סיפור חיים

אגודת האחים הבינלאומית חיזקה אותי

סיפורו של תומסון קאנגאלֵה

ב־24 באפריל 1993 הוזמנתי לתוכנית חנוכת הבית של סניף חדש,‏ שכלל 13 מבנים בלוּסַקָה שבזמביה.‏ היה לי קשה ללכת,‏ לכן האחות המשיחית שהדריכה את הסיור שאלה אותי באדיבות:‏ ”‏אתה רוצה שאקח איתי כיסא כדי שתוכל לשבת מדי פעם ולנוח?‏”‏ אני שחור והיא לבנה,‏ אבל זה בכלל לא הפריע לה.‏ הצעתה ריגשה אותי מאוד.‏ הודיתי לה,‏ שכן תודות לאדיבותה יכולתי לסייר בסניף כולו.‏

חוויות כאלה חיממו את לבי לאורך השנים,‏ וחיזקו את ביטחוני שבקהילה של עדי־יהוה אכן שוררת האהבה שישוע אמר שתאפיין את תלמידיו האמיתיים (‏יוחנן י״ג:‏35;‏ פטרוס א׳.‏ ב׳:‏17‏)‏.‏ הרשו לי לספר איך התוודעתי למשיחיים אלה ב־1931,‏ השנה שבה הצהירו בפומבי על שמם החדש המבוסס על המקרא — עדי־יהוה (‏ישעיהו מ״ג:‏12‏)‏.‏

תחילת הפעילות באפריקה

בנובמבר 1931 הייתי בן 22 וגרתי בקִיטְוֶה,‏ השוכנת ב”‏רצועת הנחושת”‏ שברודזיה הצפונית (‏היום זמביה)‏.‏ אחד מהחברים שלי,‏ שנהגתי לשחק איתו כדורגל,‏ הכיר לי את העדים.‏ אחרי שנכחתי בכמה מהאסיפות שלהם,‏ כתבתי לסניף בקייפטאון,‏ דרום אפריקה,‏ וביקשתי את ספר הלימוד המקראי כינור האלוהים.‏a הספר היה באנגלית והתקשיתי להבין אותו,‏ כי לא שלטתי בשפה.‏

רצועת הנחושת ממוקמת כ־240 קילומטר דרומית מערבית לימת בַּנְגְוֶאוּלוּ,‏ קרוב לאזור שבו גדלתי,‏ ולשם באו עובדים רבים מאזורים אחרים כדי לעבוד במכרות הנחושת.‏ מספר קבוצות של עדים קיימו שם אסיפות סדירות ללימוד המקרא.‏ אחרי זמן מה עברתי מקיטווה לעיר נְדוֹלָה,‏ הקרובה לה,‏ והתחלתי להתאסף עם קבוצת העדים שם.‏ באותם ימים הייתי הקפטן בקבוצת כדורגל שנקראה ”‏פרינס אוף וויילס”‏.‏ עבדתי גם כמשרת של איש לבן שניהל את התאחדות האגמים באפריקה,‏ חברה שהחזיקה בבעלותה רשת חנויות במרכז אפריקה.‏

לא רכשתי השכלה רבה,‏ ואת מעט האנגלית שידעתי למדתי מהאירופאים שעבדתי אצלם.‏ בכל זאת,‏ הייתי להוט להרחיב את השכלתי ולכן נרשמתי ללימודים בפלאמטרי שברודזיה הדרומית (‏היום זימבבווה)‏.‏ באותה תקופה כתבתי שנית לסניף בקייפטאון.‏ הודעתי להם שקיבלתי את הספר כינור האלוהים ושברצוני לשרת את יהוה במלוא זמני.‏

הופתעתי מן התשובה שקיבלתי,‏ וזו לשונה:‏ ”‏אנו משבחים אותך על שאיפתך לשרת את יהוה.‏ ברצוננו לעודד אותך להתפלל על עניין זה,‏ ויהוה יעזור לך להגיע להבנה שלמה יותר של האמת וימצא לך מקום לשרתו”‏.‏ קראתי את המכתב מספר פעמים,‏ ואז שאלתי כמה עדים מה לדעתם עלי לעשות.‏ הם אמרו:‏ ”‏אם אתה באמת רוצה לשרת את יהוה,‏ אז קדימה,‏ עשה זאת”‏.‏

