סיפור חיים

תרומתי לקידום תוכנית חינוך כלל־עולמית ללימוד המקרא

סיפורו של רוברט ניזבט

סוֹבּוּסָה ה־2 מלך סווזילנד אירח אותי ואת אחי ג׳ורג׳ במשכנו המלכותי.‏ זה היה ב־1936,‏ אבל השיחה עדיין טרייה בזיכרוני.‏ שיחה ממושכת זו עם המלך היתה חלק ממעורבותי בפעילות חינוכית עניפה ללימוד המקרא.‏ היום,‏ בגיל 95,‏ אני מביט לאחור בשביעות רצון על תרומתי לפעילות זו,‏ פעילות שהביאה אותי לחמש יבשות.‏

הכול התחיל ב־1925.‏ באותה שנה החל סוחר תה בשם דובסון לבקר אצל משפחתי באדינבורו,‏ סקוטלנד.‏ הייתי אז בשנות העשרה המאוחרות לחיי,‏ ועבדתי כרוקח מתלמד.‏ למרות גילי הצעיר יחסית,‏ הייתי מודאג מן השינויים הדרסטיים שמלחמת העולם (‏1914–1918)‏ חוללה בחיי המשפחה ובחיי הדת.‏ באחד מביקוריו השאיר לנו מר דובסון את הספר התוכנית האלוהית לדורות.‏ הספר הציג את אלוהים כבורא תבוני בעל ”‏תוכנית”‏ מוגדרת,‏ וזה נשמע לי הגיוני.‏ זה האל שרציתי לעבוד.‏

עד מהרה התחלנו אמי ואני לנכוח באסיפות של תלמידי המקרא (‏כך נקראו אז עדי־יהוה)‏.‏ בספטמבר 1926 נטבלנו שנינו בכינוס בגְלַזְגוֹ כסמל להקדשתנו ליהוה.‏ כל מועמד לטבילה קיבל גלימה ארוכה בעלת רצועות שנקשרו לקרסוליים,‏ ואותה לבשנו מעל לבגדי הים הרגילים.‏ הגלימה נחשבה בתקופה ההיא ללבוש הולם כיאה למעמד הרציני.‏

באותם ימים הבנתנו בנושאים רבים היתה זקוקה לצריפה.‏ רוב חברי הקהילה,‏ אם לא כולם,‏ חגגו את חג המולד.‏ מעטים השתתפו בפעילות ההטפה.‏ היו זקני־קהילה שאפילו התנגדו לחלוקת ספרות ביום ראשון שמא נחלל את היום הקדוש בשבוע.‏ אולם,‏ מאמרים בחוברת המצפה בשנת 1925 החלו לייחס משקל רב יותר לפסוקים כגון מרקוס י״ג:‏10‏:‏ ”‏תחילה צריך שהבשורה תוכרז לכל הגויים”‏.‏

כיצד תתבצע משימה חובקת עולם זו?‏ בניסיון הצנוע הראשון שלי לבשר מבית לבית,‏ אמרתי לבעלי הבתים שאני מוכר ספרי דת מעניינים והצעתי להם את הספר נבל האלוהים,‏ ספר שהסביר עשרה עיקרי אמונה מקראיים ודימה אותם לעשרה מיתרי נבל.‏ בהמשך קיבלנו ”‏כרטיס עדות”‏,‏ ובו מסר קצר שבעל הבית יוכל לקרוא.‏ נעזרנו גם בנאומים מוקלטים בני ארבע דקות וחצי שהושמעו על גבי הדגמים הראשונים והכבדים של הפונוגרפים הניידים.‏ בהמשך יצאו דגמים קלים יותר,‏ ואת חלקם אפשר היה להפעיל גם במצב מאונך.‏

משנת 1925 ועד שנות ה־30 ביצענו את מלאכת הבשורה בדרך הטובה ביותר שידענו.‏ ואז,‏ בתחילת שנות ה־40,‏ נפתח בקהילות בית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ במסגרת בית־הספר למדנו כיצד להציג בעצמנו את בשורת המלכות בשיחות אישיות עם בעלי בתים המוכנים להקשיב.‏ עוד למדנו עד כמה חשוב לתת שיעורי מקרא ביתיים למעוניינים.‏ אפשר לומר שהיו אלה ימי הינקות של הפעילות החינוכית הכלל־עולמית ללימוד המקרא.‏

