הוא הנחה אותי ”במעגלי צדק”
סיפורה של אולגה קמפבל
”דוגמה טובה היא כפעמון המזמין אחרים ללכת בעקבותיו”, אמרה אחותי אמילי. ”את צלצלת בפעמון ואני נעניתי להזמנה”. את המילים האלו כתבה לי לרגל 60 שנותיי בשירות המורחב. הרשו לי לספר לכם איך נראו שנות חיי המוקדמות וכיצד התחלתי בקריירה שנמשכה לאורך כל חיי.
נולדתי ב־19 בינואר 1927 למשפחה אוקראינית שהתגוררה בחווה ליד העיירה וואקה, ססקצ׳וון, מערב תיכון קנדה. אחי התאום ביל ואני היינו ה־6 וה־7 במספר מבין שמונה ילדים. עזרנו לאבינו שעבד קשה בעבודות החווה. בביתנו הקטנטן, דאגה לנו אימנו ברכּוּת וזאת על אף שסבלה מדלקת מפרקים שגרונית שלוותה בכאבים משתקים. בסופו של דבר הביאה המחלה למותה, והיא בת 37 בלבד. אני הייתי רק בת ארבע.
שישה חודשים לאחר מותה של אמא, נישא אבא מחדש. עד מהרה שררה בביתנו אווירה מתוחה. נאלצנו לחלוק את הבית עם חמש אחיות למחצה שנוספו למשפחה עם חלוף השנים. השתדלתי לכבד את אימנו החורגת, אבל לאחי הגדול ג׳ון היה קשה אף יותר לעשות זאת.
בשנות ה־30 המאוחרות למדנו ביל ואני בחטיבת ביניים, שם מצאנו מפלט מן המהומה ששררה בבית. מלחמת העולם השנייה הייתה בפתח, והאוויר היה ספוג באווירה לאומנית. המורה החדשה שלנו הנהיגה הצדעה לדגל, וילדה אחת סירבה להצדיע. התלמידים המטירו עליה עלבונות. אני, לעומת זאת, הערצתי את אומץ ליבה ושאלתי אותה למה לא הצדיעה לדגל. היא הסבירה שהיא אחת מתלמידי המקרא, כפי שכונו בעבר עדי־יהוה, ושהיא שומרת אמונים רק לאלוהים (שמות כ׳:2, 3; מעשי השליחים ה׳:29).
עוזבת את הבית
בשנת 1943 התחלתי לעבוד בעיר פרינס אלברט בהעמסת משאיות ובהובלת ארגזי משקאות קלים ליעדם. חיפשתי הדרכה רוחנית ולכן קניתי ספר מקרא, אך התקשיתי מאוד להבינו, ובכיתי מרוב תסכול. מלבד תפילת ”אבינו” שבמתי ו׳:9–13, לא ידעתי שום דבר על המקרא.
יום ראשון אחד, בעלת הבית שלי, שנהגה ללכת לכנסייה, סיפרה בגאווה שגירשה ממפתן דלתה איזושהי ”גברת מקרא”. תהיתי איך היא יכולה להיות כל כך מרושעת. כעבור כמה שבועות, ביום ראשון, לא חשתי בטוב ולכן לא הלכתי לכנסייה. באותו יום שבה אותה ”גברת מקרא”.
”האם את נוהגת להתפלל?” שאלה אותי.
”כן, את תפילת אבינו”, השבתי.
הקשבתי לה בשקיקה בזמן שהסבירה את משמעות התפילה הזו שלימד ישוע. היא הבטיחה לחזור ביום רביעי הקרוב.
כשבעלת הבית שלי חזרה, סיפרתי לה בהתרגשות שאותה ”גברת מקרא” הייתה עדת־יהוה. לתדהמתי היא איימה עליי: ”אם היא תחזור ביום רביעי, אני אעיף את שתיכן מהבית!”
נודע לי ששם משפחתה של העדה הוא רמפל, וחיפשתי אחריה בכל השכונה. כשמצאתי אותה הסברתי לה את הדילמה שעמדה בפניי, וביקשתי ממנה לספר לי כל מה שהיא יודעת על המקרא. היה נדמה שסקרנו את כל המקרא מבראשית ועד ההתגלות. היא השוותה את ימינו לימי נוח. בימים ההם שם אלוהים קץ לעולם המרושע ואיפשר לנוח ולמשפחתו לשרוד את המבול ולהיכנס אל עולם מטוהר (מתי כ״ד:37–39; פטרוס ב׳. ב׳:5; ג׳:5–7, 12).
לאחר ששוחחנו ארוכות ציינה גברת רמפל, ”אני רואה שקיבלת את עיקרי האמונה המקראיים האלה כאמת לאמיתה. בעוד שבועיים יש כינוס של עדי־יהוה, ואת מוכנה לטבילה”. באותו לילה שכבתי ערה לחלוטין במיטה וחשבתי על כל מה שלמדתי. הטבילה נראתה לי כצעד מאוד רציני. אך רציתי לשרת את אלוהים! למרות הידע המקראי המצומצם שהיה לי, נטבלתי ב־15 באוקטובר 1943 בגיל 16.
עוברת לצידה האחר של המדינה
בנובמבר ביקש ממני אחי, פרד, אשר התגורר בבית תלת־קומתי בטורונטו שבמזרח קנדה, לטפל במשק הבית. נעניתי לבקשתו, בתקווה שאולי שם אוכל לעבוד את יהוה ביתר חופשיות. לפני שעזבתי, ביקרתי את אחותי אן, שעדיין התגוררה במחוז ססקצ׳וון הקרוב. הייתה לה הפתעה עבורי — דוריס והיא לומדות את המקרא בעזרת עדי־יהוה והיא ממליצה לי לנהוג כמותן. אז סיפרתי לה את הסוד שלי — אני כבר עדת־יהוה טבולה!