התפללתי על כך שבוע שלם ובסוף החלטתי לוותר על הלימודים בפלאמטרי ולהמשיך ללמוד את המקרא עם העדים.‏ שנה אחרי כן,‏ בינואר 1932,‏ נטבלתי במים כסמל להקדשתי ליהוה אלוהים.‏ אחרי שעברתי מנְדוֹלָה לעיר הסמוכה לוּאַנְשְיָה,‏ הכרתי את ג׳אנט,‏ אחות לאמונה,‏ ונישאנו בספטמבר 1934.‏ ג׳אנט כבר היתה מטופלת בבן ובת כשנישאנו.‏

התקדמתי רוחנית וב־1937 התחלתי לבשר בשירות מלא.‏ זמן קצר לאחר מכן התמניתי כמשגיח נודד,‏ או משגיח נפה במונחים של ימינו.‏ משגיחים נודדים מבקרים בקהילותיהם של עדי־יהוה כדי לחזק אותם רוחנית.‏

הבשורה באותם ימים

בינואר 1938 התבקשתי לפגוש את סוֹקוֹנְטְווֶה,‏ ראש שבט אפריקני,‏ שביקש שעדי־יהוה יבואו אליו.‏ רכבתי על אופניים במשך שלושה ימים כדי להגיע אליו.‏ כשאמרתי לו שאני מבקר אצלו בעקבות המכתב ששלח למשרד בקייפטאון,‏ הוא העריך זאת מאוד.‏

עברתי מבקתה לבקתה בתוך השבט שלו והזמנתי את האנשים אל האינסאקה (‏סוכה ציבורית)‏.‏ הם התאספו ואני נשאתי דברים.‏ כתוצאה מכך רבים התחילו ללמוד את המקרא.‏ ראש השבט והעוזר שלו היו הראשונים שהתמנו כמשגיחים בקהילות שנוסדו שם.‏ כיום יש למעלה מ־50 קהילות באותו אזור,‏ הנקרא עכשיו מחוז סַמְפְיָה.‏

מ־1942 עד 1947 שירתתי באזור שמסביב לימת בנגוואולו.‏ בכל קהילה שהיתי עשרה ימים.‏ הפועלים שעסקו בקציר הרוחני היו מעטים,‏ ולכן הרגשנו כמו אדוננו,‏ ישוע המשיח,‏ שאמר:‏ ”‏הקציר רב,‏ אבל הפועלים מעטים.‏ לכן התפללו אל אדון הקציר שישלח פועלים לקצירו”‏ (‏מתי ט׳:‏​36–38‏)‏.‏ באותם ימים היה קשה לנסוע ממקום למקום,‏ ולכן ג׳אנט בדרך כלל נשארה בלואנשיה עם הילדים בזמן שאני ביקרתי בקהילות.‏ עד אז ג׳אנט ואני הבאנו לעולם שני ילדים נוספים,‏ אך אחד מהם נפטר כשהיה בן עשרה חודשים.‏

באותם ימים לא היו הרבה מכוניות,‏ ומספר הכבישים היה בהתאם.‏ יום אחד יצאתי למסע של יותר מ־200 קילומטר על האופניים של ג׳אנט.‏ לפעמים כשהצטרכתי לחצות נהר קטן,‏ הייתי נושא את האופניים על הכתפיים,‏ מחזיק אותם ביד אחת ושוחה בעזרת היד השנייה.‏ מספר העדים בלואנשיה החל לגדול פלאים,‏ וב־1946 נכחו 850,‏1 איש בערב הזיכרון למותו של ישוע.‏

