הוא הנחה אותי ”‏במעגלי צדק”‏

סיפורה של אולגה קמפבל

‏”‏דוגמה טובה היא כפעמון המזמין אחרים ללכת בעקבותיו”‏,‏ אמרה אחותי אמילי.‏ ”‏את צלצלת בפעמון ואני נעניתי להזמנה”‏.‏ את המילים האלו כתבה לי לרגל 60 שנותיי בשירות המורחב.‏ הרשו לי לספר לכם איך נראו שנות חיי המוקדמות וכיצד התחלתי בקריירה שנמשכה לאורך כל חיי.‏

נולדתי ב־19 בינואר 1927 למשפחה אוקראינית שהתגוררה בחווה ליד העיירה וואקה,‏ ססקצ׳וון,‏ מערב תיכון קנדה.‏ אחי התאום ביל ואני היינו ה־6 וה־7 במספר מבין שמונה ילדים.‏ עזרנו לאבינו שעבד קשה בעבודות החווה.‏ בביתנו הקטנטן,‏ דאגה לנו אימנו ברכּוּת וזאת על אף שסבלה מדלקת מפרקים שגרונית שלוותה בכאבים משתקים.‏ בסופו של דבר הביאה המחלה למותה,‏ והיא בת 37 בלבד.‏ אני הייתי רק בת ארבע.‏

שישה חודשים לאחר מותה של אמא,‏ נישא אבא מחדש.‏ עד מהרה שררה בביתנו אווירה מתוחה.‏ נאלצנו לחלוק את הבית עם חמש אחיות למחצה שנוספו למשפחה עם חלוף השנים.‏ השתדלתי לכבד את אימנו החורגת,‏ אבל לאחי הגדול ג׳ון היה קשה אף יותר לעשות זאת.‏

בשנות ה־30 המאוחרות למדנו ביל ואני בחטיבת ביניים,‏ שם מצאנו מפלט מן המהומה ששררה בבית.‏ מלחמת העולם השנייה הייתה בפתח,‏ והאוויר היה ספוג באווירה לאומנית.‏ המורה החדשה שלנו הנהיגה הצדעה לדגל,‏ וילדה אחת סירבה להצדיע.‏ התלמידים המטירו עליה עלבונות.‏ אני,‏ לעומת זאת,‏ הערצתי את אומץ ליבה ושאלתי אותה למה לא הצדיעה לדגל.‏ היא הסבירה שהיא אחת מתלמידי המקרא,‏ כפי שכונו בעבר עדי־יהוה,‏ ושהיא שומרת אמונים רק לאלוהים (‏שמות כ׳:‏2,‏ 3;‏ מעשי השליחים ה׳:‏29‏)‏.‏

עוזבת את הבית

בשנת 1943 התחלתי לעבוד בעיר פרינס אלברט בהעמסת משאיות ובהובלת ארגזי משקאות קלים ליעדם.‏ חיפשתי הדרכה רוחנית ולכן קניתי ספר מקרא,‏ אך התקשיתי מאוד להבינו,‏ ובכיתי מרוב תסכול.‏ מלבד תפילת ”‏אבינו”‏ שבמתי ו׳:‏9–13‏,‏ לא ידעתי שום דבר על המקרא.‏

יום ראשון אחד,‏ בעלת הבית שלי,‏ שנהגה ללכת לכנסייה,‏ סיפרה בגאווה שגירשה ממפתן דלתה איזושהי ”‏גברת מקרא”‏.‏ תהיתי איך היא יכולה להיות כל כך מרושעת.‏ כעבור כמה שבועות,‏ ביום ראשון,‏ לא חשתי בטוב ולכן לא הלכתי לכנסייה.‏ באותו יום שבה אותה ”‏גברת מקרא”‏.‏

‏”‏האם את נוהגת להתפלל?‏”‏ שאלה אותי.‏

‏”‏כן,‏ את תפילת אבינו”‏,‏ השבתי.‏

הקשבתי לה בשקיקה בזמן שהסבירה את משמעות התפילה הזו שלימד ישוע.‏ היא הבטיחה לחזור ביום רביעי הקרוב.‏

