשים רבים של תוכניות ותפילות,‏ חסכנו מריון ואני מספיק כסף וקנינו קרוואן למגורים באורך של 5.‏5 מטרים.‏ התפטרתי מעבודתי והצטרפתי ביולי 1941 לשורות החלוצים הרגילים,‏ ומאז אני משרת בשירות מלא.‏ משימתי הראשונה היתה עשרה ישובים בכביש 50 בין ניו־ג׳רזי לבין סנט לואיס,‏ מיזורי,‏ העיר שבה הכינוס שלנו אמור היה להיערך בתחילת אוגוסט.‏ שלחו לי את שמותיהם וכתובותיהם של האחים הגרים בדרך,‏ וכתבתי להם מראש מתי אני מתכוון להגיע.‏ כשהגענו לכינוס התבקשתי לפנות למחלקת החלוצים ולקבל משימה נוספת.‏

‏”‏אני מתכוון לבחון את יהוה”‏

העמסנו את הקרוואן הקטן שלנו בספרות ונסענו לאסיפה האחרונה שלנו בקֶמְדֶן כדי להיפרד מן האחים.‏ עם שתי ילדות קטנות מאוד ובלי יעד נראה לעין מעבר לכינוס,‏ היו אחים שחשבו שהתוכניות שלנו בלתי מציאותיות ומקצתם אמרו:‏ ”‏עוד מעט תחזרו”‏.‏ אני זוכר שאמרתי:‏ ”‏אני לא אומר שלא נחזור.‏ יהוה אמר שהוא ידאג לי,‏ ואני מתכוון לבחון את יהוה”‏.‏

לאחר שישים שנה בחלוציות ב־20 ערים ממסצ׳וּסטס ועד מיסיסיפי,‏ אנו יכולים לומר שאלוהים קיים את הבטחתו ועשה אף יותר.‏ הברכות שהרעיף על מריון,‏ עלי ועל שתי בנותינו הן מעל ומעבר למה שקיוותי ב־1941 — בנותיי משרתות כחלוצות נאמנות בקהילות סמוכות,‏ ויש לנו (‏עד כה)‏ מאה בנים ובנות רוחניים הפזורים בחופה המזרחי של ארצות־הברית.‏ נתתי שיעורי־מקרא ל־52 איש שהקדישו את חייהם ליהוה ומריון עזרה ל־48 איש.‏

באוגוסט 1941 הגענו לסנט לואיס ופגשנו את אח ת.‏ ג׳.‏ סָלִיבֶן מבית־אל.‏ בידיו היה מכתב ההסמכה שלי שהייתי צריך בגלל המלחמה שעמדה בפתח והגיוס הצפוי.‏ סיפרתי לאח סליבן שאשתי מקדישה אותו מספר שעות לשירות כמוני ושגם היא רוצה לשרת כחלוצה יחד איתי.‏ אף־על־פי שמחלקת החלוצים בכינוס עוד לא נפתחה,‏ רשם אח סליבן בו במקום את מריון כחלוצה ושאל אותנו:‏ ”‏היכן תשרתו כחלוצים אחרי הכינוס?‏”‏ לא ידענו.‏ ”‏אל תדאגו”‏,‏ אמר:‏ ”‏אתם תפגשו מישהו בכינוס מאיזור שבו זקוקים לחלוצים,‏ והכל יסתדר.‏ רק תכתבו אלינו ותאמרו לנו היכן אתם,‏ ואנחנו נשלח לכם את מכתב המינוי”‏.‏ וכך בדיוק קרה.‏ התברר שאח ג׳ק דיוויט,‏ משגיח נפה לשעבר,‏ הכיר כמה אחים בניו־מרקט,‏ וירג׳יניה,‏ שהיה להם בית חלוצים והיו דרושים שם חלוצים נוספים.‏ לאחר הכינוס נסענו לניו־מרקט.‏

