שאלות של קוראים
כשהקציר התחיל באופן רשמי, כל הזכרים מקרב בני ישראל חגגו את חג המצות. מי אם כן קצר את הביכורים של השעורה שהובאה אל המקדש?
תורת משה ציוותה על בני ישראל: ”שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני יהוה אלוהיך במקום אשר יבחר: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות” (דברים ט״ז:16). מאז ימי המלך שלמה ואילך, המקום שבחר אלוהים היה בית־המקדש בירושלים.
הראשון מבין שלושת הרגלים נערך בתחילת האביב. הוא נקרא חג המצות, שהחל יום אחד אחרי חג הפסח — הנחוג ב־י”ד בניסן — ונמשך שבעה ימים עד כ״א בניסן. היום השני של חג המצות, ט״ז בניסן, ציין את תחילת הקציר הראשון של השנה המבוססת על לוח השנה המקראי. ביום זה, הכהן הגדול לקח את ”עומר ראשית” השעורה שנקצרה ”והניף את העומר לפני יהוה” במקדש (ויקרא כ״ג:5–12). הואיל וכל הזכרים נדרשו לנכוח בחג המצות, מי קצר את השעורה שהוקרבה כמנחה?
הצו להביא את ביכורי הקציר ליהוה בחג המצות ניתן לאומה כולה. אין הכוונה כאן שכל אחד כפרט נדרש להתחיל בקציר כדי להביא עבור עצמו את הביכורים למקדש. אדרבה, האומה ככלל נדרשה לעשות כן באופן מייצג. מכאן שקצירת העומר לחג המצות יכולה הייתה להיעשות בידי נציגים שנשלחו לשדה שעורה בקרבת מקום. בעניין זה מציינת אנציקלופדיה יודאיקה (אנג׳): ”אם השעורה הייתה בשלה, היא נקצרה בקרבת ירושלים; אחרת, השעורה הובאה ממקום אחר בישראל. היא נקצרה על־ידי שלושה גברים כשלכל אחד היו החרמש והסל שלו”. לאחר מכן הובא עומר שעורים לכהן הגדול, והוא הניף אותו לפני יהוה.
הדרישה להביא את ביכורי הקציר העניקה לבני ישראל הזדמנות מצוינת לבטא את הערכתם לברכתו של אלוהים על האדמה ועל הקציר שלהם (דברים ח׳:6–10). מעבר לכך, ההקרבה הטקסית הזו היוותה ”צל הטובות העתידות” (עברים י׳:1). ראוי לציין שישוע המשיח הוקם לתחייה ב־ט”ז בניסן בשנת 33 לספירה, היום שבו הוקרבו ליהוה ביכורי הקציר. השליח פאולוס כתב לגבי ישוע: ”המשיח קם מן המתים, ביכורי כל ישני עפר. ... אך כל אחד כסידרו: הראשון הוא המשיח; אחרי כן, בבואו, השייכים למשיח” (קורינתים א׳. ט״ו:20–23). העומר מהביכורים שהכהן הגדול הניף לפני יהוה סימל את ישוע המשיח שקם לתחייה — הראשון שהוקם אי פעם ממוות לחיי נצח. בכך פתח ישוע את הדרך לשחרור האנושות מחטא וממוות.
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 26]
2003 BiblePlaces.com ©