‏”‏הייו מארחים זה את זה”‏

פֶבִּי,‏ משיחית בת המאה הראשונה לספירה,‏ נתקלה בבעיה.‏ היא עשתה את דרכה מקֶנְכְּרֶאָה שביוון אל רומא,‏ אך לא הכירה את בני אמונתה בעיר (‏רומים ט״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏ ”‏העולם הרומי [‏בימים ההם]‏ היה עולם מרושע ואכזרי”‏,‏ אומר מתרגם המקרא אדגר גודספיד,‏ ”‏והפונדקים היו מקומות ידועים לשמצה שלא הלמו אישה מהוגנת,‏ ובייחוד אישה משיחית”‏.‏ אם כן,‏ היכן תלון פבי?‏

בימי המקרא הרבו האנשים להימצא בדרכים.‏ ישוע המשיח ותלמידיו נדדו ממקום למקום על מנת לבשר את הבשורה ברחבי יהודה והגליל.‏ זמן קצר לאחר מכן נשאו שליחים משיחיים כדוגמת פאולוס את הבשורה אל חלקים שונים באגן הים התיכון,‏ ובכלל זה אל רומא בירת האימפריה הרומית.‏ היכן התאכסנו המשיחיים בני המאה הראשונה במסעותיהם באזורים יהודיים ולא־יהודיים?‏ אילו קשיים ניצבו בפניהם בחיפוש מקומות לינה?‏ מה ניתן ללמוד מהם באשר לגילוי הכנסת אורחים?‏

‏”‏היום עליי לשבת בביתך”‏

הכנסת אורחים מוגדרת כ”‏קבלת אורחים וטיפול בהם בסבר פנים יפות”‏,‏ ומאז ומתמיד אפיינה את עובדי יהוה האמיתיים.‏ לדוגמה,‏ אברהם,‏ לוט ורבקה היו מכניסי אורחים (‏בראשית י״ח:‏1–8;‏ י״ט:‏1–3;‏ כ״ד:‏17–20‏)‏.‏ באשר ליחסו לזרים,‏ אמר איוב:‏ ”‏בחוץ לא ילין גֵר;‏ דלתיי לאורח אפתח”‏ (‏איוב ל״א:‏32‏)‏.‏

כדי שאדם מבני ישראל יזכה להכנסת אורחים,‏ די היה לו לשבת בכיכר העיר ולחכות להזמנה מבן עמו (‏שופטים י״ט:‏15–21‏)‏.‏ לרוב רחצו המארחים את רגלי האורחים והגישו להם מזון ושתייה ואף מספוא לבהמותיהם (‏בראשית י״ח:‏4,‏ 5;‏ י״ט:‏2;‏ כ״ד:‏32,‏ 33‏)‏.‏ נוודים שלא רצו ליפול למעמסה על מארחיהם נשאו באמתחתם מצרכים — לחם ויין לעצמם ותבן ומספוא לחמוריהם.‏ כל שביקשו היה מחסה לראשם בלילה.‏

המקרא ממעיט להסביר היכן לן ישוע במסעות ההטפה שלו,‏ אך ברור שהוא ותלמידיו נזקקו למקומות לינה (‏לוקס ט׳:‏58‏)‏.‏ כשביקר ביריחו,‏ אמר ישוע לזַכַּי במילים פשוטות:‏ ”‏היום עליי לשבת בביתך”‏.‏ זכי קיבל את אורחו ”‏בשמחה”‏ (‏לוקס י״ט:‏5,‏ 6‏)‏.‏ ישוע נהג לבוא בצל קורתם של חבריו מרתא,‏ מרים ואלעזר בבית עַנְיָה (‏לוקס י׳:‏38;‏ יוחנן י״א:‏1,‏ 5,‏ 18‏)‏.‏ דומה כי בכפר נחום התארח ישוע בביתו של שמעון פטרוס (‏מרקוס א׳:‏21,‏ 29–35‏)‏.‏

מן ההוראות שנתן ישוע ל־12 שליחיו ביחס לשירות,‏ ניתן ללמוד רבות על סוג קבלת הפנים שהייתה צפויה להם בישראל.‏ הוא אמר להם:‏ ”‏לא תיקחו זהב ולא כסף ולא נחושת בכיסי חגורותיכם;‏ לא תרמיל לדרך,‏ לא שתי כותנות,‏ לא נעליים ולא מקל,‏ כי ראוי הפועל ללחמו.‏ בכל עיר וכפר שתיכנסו אליהם בררו מי ראוי בתוכם ושבו שם עד צאתכם”‏ (‏מתי י׳:‏9–11‏)‏.‏ הוא ידע כי ישרי לב יקבלו את תלמידיו במאור פנים וייתנו להם מזון,‏ מחסה ודברים נחוצים אחרים.‏