בניו־מרקט נכונה לנו הפתעה מיוחדת.‏ מי הצטרף אלינו מפילדלפיה לשרת איתנו כחלוצים?‏ בנג׳מין רנסום!‏ דוד בן!‏ איזו שמחה היתה זו לבשר איתו מבית לבית 25 שנה אחרי שזרע בלבי את זרעי האמת בבוסטון!‏ למרות שנים רבות של אדישות,‏ לעג ורדיפות מצד משפחתו,‏ מעולם לא איבד דוד בן את אהבתו ליהוה ולשירות.‏

גרנו שמונה חודשים בבית החלוצים בניו־מרקט.‏ בפרק הזמן ההוא למדנו בין השאר כיצד לקבל תרנגולות וביצים תמורת ספרות.‏ לאחר מכן,‏ דוד בן,‏ מריון ואני ועוד שלושה אחרים נשלחנו לשרת כחלוצים מיוחדים בהנובר,‏ פנסילבניה — הראשונה מבין שש המשימות שהיו לנו בפנסילבניה מ־1942 עד 1945.‏

חלוצים מיוחדים במהלך מלחמת העולם השנייה

היו פעמים במהלך מלחמת העולם השנייה שנתקלנו בתגובות עוינות בשל עמדתנו הניטרלית,‏ אך יהוה תמיד תמך בנו.‏ פעם אחת בפרובינסטאון,‏ מסצ׳וּסטס,‏ התקלקלה מכונית הביואיק הישנה שלנו,‏ ונאלצתי לצעוד כמה קילומטרים בשכונה קתולית עוינת מאוד כדי לערוך ביקור חוזר.‏ עברתי ליד חבורת בריונים צעירים שזיהו אותי והתחילו לצעוק.‏ החשתי את צעדיי בתקווה שהנערים אינם רודפים אחריי,‏ ואבנים החלו לשרוק סמוך לאוזניי.‏ הגעתי לביתו של המעוניין ללא פגע.‏ אבל בעל הבית,‏ חבר נכבד בלגיון האמריקאי,‏ התנצל ואמר:‏ ”‏לא אוכל לארח אותך הערב משום ששכחתי שאנחנו הולכים לסרט”‏.‏ לבי החסיר פעימה כשנזכרתי בחבורת מיידי האבנים בפינה שחיכו לשובי.‏ אבל,‏ הצבע חזר ללחיי כשהאדון הוסיף:‏ ”‏אולי תתלווה אלינו,‏ נוכל לדבר בדרך”‏.‏ כך יכולתי לתת לו עדות ולעבור בבטחה את המקום המסוכן.‏

מציאת איזון בין המשפחה לשירות

לאחר המלחמה היו לנו כמה משימות בווירג׳יניה,‏ וביניהן שירתנו שמונה שנים כחלוצים מיוחדים ורגילים בשרלוטסוויל.‏ עד 1956 בגרו הבנות ונישאו,‏ ומריון ואני חזרנו לדרכים ושירתנו כחלוצים בהַרִיסוֹנבֶּרְג,‏ וירג׳יניה,‏ וכחלוצים מיוחדים בלינקולטן,‏ קרוליינה הצפונית.‏

ב־1966 התמנתי לשרת כמשגיח נפה.‏ נדדתי מקהילה לקהילה כדי לעודד את האחים,‏ כפי שאח ווינצ׳סטר עודד אותי בניו־ג׳רזי בשנות ה־30’‏.‏ במשך שנתיים שירתתי בנפה של קהילות בטֶנֶסי.‏ בסופן התבקשנו מריון ואני לחזור לפעילות האהובה עלינו ביותר,‏ חלוציות מיוחדת.‏ בין השנים 1968 ל־1977 שירתנו כחלוצים מיוחדים בדרום ארה״ב,‏ בין ג׳ורג׳יה למיסיסיפי.‏