כשבעלת הבית שלי חזרה,‏ סיפרתי לה בהתרגשות שאותה ”‏גברת מקרא”‏ הייתה עדת־יהוה.‏ לתדהמתי היא איימה עליי:‏ ”‏אם היא תחזור ביום רביעי,‏ אני אעיף את שתיכן מהבית!‏”‏

נודע לי ששם משפחתה של העדה הוא רמפל,‏ וחיפשתי אחריה בכל השכונה.‏ כשמצאתי אותה הסברתי לה את הדילמה שעמדה בפניי,‏ וביקשתי ממנה לספר לי כל מה שהיא יודעת על המקרא.‏ היה נדמה שסקרנו את כל המקרא מבראשית ועד ההתגלות.‏ היא השוותה את ימינו לימי נוח.‏ בימים ההם שם אלוהים קץ לעולם המרושע ואיפשר לנוח ולמשפחתו לשרוד את המבול ולהיכנס אל עולם מטוהר (‏מתי כ״ד:‏37–39;‏ פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏5;‏ ג׳:‏5–7,‏ 12‏)‏.‏

לאחר ששוחחנו ארוכות ציינה גברת רמפל,‏ ”‏אני רואה שקיבלת את עיקרי האמונה המקראיים האלה כאמת לאמיתה.‏ בעוד שבועיים יש כינוס של עדי־יהוה,‏ ואת מוכנה לטבילה”‏.‏ באותו לילה שכבתי ערה לחלוטין במיטה וחשבתי על כל מה שלמדתי.‏ הטבילה נראתה לי כצעד מאוד רציני.‏ אך רציתי לשרת את אלוהים!‏ למרות הידע המקראי המצומצם שהיה לי,‏ נטבלתי ב־15 באוקטובר 1943 בגיל 16.‏

עוברת לצידה האחר של המדינה

בנובמבר ביקש ממני אחי,‏ פרד,‏ אשר התגורר בבית תלת־קומתי בטורונטו שבמזרח קנדה,‏ לטפל במשק הבית.‏ נעניתי לבקשתו,‏ בתקווה שאולי שם אוכל לעבוד את יהוה ביתר חופשיות.‏ לפני שעזבתי,‏ ביקרתי את אחותי אן,‏ שעדיין התגוררה במחוז ססקצ׳וון הקרוב.‏ הייתה לה הפתעה עבורי — דוריס והיא לומדות את המקרא בעזרת עדי־יהוה והיא ממליצה לי לנהוג כמותן.‏ אז סיפרתי לה את הסוד שלי — אני כבר עדת־יהוה טבולה!‏

אחותי הצעירה אמילי ואני עשינו את הדרך הארוכה לטורונטו ברכבת.‏ ביל פגש אותנו בתחנה ולקח אותנו לבית שבו גר יחד עם פרד וג׳ון.‏ שאלתי את פרד מי עוד גר בבית.‏ ”‏את לא תאמיני”‏,‏ אמר.‏ ”‏את זוכרת את אלכס ריד מוואקה?‏ הוא גר בקומה העליונה,‏ והמשוגע הזה מתעניין במסר של תלמידי המקרא האלה!‏”‏ לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.‏

הלכתי על קצות האצבעות אל חדרו של אלכס וקבעתי איתו ללכת לאסיפה עוד באותו לילה.‏ רציתי לנכוח באסיפה מהר ככל האפשר,‏ כדי שאחיי לא יספיקו לנסות להניא אותי מכוונתי.‏ זמן קצר לאחר מכן יצאתי לבשר בפעם הראשונה,‏ וזאת על אף שמעולם לא למדתי את המקרא באופן מסודר.‏ נהניתי להשתמש בשפה שלמדתי בילדותי כדי לבשר לאוקראינים רבים.‏