אך יבוא יום והמבשרים הנודדים יצטרכו לדאוג לעצמם ולכסות את הוצאותיהם.‏ בהתחשב בעוינות שתופנה בעתיד כלפי תלמידיו ובהתפשטות בפעילות הכרזת הבשורה אל שטחים שמחוץ לגבולות ישראל,‏ אמר ישוע:‏ ”‏מי שיש לו ארנק ייקח נא אותו,‏ וכן גם את התרמיל”‏ (‏לוקס כ״ב:‏36‏)‏.‏ נדודים ומציאת מקומות לינה יהיו חיוניים להפצת הבשורה הטובה.‏

‏”‏שאפו להכניס אורחים”‏

תודות לשלום היחסי ולרשת גדולה של דרכים סלולות ברחבי האימפריה הרומית במאה הראשונה לספירה,‏ נוצרה חברה בעלת ניידות רבה.‏a שפע הנוסעים הוליד ביקוש רב למקומות לינה.‏ כדי לעמוד בביקוש,‏ הוקמו לאורך הדרכים הראשיות פונדקים המרוחקים מהלך יום זה מזה.‏ ואולם,‏ הספר ספר מעשי השליחים בסביבתו היוונית־רומית (‏The Book of Acts in Its Graeco-Roman Setting)‏ מציין:‏ ”‏מתוך הידוע בספרות על מקומות אלה,‏ מצטיירת תמונה קודרת.‏ המקורות הספרותיים והארכיאולוגיים שבנמצא מעידים על־פי־רוב על מבנים רעועים ומטונפים,‏ למעשה לא־מאובזרים,‏ מוכי פשפשים,‏ מזון ושתייה באיכות ירודה,‏ בעלים ואנשי צוות שאינם ראויים לאמון,‏ לקוחות מפוקפקים והפקרות כללית”‏.‏ מובן מאליו שעובר אורח בעל יושרה מוסרית ידיר רגליו מפונדקים אלה בכל עת שיתאפשר לו הדבר.‏

אין זה מפתיע אפוא,‏ שכתבי־הקודש שבים וקוראים למשיחיים להכניס אורחים.‏ פאולוס האיץ במשיחיים ברומא:‏ ”‏תנו את חלקכם לצורכי הקדושים ושאפו להכניס אורחים”‏ (‏רומים י״ב:‏13‏)‏.‏ הוא הזכיר למשיחיים היהודים:‏ ”‏הכנסת אורחים אל תשכחו,‏ כי יש אשר הכניסו אל ביתם מלאכים מבלי לדעת זאת”‏ (‏עברים י״ג:‏2‏)‏.‏ פטרוס עודד את בני אמונתו ’‏לארח זה את זה בלי להתלונן’‏ (‏פטרוס א׳.‏ ד׳:‏9‏)‏.‏

בכל אופן,‏ במצבים מסוימים לא ראוי היה להכניס אורחים.‏ באשר ל”‏כל המרחיק לכת ואינו עומד בתורת המשיח”‏,‏ אמר השליח יוחנן:‏ ”‏אל תקבלו אותו הביתה ואל תאמרו לו ’‏שלום’‏;‏ כי המברך אותו בברכת שלום משתתף במעשיו הרעים”‏ (‏יוחנן ב׳.‏ 9–11‏)‏.‏ בדבר חוטאים חסרי חרטה כתב פאולוס ”‏שלא להתערב עם מי שנקרא ’‏אח’‏ והוא זונה או חומד את אשר לזולת,‏ או עובד אלילים או מגדף או סובא או חומס;‏ אף אל תסבו לאכול עם איש כזה”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ה׳:‏11‏)‏.‏