עידוד מאח רתרפורד

מתוך רצון לתרום יותר לפעילות חינוכית זו נרשמתי כחלוץ בשירות מלא ב‏־1931.‏ הייתי אמור להתחיל בחלוציות מייד לאחר כינוס שהתקיים בלונדון.‏ אבל באחת מהפסקות הצהריים ניגש אלי אח ג׳וזף רתרפורד,‏ שהשגיח על הפעילות באותה עת,‏ וביקש לשוחח איתי.‏ היו לו תוכניות לשלוח חלוץ לאפריקה.‏ ”‏האם תהיה מוכן להישלח לשם?‏”‏ שאל.‏ הייתי קצת מופתע,‏ אך אמרתי בנחישות:‏ ”‏כן,‏ אני מוכן”‏.‏

בימים ההם מטרתנו היתה לחלק ספרות מקראית רבה ככל האפשר,‏ ומשמע הדבר היה להיות כל הזמן בדרכים.‏ המליצו לי להישאר רווק,‏ כמו רוב האחים באותה תקופה שמילאו תפקידי השגחה אחראיים.‏ השטח שלי השתרע מקֵייפּטַאוּן,‏ בקצה הדרומי ביותר של אפריקה,‏ עד חלקה המזרחי של היבשת,‏ כולל האיים שלחוף האוקיינוס ההודי.‏ כדי להגיע לגבולו המערבי של השטח הייתי צריך לחצות את החולות החמים של מדבר קלהרי ולהגיע עד ימת ויקטוריה,‏ מקור המים העיקרי של הנילוס.‏ מדי שנה במשך שישה חודשים שירתתי,‏ יחד עם עוד שותף,‏ באחת או יותר מן הארצות הפרושות בשטח ענקי זה.‏

מאתיים קרטונים של אוצרות רוחניים

כשהגעתי לקייפטאון הראו לי 200 קרטונים של ספרות שהיתה מיועדת להישלח למזרח אפריקה.‏ הספרות היתה בארבע שפות אירופאיות ובארבע שפות אסייתיות,‏ אך שום פריט לא היה בשפות אפריקניות.‏ כששאלתי מדוע הספרות הזו היתה שם עוד לפני בואי,‏ נמסר לי שהספרות היתה מיועדת לפרנק וגארי סמית’‏,‏ שני חלוצים שנשלחו זמן מה קודם לכן לבשר בקניה.‏ זמן קצר אחרי הגיעם לקניה,‏ נדבקו שניהם במלריה,‏ ופרנק נפטר ממחלתו.‏

ידיעה זו פקחה את עיניי אל המציאות,‏ אבל היא לא הרתיעה אותי.‏ שותפי,‏ דיוויד נורמן,‏ ואני עזבנו את קייפטאון באונייה בדרכנו אל המשימה הראשונה,‏ אל טנזניה,‏ מרחק של 000,‏5 קילומטר בערך.‏ סוכן נסיעות במומבּסָה,‏ קניה,‏ השגיח על מלאי הספרות שלנו והעביר קרטונים ליעדים שונים לפי בקשתנו.‏ בתחילה בישרנו באזורים המסחריים — בחנויות ובמשרדים שבכל עיר.‏ הספרות שחילקנו היתה ערוכה בסטים של 9 ספרים ו־11 ספרונים,‏ ובגלל צבעיהם השונים הודבק להם הכינוי ”‏סטים בצבעי הקשת”‏.‏

בהמשך החלטנו לבקר באי זנזיבר,‏ המרוחק כ־30 קילומטר מן החוף המזרחי.‏ במשך מאות שנים היתה זנזיבר מרכז של סחר עבדים.‏ האי נודע גם בתבלין הציפורן,‏ שריחו אפף את כל העיר.‏ העיר נבנתה ללא תוכנית כך שהיה די מפחיד להסתובב שם.‏ הרחובות התעקלו בצורה מבלבלת,‏ ומהר מאוד איבדנו חוש כיוון.‏ המלון שהתארחנו בו היה די נוח,‏ אבל היו בו קירות עבים ודלתות מכוסות בבליטות מתכתיות,‏ והוא נראה יותר כמו כלא מאשר מלון.‏ למרות הכול,‏ הפעילות שלנו בזנזיבר נשאה פרי ושמחנו לגלות שערבים,‏ הודים ואחרים מוכנים לקבל את הספרות שלנו במאור פנים.‏

רכבות,‏ ספינות ומכוניות

באותם ימים לא היה קל לנסוע ממקום למקום במזרח אפריקה.‏ לדוגמה,‏ בדרכנו ממומבסה לרמות קניה,‏ נעצרה הרכבת עקב מכת ארבה.‏ מיליוני חגבי ארבה כיסו את הקרקע ואת פסי הרכבת,‏ והמסילה נעשתה חלקה מדי מכדי שהקטר יוכל לגרור את הקרונות.‏ הפתרון היחידי היה לשטוף את המסילה לפני הרכבת במים רותחים מהקטר.‏ כך התקדמנו לאט עד שבסופו של דבר עברנו את להקת הארבה.‏ בהמשך טיפסה הרכבת במעלה האזור ההררי.‏ איזו הקלה היתה זו להתרענן ממזג האוויר הקריר ששרר ברמות!‏