ביל נהנה לקרוא את חוברות המצפה שנהגתי לשים בחדרו.‏ אחרי שעבר לקולומביה הבריטית שבמערב קנדה,‏ שלחתי לו מתנה — מנוי לכתב העת המצפה.‏ הגם שלרוב לא נהג להרבות במילים,‏ כתב לי ביל מכתב בן עשרה דפים ובו הביע את תודתו.‏ לימים,‏ הקדיש את חייו ליהוה והפך לזקן־קהילה מסור.‏ לשמחתי הרבה חמישה מאחיי ומאחיותיי — ביל,‏ אן,‏ פרד,‏ דוריס ואמילי — הפכו לעובדי יהוה!‏

ב־22 במאי 1945 הסירה ממשלת קנדה את החרם שהוטל על פעילותם של עדי־יהוה.‏a לאמיתו של דבר,‏ עד לרגע ששמעתי הודעה זו לא ידעתי שהפעילות הייתה תחת חרם.‏ חברתי,‏ ג׳ודי לוקס,‏ ואני החלטנו לעבור מזרחה ולשרת בשירות המורחב כחלוצות במחוז קוויבק,‏ שם דיברו צרפתית.‏ כאשר אחיותיי,‏ דוריס ואמילי,‏ שמעו על תוכניותינו,‏ הן החליטו לשרת כחלוצות בוונקובר שבקולומביה הבריטית,‏ בצידה השני של היבשת.‏

חוסר סובלנות דתית בקוויבק

המעבר שלי לקוויבק לא הסתכם בשינוי מיקום על המפה.‏ העדים שם נתקלו בהתנגדות חריפה להכרזת הבשורה.‏b שמחנו לקחת חלק בהפצת העלון שנאתה הבוערת של קוויבק כלפי אלוהים,‏ המשיח והחירות היא אות קלון לקנדה כולה.‏ המסר החריף שבעלון חשף את חוסר הסובלנות הדתית כלפי עדי־יהוה.‏

במשך 16 יום,‏ החל משתיים לפנות בוקר לערך,‏ השחלנו בחשאי עלונים מתחת לדלתות.‏ כשהיינו בבית דירות אחד נודע לנו כי שוטרים בדרכם למקום.‏ התחבאנו בסמטה והם לא גילו אותנו.‏ למחרת,‏ המשכנו לחלק לעוברים ושבים ברחוב את חוברות עורו!‏ והמצפה.‏ במהלך החודשים הבאים,‏ עצרה אותנו המשטרה פעמים כה רבות שכבר הפסקנו לספור.‏ תמיד היו עימי מברשת שיניים ועיפרון גבות,‏ למקרה שיכניסו אותי לכלא.‏

בנובמבר 1946 אח נתן נור,‏ שהשגיח על הפעילות הכלל עולמית של עדי־יהוה,‏ הגיע לביקור מברוקלין שבניו יורק.‏ הוא הזמין 64 מהחלוצים שהיו בקוויבק,‏ ואני ביניהם,‏ ללמוד בכיתה התשיעית של גלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה,‏ בסאות לנסינג שבמדינת ניו יורק.‏ במשך חמישה חודשים,‏ עברנו בבית־הספר קורס מרוכז ויסודי של הדרכה מקראית.‏ עם תום הלימודים באוגוסט 1947 נשלחנו לעיירות שונות ברחבי קוויבק על מנת לייסד קהילות חדשות.‏

שירות עתיר גמול

נשלחנו,‏ ארבע חלוצות צעירות,‏ לעיר שרברוק.‏ תרגלנו ללא הפסק את הצרפתית שלנו,‏ ובדרך אל שטח ההטפה ובחזרה ממנו דקלמנו פעלים על הטיותיהם השונות.‏ לעתים לא היה לנו כסף לארוחת צהריים,‏ לכן חזרנו הביתה ללמוד.‏ קיי לינדהורסט,‏ שותפתי לבשורה,‏ הייתה מעולה בדקדוק.‏ כדי שאוכל לקלוט את הדקדוק של השפה הצרפתית,‏ לימדה אותי תחילה את חוקי הדקדוק האנגלי.‏