התנגדות לפעילות

פעם אחת במהלך מלחמת העולם השנייה,‏ זימן אותי נציב המחוז בקַוַמְבְּוָה ואמר לי:‏ ”‏אני רוצה שתפסיק להשתמש בספרים של חברת המצפה מפני שהם עכשיו אסורים לפי חוק.‏ אבל אני יכול לספק לך ספרי עיון שישמשו אותך לכתוב ספרים אחרים לפעילות שלכם”‏.‏

‏”‏תודה,‏ אבל די לי בספרים שלנו”‏,‏ השבתי,‏ ”‏אני לא זקוק לעוד משהו”‏.‏

‏”‏אתה לא מכיר את האמריקאים”‏,‏ הוא אמר (‏הספרות שלנו הודפסה אז בארצות הברית)‏.‏ ”‏הם יתעו אותך”‏.‏

‏”‏לא,‏ אלה שאני קשור איתם לא יעשו דבר כזה”‏,‏ השבתי.‏

ואז הוא שאל:‏ ”‏אתה לא יכול לבקש מהקהילות שלכם לתרום כסף כמו יתר הדתות כדי לעזור למלחמה?‏”‏

‏”‏זה התפקיד של פקידי ממשל”‏,‏ עניתי.‏

‏”‏למה שלא תחשוב על זה אחר כך בבית?‏”‏ הוא אמר.‏

‏”‏בשמות כ׳:‏13 ובטימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏24 כתוב שאסור לרצוח או לריב”‏,‏ השבתי.‏

אף־על־פי שהורשיתי ללכת,‏ מאוחר יותר זימן אותי נציב המחוז בפורט רוזברי,‏ עיירה שנקראת כיום מאנסה.‏ ”‏זימנתי אותך לכאן כדי להודיע לך שהממשלה הוציאה את הספרים שלכם מחוץ לחוק”‏,‏ הוא אמר.‏

‏”‏כן,‏ שמעתי על זה”‏.‏

‏”‏אז אתה צריך ללכת לכל הקהילות שלך ולהגיד לכל האנשים מהדת הזאת להביא את הספרים שלהם לכאן,‏ מובן?‏”‏

‏”‏זה לא התפקיד שלי”‏,‏ השבתי,‏ ”‏זאת האחריות של פקידי ממשל”‏.‏

פגישה שנשאה פרי

אחרי המלחמה המשכנו לבשר כרגיל.‏ ב־1947,‏ כשסיימתי את הביקור בקהילה שבכפר מוּאַנְזָה,‏ שאלתי מישהו איפה אפשר לקנות כוס תה.‏ הוא כיוון אותי לביתו של מר נְקוֹנְדִי,‏ שהיה בו בית תה קטן.‏ מר נקונדי ואשתו קיבלו אותי בחמימות.‏ שאלתי את מר נקונדי אם בזמן שאשתה את התה הוא יוכל לקרוא את הפרק ”‏השְאול — מקום מנוחה ותקווה”‏,‏ בספר ‏”‏יהי האל נאמן”‏ (‏לועזית)‏.‏

‏”‏נו,‏ מה אתה חושב עכשיו על השאול?‏”‏ שאלתי אחרי שסיימתי לשתות את התה.‏ הוא נדהם מהדברים שקרא והתחיל ללמוד את המקרא בעזרת עדי־יהוה.‏ במועד מאוחר יותר הוא ואשתו נטבלו ביחד.‏ הוא אומנם לא נשאר עד־יהוה,‏ אבל אשתו וכמה מילדיו המשיכו.‏ למעשה,‏ פּילְנִי,‏ אחת מילדיו,‏ משרתת כעת במשרד הסניף של עדי־יהוה בזמביה.‏ כמו כן,‏ למרות שאמה של פילני די מבוגרת,‏ היא עדיין נאמנה בשירותה.‏

טעימה ממזרח אפריקה

הסניף ברודזיה הצפונית,‏ שהוקם בלוּסַקָה בתחילת 1948,‏ שלח אותי לטנגניקה (‏כיום טנזניה)‏.‏ עֵד נוסף התלווה אלי ואל אשתי במסע הרגלי דרך ההרים.‏ המסע המפרך ארך שלושה ימים.‏ אני נשאתי את חבילת הספרים,‏ אשתי נשאה את הבגדים שלנו,‏ והעד הנוסף סחב את כלי המיטה.‏