באִיסְטְמֶן,‏ ג׳ורג׳יה,‏ נתמניתי למשגיח קהילה (‏היום המשגיח היושב־ראש)‏ במקומו של פואל קיקלנד,‏ אח מבוגר ויקר ששירת שנים רבות כמשגיח נפה אך לקה בבריאותו.‏ הוא העריך אותנו ותמך בנו להפליא.‏ תמיכתו היתה הכרחית משום שהיו סכסוכים בתוך הקהילה בין כמה אחים בולטים.‏ הרוחות התלהטו,‏ והקדשתי זמן רב לתפילות ליהוה.‏ פסוקים כמו משלי ג׳:‏​5,‏ 6 עלו במחשבותיי:‏ ”‏בטח אל יהוה בכל לבך ואל בינתך אל תישען.‏ בכל דרכיך דעהו,‏ והוא יישר אורחותיך”‏.‏ שמרנו במאמצים מרובים על אפיקי תקשורת פתוחים והצלחנו לאחד את הקהילה לטובת כולם.‏

ב־1977 החל גילנו לתת את אותותיו,‏ והתבקשנו לחזור לאיזור שרלוטסוויל,‏ שם גרו שתי בנותינו עם משפחותיהן.‏ שירתנו שם בשמחה ב־23 השנים האחרונות וסייענו בהקמת קהילת רוקרסווייל,‏ וירג׳יניה.‏ זכינו לראות את ילדיהם ונכדיהם של תלמידי המקרא הראשונים שלנו גדלים ונעשים לזקני־קהילה,‏ לחלוצים ולחברי בית־אל.‏ מריון ואני עדיין מצליחים לעמוד בתוכנית סבירה של שירות השדה,‏ ויש בחלקי הזכות לשרת כזקן־קהילה בקהילת שרלוטסוויל מזרח.‏ אני מדריך קבוצת שיעור־ספר ונותן הרצאות פומביות.‏

במהלך השנים התנסינו בבעיות כמו כל אחד אחר.‏ למשל,‏ למרות מאמצינו,‏ נחלשה דוריס מבחינה רוחנית בשנות העשרה המאוחרות שלה ונישאה לאדם שלא היה עד־יהוה.‏ אך היא מעולם לא איבדה לחלוטין את אהבתה ליהוה,‏ ובנה ביל משרת כבר 15 שנה בבית־אל שבוולקיל,‏ ניו־יורק.‏ דוריס ולואיז הן כעת אלמנות,‏ והן משרתות בשמחה בקרבת מקום כחלוצות רגילות.‏

לקחים שלמדנו במהלך השנים

למדתי ליישם מספר כללים פשוטים כדי להצליח בשירות יהוה:‏ שמור על חיים פשוטים.‏ הייה דוגמה בכל מגעיך עם אחרים,‏ גם בחוג המשפחה.‏ נהג בכל דבר על־פי ההדרכות של ”‏העבד הנאמן והנבון”‏ (‏מתי כ״ד:‏45‏,‏ דל’‏‏)‏.‏

מריון צברה רשימה קצרה ויעילה של עצות לחלוציות מוצלחת בשילוב עם גידול ילדים:‏ ערוך לוח זמנים מעשי ודבוק בו.‏ הפוך את השירות החלוצי לקריירה של ממש.‏ הקפד על תזונה בריאה.‏ למד לנוח במידה מספקת.‏ אל תפריז בבילויים.‏ הפוך את האמת,‏ כולל כל צדדי השירות,‏ לדבר מהנה בחיי ילדיך.‏ הפוך את השירות בכל עת לחוויה מעניינת עבורם.‏