זכורה לי במיוחד תקופת החלוציות בעיירה ויקטוֹריאַויל,‏ שבזמנו מנתה 000,‏15 איש.‏ כמעט ולא היו שם דוברי אנגלית,‏ לכן זו הייתה סביבה מצוינת לשיפור הצרפתית שלנו.‏ השבוע הראשון שלנו בעיירה היה מרגש מאוד.‏ בכל מקום שאליו פנינו אנשים הסכימו לקבל את הספרות שחילקנו.‏ אך כשחזרנו היו כל הדלתות סגורות והתריסים מוגפים.‏ מה קרה?‏

הכומר המקומי הזהיר את האנשים שלא להקשיב לנו.‏ בעקבות זאת,‏ בזמן שעברנו מדלת לדלת,‏ עקבו אחרינו ילדים וזרקו עלינו אבנים וכדורי שלג.‏ למרות זאת,‏ רבים השתוקקו לשמוע את המסר המקראי.‏ בהתחלה הם הסכימו שנבוא רק לאחר רדת החשיכה.‏ ואולם ככל שרכשו ידע מקראי,‏ היו מוכנים ללמוד בגלוי,‏ למורת רוחם של השכנים.‏

בשנות ה־50 חזרנו אחיותיי ואני לביקור בוואקה.‏ באחת מאסיפות הקהילה סיפרנו חוויות מהשירות שלנו.‏ לאחר מכן אמר לנו המשגיח היושב־ראש,‏ ”‏כאשר אימכן תקום לתחייה היא תהיה כל כך מאושרת לגלות שילדיה הפכו לעדי־יהוה!‏”‏ הוא סיפר שלפני שנפטרה למדה את המקרא בסיועם של עדי־יהוה.‏ עינינו הוצפו בדמעות כששמענו שאימנו למדה אמיתות מקראיות שבוודאי הייתה מנחילה לנו אילולא מתה בטרם עת.‏

נישואין ושירות משותף

בשנת 1956 פגשתי את מרטון קמפבל,‏ עד־יהוה שריצה בזמן מלחמת העולם השנייה תקופת מאסר בת 27 חודשים בגין עמדתו הניטראלית כמשיחי.‏ כשהכרתי אותו הוא כבר שירת קרוב לעשר שנים במרכז של עדי־יהוה בברוקלין.‏ היו למרטון מעלות רוחניות רבות וידעתי שהוא יהיה בעל טוב.‏ התכתבנו במשך כמה חודשים,‏ והכבוד והחיבה ההדדיים שחשנו זה כלפי זה התפתחו לאהבה.‏

התחתנו ב־24 בספטמבר 1960.‏ כבר 47 שנה שאני חולקת את חיי עם בעל רוחני נפלא,‏ וזו ברכה גדולה!‏ מרטון עבד 58 שנה במחלקת שירות,‏ המספקת סיוע והדרכה לקהילות של עדי־יהוה ברחבי ארצות־הברית.‏ מעל ל־30 שנה תפקידי בברוקלין היה לעצב חדרי אורחים,‏ ולאחר מכן לסייע בעיצוב אולמי כינוסים גדולים באזור העיר ניו יורק.‏ ואז ב־1995 הועברנו למרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון,‏ כ־110 קילומטר צפונית לעיר ניו יורק.‏

כשעזבתי את הבית בגיל 12,‏ לא תיארתי לעצמי שיום אחד אהיה מוקפת במשפחה רוחנית גדולה,‏ שתכלול גם את אחיי בשר מבשרי.‏ אני נכספת להיות בעולם החדש שיכונן אלוהים,‏ שם נצטופף סביב אמא ונספר לה את אשר אירע בזמן שישנה — במיוחד איך יהוה דאג באהבה לצורכיהם הרוחניים של ילדיה.‏ ליבנו מוצף שמחה על כך שיהוה הנחה אותנו ”‏במעגלי צדק”‏!‏ (‏תהלים כ״ג:‏3‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תמונות בעמוד 27]‏

הוריי והבית שבו גרתי איתם ועם שבעת אחיי ואחיותיי

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם שותפותיי לבשורה באוטווה,‏ 1952

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם אחיי ואחיותיי (‏משמאל לימין)‏:‏ אן,‏ מרי,‏ פרד,‏ דוריס,‏ ג׳ון,‏ אני,‏ ביל ואמילי

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

עם מרטון כיום