הגעתי למְבֶּיָה במרס 1948 וחיכתה לנו שם הרבה עבודה כדי לעזור לאחים ליישר קו עם עקרונות המקרא.‏ למשל,‏ באותו אזור הכיר אותנו הציבור בתור אנשי המצפה.‏ אף־על־פי שהאחים אימצו לעצמם את השם עדי־יהוה,‏ הם לא הפיצו אותו בפומבי.‏ בנוסף לכך,‏ כמה אחים היו צריכים להפסיק לקיים מנהגים הקשורים לפולחן המתים.‏ אבל אולי הקושי הגדול ביותר לרבים היה רישום נישואיהם כחוק כדי שיכובדו בעיני כול (‏עברים י״ג:‏4‏)‏.‏

בהמשך נפלה בחלקי הזכות לשרת באזורים אחרים במזרח אפריקה,‏ כולל אוגנדה.‏ שהיתי כשישה שבועות באנטבה ובקמפלה,‏ ורבים למדו שם את האמת המקראית.‏

הזמנה לניו־יורק סיטי

אחרי ששירתתי באוגנדה תקופה מסוימת,‏ הגעתי בתחילת 1956 לדַאר־אַ־סַלַאם,‏ בירת טנגניקה.‏ חיכה לי שם מכתב מהמרכז העולמי של עדי־יהוה,‏ ובו נאמר לי שעלי להיערך לנסוע לניו־יורק כדי לנכוח בכינוס בינלאומי שיתקיים מה־27 ביולי עד ה־3 באוגוסט 1958.‏ מיותר לומר שהתרגשתי מאוד.‏

הרגע הגדול הגיע,‏ ומשגיח נודד נוסף,‏ לוּקה מוּאנגוֹ,‏ ואני טסנו מהעיר נְדוֹלָה לסוֹלְסְבֶּרִי (‏כיום הַרַרֶה)‏ שברודזיה הדרומית,‏ ואז המשכנו לניירובי,‏ קניה.‏ משם טסנו ללונדון,‏ אנגליה,‏ והתקבלנו שם בחמימות.‏ בלילה שבו הגענו לאנגליה התרגשנו מאוד.‏ לפני שהלכנו לישון לא הפסקנו לדבר על היחס היפה שאנו האפריקנים מקבלים מאנשים לבנים.‏ החוויה עודדה אותנו מאוד.‏

בסופו של דבר הגענו לניו־יורק,‏ עיר הכינוס.‏ באחד מימי הכינוס סיפרתי לנוכחים על הפעילות של עדי־יהוה ברודזיה הצפונית.‏ הנוכחות הכוללת באותו יום במגרשי הפולו שבניו־יורק ובאיצטדיון ינקי התקרבה ל־000,‏200 איש.‏ בלילה לא יכולתי להירדם בגלל המחשבות על הזכות הנהדרת שנפלה בחלקי.‏

הכינוס נגמר כל כך מהר,‏ וכבר היינו צריכים לחזור הביתה.‏ בדרך חזרה נהנינו שוב מהכנסת האורחים ומהאדיבות של אחינו ואחיותינו באנגליה.‏ הנסיעה המחישה לנו באופן בלתי נשכח את האחדות השוררת בין משרתי יהוה,‏ ללא קשר להבדלי גזע או לאום.‏

ניסיונות בהמשך השירות

ב־1967 התמניתי כמשרת מחוז — אח שעובר מנפה לנפה.‏ עד אותה עת גדל מספרם של עדי־יהוה בזמביה והגיע ל־000,‏35 איש.‏ אחרי זמן מה,‏ מפאת בעיות בריאותיות,‏ הוחזרתי לתפקידי כמשגיח נפה ברצועת הנחושת.‏ ג׳אנט התחילה לסבול מבעיות בריאות ובדצמבר 1984 נפטרה נאמנה ליהוה.‏