היום אנו בשנות ה־90 לחיינו.‏ חלפו 62 שנה מאז שמענו את נאום הטבילה על הדשא בביתה של משפחת סטאקהאוז,‏ ו־60 שנה אנו משרתים בשירות מלא.‏ מריון ואני יכולים לומר בכנות שאנו מרוצים מאוד ממנת חלקנו בחיים.‏ אני אסיר תודה מעומק הלב על העידוד שקיבלתי כאב צעיר להציב את המטרות הרוחניות במקום הראשון ולפעול להגשמתן,‏ ואני מודה לאשתי היקרה,‏ מריון,‏ ולבנותיי על תמיכתן לאורך השנים.‏ אומנם איננו עשירים מבחינה חומרית,‏ אך אני מייחס לעצמי את הכתוב בקהלת ב׳:‏25‏:‏ ”‏מי יאכל ומי יחוש [‏ישתה]‏ חוץ [‏טוב יותר]‏ ממני?‏”‏

במקרה שלנו קיים יהוה את הבטחתו שבמלאכי ג׳:‏10‏.‏ הוא אכן ’‏הוריק לנו ברכה עד בלי די’‏!‏

‏[‏תיבה/‏תמונה בעמוד 29]‏

זכרונות משנות המלחמה

קרוב ל־60 שנה מאז המלחמה עדיין נוצרת כל המשפחה זכרונות טריים מאותן שנים.‏

”‏בפנסילבניה יכול להיות קר מאוד”‏,‏ נזכרת דוריס.‏ ”‏לילה אחד צנחה הטמפרטורה ל־30 מעלות מתחת לאפס”‏.‏ לואיז מוסיפה:‏ ”‏התיישבנו דוריס ואני במושב האחורי של הביואיק הישנה שלנו זו על רגלי זו כדי להתחמם”‏.‏

”‏אבל מעולם לא הרגשנו עניות או מקופחות”‏,‏ מוסיפה דוריס.‏ ”‏ידענו שאנחנו עוברים ממקום למקום יותר מרוב האנשים,‏ אבל אכלנו היטב,‏ והיו לנו בגדים טובים וכמעט חדשים שקיבלנו מכמה אחים באוהיו,‏ שהיו להם בנות גדולות מאיתנו במקצת”‏.‏

”‏אמא ואבא תמיד נתנו לנו לחוש נאהבות ומוערכות”‏,‏ אומרת לואיז,‏ ”‏ובילינו איתם זמן רב בשירות.‏ זה גרם לנו להרגיש מיוחדות וקרובות אליהם”‏.‏

”‏היתה לי מכונית ביואיק ספיישל מודל 1936”‏,‏ נזכר פול,‏ ”‏ומכוניות אלו היו ידועות בצירים שלהן שנשברים מהר.‏ אני חושב שהמנוע היה פשוט חזק מדי עבור יתר חלקי המכונית.‏ נראה היה שהדבר תמיד קורה בלילה הקר ביותר של החודש.‏ אז הייתי הולך אל מגרש הגרוטאות ומחפש ציר אחר.‏ נעשיתי מומחה בהחלפת צירים”‏.‏

”‏אל תשכח את כרטיסי הקיצוב”‏,‏ אומרת מריון.‏ ”‏הכל היו מוקצב ‏—‏ בשר,‏ דלק,‏ צמיגים,‏ הכל.‏ בכל פעם שקיבלנו שטח חדש היינו צריכים להתייצב בפני המִנהל המקומי ולבקש כרטיס קיצוב.‏ לפעמים היינו מחכים חודשים לכרטיס,‏ ובכל פעם שקיבלנו כרטיס,‏ היינו נשלחים לאיזור אחר והיינו מתחילים את כל הסיפור מהתחלה.‏ אבל יהוה תמיד דאג לנו”‏.‏

‏[‏תמונה]‏

מריון ואני עם דוריס (‏שמאל)‏ ולואיז,‏ 2000

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

עם אמי ב־1918 כשהייתי בן 11

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם לואיז,‏ מריון ודוריס ב־1948 כשהילדות נטבלו

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

תמונה מיום כלולותינו,‏ אוקטובר 1928

‏[‏כתובית בעמוד 26]‏

בנותיי (‏בצד השמאלי הרחוק ובצד הימני הרחוק)‏ ואני באיצטדיון ינקי,‏ 1955