אל ערי החוף קל היה להגיע ברכבת ובספינה,‏ אך הדרך הטובה ביותר להגיע אל האזורים הכפריים היתה במכונית.‏ שמחתי שאחי ג׳ורג׳ הצטרף אלי,‏ כי אז יכולנו לקנות טנדר גדול דיו להכיל מיטות,‏ מטבח,‏ מחסן קטן וחלונות עם רשתות נגד יתושים.‏ התקנו גם רמקולים על גג הטנדר.‏ תודות לציוד הזה יכולנו לבשר מבית לבית בשעות היום,‏ ולהזמין אנשים להרצאות שערכנו בערב בכיכרות השווקים.‏ אחד התקליטים שהשמענו לעתים קרובות נקרא ”‏האם באמת חם בגיהינום?‏”‏ נסענו ב”‏בית הנייד”‏ שלנו מדרום אפריקה עד קניה,‏ מסע של 000,‏3 קילומטר,‏ ושמחנו שעד אז כבר היו ברשותנו מגוון ספרונים בשפות אפריקניות שונות.‏ המקומיים קיבלו אותם מידינו בהתרגשות.‏

חלק מן החוויות הנעימות שחווינו במסעות אלו היתה האפשרות לחזות בחיות הבר באפריקה.‏ כמובן,‏ מטעמי בטיחות נשארנו אחרי רדת החשיכה בתוך הטנדר,‏ אבל זו היתה בהחלט חוויה מחזקת אמונה לראות בטבע את בעלי־החיים המגוונים שברא יהוה.‏

ניצנים ראשונים של התנגדות

נזהרנו מחיות הבר,‏ אבל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שהצטרכנו לעשות מול פקידי ממשל שונים ומנהיגי דת זועמים שהחלו לפעול בגלוי נגד פעילותנו.‏ אחד האנשים שהערימו עלינו קשיים גדולים היה אדם פנאטי שקרא לעצמו מוֹואנה ליסה,‏ שמשמעו ”‏בן אלוהים”‏,‏ וקבוצתו נודעה בכינוי קִיטָוואלה,‏ שמשמעו,‏ לצערנו,‏ ”‏מִצפה”‏.‏ האיש הזה,‏ זמן קצר לפני שהגענו,‏ הטביע מספר אפריקנים בטענה שהוא מטביל אותם.‏ בסופו של דבר הוא נעצר והוצא להורג בתלייה.‏ מאוחר יותר הזדמן לי לשוחח עם התליין כדי להסביר לו שהאיש הזה לא היה קשור כלל ועיקר לחברת המצפה שאנחנו מייצגים.‏

היו לנו קשיים גם עם אירופאים רבים,‏ אשר בעיקר משיקולים כספיים,‏ לא היו מרוצים מפעילות ההוראה שלנו.‏ מנהל מחסן אחד התלונן:‏ ”‏כדי שהאדם הלבן יישאר בארץ הזו,‏ אסור שהאפריקני ידע שמנצלים אותו”‏.‏ מטעמים דומים,‏ מנהל חברה לכריית זהב גירש אותי בגסות ממשרדו.‏ אחר כך ליווה אותי בזעם כל הדרך אל הרחוב.‏

אין ספק שבלחץ אותם אנשי דת ואנשי מסחר,‏ ציוותה עלינו ממשלת רודזיה (‏היום זימבבואה)‏ לעזוב את הארץ.‏ ערערנו על ההחלטה והותר לנו להישאר בתנאי שלא נבשר לאפריקנים.‏ אחד מפקידי הממשל הסביר את ההחלטה בנימוק שהספרות שלנו ”‏לא מתאימה לראש האפריקני”‏.‏ בארצות אחרות,‏ לעומת זאת,‏ פעילותנו החינוכית נמשכה ללא הפרעה בקרב האפריקנים ואפילו התקבלה בברכה.‏ אחת מאותן ארצות היתה סווזילנד.‏

קבלת פנים מלכותית בסווזילנד

סווזילנד היא מדינה עצמאית קטנה (‏שטחה 364,‏17 קמ”‏ר)‏ המובלעת בתוך דרום אפריקה.‏ כאן פגשנו את המלך סוֹבּוּסָה ה־2 שהוזכר בהתחלת הסיפור.‏ הוא ניחן בכושר ביטוי מרשים,‏ והיתה לו שליטה מלאה בשפה האנגלית,‏ אותה למד באוניברסיטה בריטית.‏ הוא קיבל את פנינו בלבוש לא־רשמי,‏ ונתן לנו להרגיש בבית.‏