היו מתחזים ואחרים שוודאי ניסו לנצל את אופיים הטוב של המשיחיים.‏ ספר הדרכה הקרוי דידכי או תורת שנים־עשר השליחים,‏ ספר חוץ־מקראי בן המאה השנייה לספירה העוסק באמונה המשיחית,‏ ממליץ שמבשר נודד יתארח ”‏יום אחד או במקרה הצורך יום נוסף”‏.‏ לאחר מכן,‏ כאשר הוא משולח לדרכו,‏ ”‏אל יקבל דבר מלבד לחם.‏.‏.‏ אם יבקש כסף,‏ הרי הוא נביא שקר”‏.‏ המסמך מוסיף:‏ ”‏אם ברצונו לשבת עימך ויש לו משלח יד,‏ הנח לו לעבוד ללחמו.‏ אך אם אין לו משלח יד,‏ דאג לצורכיו כישר בעיניך,‏ למען לא יהיה איש מכם בטלן בשל היותו משיחי.‏ אם לא יעשה כן,‏ הרי הוא עושה מסחר במשיח;‏ הישמר מאלה”‏.‏

השליח פאולוס נזהר שלא להיות לנטל על מארחיו בתקופות שהותו הארוכות בערים מסוימות.‏ הוא עבד לפרנסתו בעשיית אוהלים (‏מעשי השליחים י״ח:‏1–3;‏ תסלוניקים ב׳.‏ ג׳:‏7–12‏)‏.‏ כדי לעזור לעוברי אורח ראויים מקרבם,‏ נהגו המשיחיים הקדומים ככל הנראה להשתמש במכתבי המלצה,‏ כפי שפאולוס הציג את פבי.‏ ”‏אני ממליץ לפניכם על אחותנו פבי”‏,‏ כתב פאולוס,‏ ”‏קבלו נא אותה באדון.‏.‏.‏ ועיזרו לה בכל דבר שתזדקק לכם”‏ (‏רומים ט״ז:‏1,‏ 2‏)‏.‏

הכנסת אורחים והברכות שבצידה

שליחים משיחיים במאה הראשונה שמו מבטחם ביהוה בידיעה שהוא ימלא את כל צורכיהם.‏ אך האם יכלו לצפות שאחיהם לאמונה יגלו כלפיהם הכנסת אורחים?‏ לידיה פתחה את ביתה לפאולוס ולאחרים.‏ השליח התגורר אצל עקילס ופריסקילה בקורינתוס.‏ סוהר בפיליפי ערך שולחן בפני פאולוס וסילא.‏ פאולוס התארח אצל יָסוֹן בתסלוניקי,‏ אצל פיליפוס בקיסריה ואצל מְנָסוֹן בדרך מקיסריה אל ירושלים.‏ בדרכו לרומא התאכסן פאולוס בביתם של אחים בפּוֹטְיוֹלִי.‏ אלה היו בוודאי הזדמנויות עתירות גמול מבחינה רוחנית עבור המארחים שהסבירו לו פנים (‏מעשי השליחים ט״ז:‏33,‏ 34;‏ י״ז:‏7;‏ י״ח:‏1–3;‏ כ״א:‏8,‏ 16;‏ כ״ח:‏13,‏ 14‏)‏.‏

החוקר פרדריק פ.‏ ברוס מציין:‏ ”‏חברים אלה ושותפים למלאכה,‏ מארחים ומארחות,‏ הושיטו את עזרתם מתוך מניע אחד בלבד,‏ והוא אהבה לפאולוס ואהבה לאדון שאותו שירת.‏ הם ידעו שבשרתם את פאולוס הם בעצם משרתים את האדון”‏.‏ זהו מניע נפלא מאין כמוהו לארח זה את זה.‏

הצורך בהכנסת אורחים עדיין קיים.‏ אלפי נציגים נודדים של עדי־יהוה מתארחים בביתם של אחיהם לאמונה.‏ ישנם מבשרי מלכות הנוסעים על חשבונם למקומות שבהם הבשורה הטובה נשמעת לעתים רחוקות.‏ תועלת רבה תצמח אם נפתח את ביתנו,‏ צנוע ככל שיהיה,‏ לאחים אלה.‏ אירוח לבבי הכולל לא יותר מאשר ארוחה פשוטה,‏ מזמן הזדמנויות נהדרות ל’‏עידוד’‏ הדדי ולגילוי אהבה כלפי אחינו ואלוהינו (‏רומים א׳:‏11,‏ 12‏)‏.‏ מי שיוצא נשכר מהזדמנויות אלו הם במיוחד המארחים,‏ שכן ”‏גדול אושרו של הנותן מזה של המקבל”‏ (‏מעשי השליחים כ׳:‏35‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 23]‏

המשיחיים ’‏שואפים להכניס אורחים’‏