אחרי מותה נפגעתי עמוקות מכך שכמה מבני משפחתה טענו שהיא מתה באשמתי;‏ הם אמרו שכישפתי אותה.‏ אבל אחרים שידעו על מחלתה של ג׳אנט ודיברו עם הרופא שלה הסבירו לאותם קרובי משפחה את הדברים כהווייתם.‏ ואז בא מבחן אמונה נוסף.‏ כמה קרובי משפחה רצו שאשתתף במנהג שנקרא אוּקוּפְּיַאנִיקָה.‏ באזור שבו גדלתי המנהג הזה קובע שכאשר אחד מבני הזוג מת,‏ האלמן או האלמנה צריכים לקיים יחסי מין עם שאר בשר קרוב של המנוח.‏ מובן שסירבתי.‏

בסופו של דבר פסקו הלחצים מהמשפחה.‏ הייתי אסיר תודה ליהוה על שעזר לי לעמוד איתן.‏ חודש אחרי ההלוויה של אשתי ניגש אלי אח אחד ואמר לי:‏ ”‏אח קנגאלה,‏ ממש עודדת אותנו אחרי פטירת אשתך.‏ לא השתתפת בשום מנהג מסורתי הנוגד את המקרא.‏ אנחנו מודים לך מקרב הלב”‏.‏

קציר נפלא

עברו כבר 65 שנה מאז התחלתי בשירות המלא כאחד מעדי־יהוה.‏ כל כך שמחתי לראות במהלך אותן שנים מאות קהילות נוסדות ואולמי מלכות רבים נבנים באזורים שבהם שירתתי פעם כמשגיח נפה!‏ ב־1943 היו בערך 800,‏2 עדים בזמביה,‏ אך מספרם גדל והגיע ליותר מ־000,‏122 מבשרי מלכות כיום.‏ בשנה שעברה נכחו 000,‏514 איש בערב הזיכרון בארץ זו,‏ שהאוכלוסייה שלה מונה קצת פחות מ־11 מיליון איש.‏

יהוה דואג לי כעת היטב.‏ כשאני זקוק לטיפול רפואי,‏ אח אחד לוקח אותי לבית־ החולים.‏ הקהילות עדיין מזמינות אותי לשאת הרצאות פומביות,‏ וכך אני נהנה מרגעים מעודדים רבים.‏ הקהילה שאני חבר בה ארגנה תורנות של אחיות שמנקות את ביתי,‏ וכמה אחים מתנדבים לקחת אותי לאסיפות מדי שבוע.‏ אני יודע שאילולא שירתתי את יהוה,‏ לא הייתי זוכה לטיפול אוהב שכזה.‏ אני מודה לו על כך שהוא ממשיך להשתמש בי בשירות המלא ועל התפקידים הרבים שמילאתי עד כה.‏

ראייתי נחלשה,‏ וכשאני הולך לאולם המלכות אני צריך לעצור מדי פעם בדרך כדי לנוח.‏ התיק שלי נהייה יותר מדי כבד בשבילי בזמן האחרון,‏ לכן אני משאיר בבית את הספרים שלא אצטרך באסיפה.‏ אני משתתף בשירות השדה בעיקר על־ידי ניהול שיעורי מקרא עם אלה שמגיעים אלי הביתה.‏ עם זאת,‏ אני שמח מאוד לחשוב על השנים שחלפו ועל הגידול הנפלא.‏ אני משרת בשדה שבו נראית התגשמות יוצאת דופן לדברי יהוה הכתובים בישעיהו ס׳:‏22‏.‏ נאמר שם:‏ ”‏הקטון יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום,‏ אני יהוה בעיתה אחישנה”‏.‏ כן,‏ הספקתי לראות את זה מתרחש לא רק בזמביה אלא גם בעולם כולו.‏b

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 24]‏

תומסון על רקע הסניף בזמביה

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

הסניף בזמביה כיום