שיחתנו איתו התמקדה בגן העדן הארצי שמועיד אלוהים לאנשים ישרי לב.‏ הוא לא גילה עניין רב בנושא,‏ אך הוא הבהיר לנו שקיים עניין כלשהו המעסיק את מחשבותיו.‏ המלך שם לו למטרה לשפר את רמת החיים של העניים וחסרי ההשכלה.‏ הוא סלד מפעילותם של מסיונרים רבים,‏ שחיפשו יותר להגדיל את מספר החברים בכנסייה מאשר ללמד את הציבור.‏ עם זאת,‏ המלך התוודע לפעילותם של כמה חלוצים אחרים שלנו,‏ ושיבח אותנו על פעילותנו להוראת המקרא,‏ ובייחוד על הנכונות ללמד ללא כל תמורה כספית וללא התחייבויות כלשהן.‏

הוראת המקרא צוברת תאוצה

בשנת 1943 הוקם בית־ספר גלעד,‏ בית־הספר למקרא מייסודה של חברת המצפה.‏ מטרת בית־הספר היא להכשיר שליחים.‏ הדגש בלימודים היה על החשיבות לטפח כל גילוי התעניינות ולא להתמקד בעיקר בחלוקת ספרות מקראית.‏ ב־1950 הוזמנו ג׳ורג׳ ואני ללמוד בכיתה ה־16 של גלעד.‏ שם פגשתי לראשונה את ג׳ין הייד,‏ אחות אוסטרלית מסורה,‏ שבתום לימודינו נשלחה לשרת ביפן.‏ בתקופה ההיא עדיין היה פופולרי להישאר רווקים,‏ לכן נשארנו בגדר ידידים.‏

לאחר הלימודים בגלעד,‏ נשלחנו ג׳ורג׳ ואני למאוריציוס,‏ אי באוקיינוס ההודי.‏ התיידדנו עם התושבים,‏ למדנו את שפתם וערכנו איתם תוכניות לשיעורי מקרא.‏ בהמשך למדו בגלעד אחי הקטן ויליאם ואשתו,‏ מיוריל.‏ הם נשלחו לשטח ההטפה הקודם שלי,‏ קניה.‏

שמונה שנים חלפו ביעף,‏ ובכינוס הבינלאומי שהתקיים בניו־יורק בשנת 1958,‏ שוב פגשתי את ג׳ין הייד.‏ חידשנו את הקשר והתארסנו.‏ הועברתי ממאוריציוס ליפן,‏ ושם התחתנו ב־1959.‏ זו היתה תחילתה של תקופה מאושרת מאוד,‏ תקופה שבה שירתנו כשליחים בהירושימה.‏ באותה עת היתה בה רק קהילה אחת קטנה.‏ כיום יש בעיר 36 קהילות.‏

סאיונארה ליפן

בחלוף השנים התפתחו אצלנו בעיות בריאות שהקשו עלינו להמשיך לשרת כשליחים.‏ לבסוף לא היתה לנו ברירה אלא לעזוב את יפן ולהתיישב באוסטרליה,‏ ארץ מולדתה של ג׳ין.‏ היום שבו עזבנו את הירושימה היה יום עצוב מאוד.‏ ברציף שבתחנת הרכבת,‏ אמרנו סאיונארה — שלום — לכל חברינו היקרים.‏

אנו מתגוררים כיום באוסטרליה,‏ ולמרות יכולתנו המוגבלת,‏ אנו עושים כל מאמץ לשרת את יהוה בקהילת ארמידייל במדינת ניו סאות’‏ וויילס.‏ איזו שמחה היתה זו לחלוק את אוצרות האמת המקראית עם כל כך הרבה אנשים במשך קרוב ל־80 שנה!‏ ראיתי את ההתקדמות הנפלאה של התוכנית החינוכית ללימוד המקרא,‏ וחזיתי אישית בציוני דרך רוחניים.‏ אף אדם ואף קבוצה אינם יכולים לזקוף הישגים אלה לזכותם.‏ אם יורשה לי לצטט את דבריו של מחבר התהלים,‏ הרי ש”‏מאת יהוה היתה זאת;‏ היא נפלָאת בעינינו”‏ (‏תהלים קי״ח:‏23‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

אחי ג׳ורג׳ עם הטנדר שלנו

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

אני בימת ויקטוריה

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

תלמידי תיכון בהרצאה פומבית בסווזילנד ב־1938

‏[‏תמונות בעמוד 30]‏

עם ג׳ין ביום כלולותינו ב־1959 וכיום