אחותי הצעירה אמילי ואני עשינו את הדרך הארוכה לטורונטו ברכבת. ביל פגש אותנו בתחנה ולקח אותנו לבית שבו גר יחד עם פרד וג׳ון. שאלתי את פרד מי עוד גר בבית. ”את לא תאמיני”, אמר. ”את זוכרת את אלכס ריד מוואקה? הוא גר בקומה העליונה, והמשוגע הזה מתעניין במסר של תלמידי המקרא האלה!” לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.
הלכתי על קצות האצבעות אל חדרו של אלכס וקבעתי איתו ללכת לאסיפה עוד באותו לילה. רציתי לנכוח באסיפה מהר ככל האפשר, כדי שאחיי לא יספיקו לנסות להניא אותי מכוונתי. זמן קצר לאחר מכן יצאתי לבשר בפעם הראשונה, וזאת על אף שמעולם לא למדתי את המקרא באופן מסודר. נהניתי להשתמש בשפה שלמדתי בילדותי כדי לבשר לאוקראינים רבים.
ביל נהנה לקרוא את חוברות המצפה שנהגתי לשים בחדרו. אחרי שעבר לקולומביה הבריטית שבמערב קנדה, שלחתי לו מתנה — מנוי לכתב העת המצפה. הגם שלרוב לא נהג להרבות במילים, כתב לי ביל מכתב בן עשרה דפים ובו הביע את תודתו. לימים, הקדיש את חייו ליהוה והפך לזקן־קהילה מסור. לשמחתי הרבה חמישה מאחיי ומאחיותיי — ביל, אן, פרד, דוריס ואמילי — הפכו לעובדי יהוה!
ב־22 במאי 1945 הסירה ממשלת קנדה את החרם שהוטל על פעילותם של עדי־יהוה.a לאמיתו של דבר, עד לרגע ששמעתי הודעה זו לא ידעתי שהפעילות הייתה תחת חרם. חברתי, ג׳ודי לוקס, ואני החלטנו לעבור מזרחה ולשרת בשירות המורחב כחלוצות במחוז קוויבק, שם דיברו צרפתית. כאשר אחיותיי, דוריס ואמילי, שמעו על תוכניותינו, הן החליטו לשרת כחלוצות בוונקובר שבקולומביה הבריטית, בצידה השני של היבשת.
חוסר סובלנות דתית בקוויבק
המעבר שלי לקוויבק לא הסתכם בשינוי מיקום על המפה. העדים שם נתקלו בהתנגדות חריפה להכרזת הבשורה.b שמחנו לקחת חלק בהפצת העלון שנאתה הבוערת של קוויבק כלפי אלוהים, המשיח והחירות היא אות קלון לקנדה כולה. המסר החריף שבעלון חשף את חוסר הסובלנות הדתית כלפי עדי־יהוה.
במשך 16 יום, החל משתיים לפנות בוקר לערך, השחלנו בחשאי עלונים מתחת לדלתות. כשהיינו בבית דירות אחד נודע לנו כי שוטרים בדרכם למקום. התחבאנו בסמטה והם לא גילו אותנו. למחרת, המשכנו לחלק לעוברים ושבים ברחוב את חוברות עורו! והמצפה. במהלך החודשים הבאים, עצרה אותנו המשטרה פעמים כה רבות שכבר הפסקנו לספור. תמיד היו עימי מברשת שיניים ועיפרון גבות, למקרה שיכניסו אותי לכלא.
בנובמבר 1946 אח נתן נור, שהשגיח על הפעילות הכלל עולמית של עדי־יהוה, הגיע לביקור מברוקלין שבניו יורק. הוא הזמין 64 מהחלוצים שהיו בקוויבק, ואני ביניהם, ללמוד בכיתה התשיעית של גלעד — בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה, בסאות לנסינג שבמדינת ניו יורק. במשך חמישה חודשים, עברנו בבית־הספר קורס מרוכז ויסודי של הדרכה מקראית. עם תום הלימודים באוגוסט 1947 נשלחנו לעיירות שונות ברחבי קוויבק על מנת לייסד קהילות חדשות.
שירות עתיר גמול
נשלחנו, ארבע חלוצות צעירות, לעיר שרברוק. תרגלנו ללא הפסק את הצרפתית שלנו, ובדרך אל שטח ההטפה ובחזרה ממנו דקלמנו פעלים על הטיותיהם השונות. לעתים לא היה לנו כסף לארוחת צהריים, לכן חזרנו הביתה ללמוד. קיי לינדהורסט, שותפתי לבשורה, הייתה מעולה בדקדוק. כדי שאוכל לקלוט את הדקדוק של השפה הצרפתית, לימדה אותי תחילה את חוקי הדקדוק האנגלי.
זכורה לי במיוחד תקופת החלוציות בעיירה ויקטוֹריאַויל, שבזמנו מנתה 000,15 איש. כמעט ולא היו שם דוברי אנגלית, לכן זו הייתה סביבה מצוינת לשיפור הצרפתית שלנו. השבוע הראשון שלנו בעיירה היה מרגש מאוד. בכל מקום שאליו פנינו אנשים הסכימו לקבל את הספרות שחילקנו. אך כשחזרנו היו כל הדלתות סגורות והתריסים מוגפים. מה קרה?
הכומר המקומי הזהיר את האנשים שלא להקשיב לנו. בעקבות זאת, בזמן שעברנו מדלת לדלת, עקבו אחרינו ילדים וזרקו עלינו אבנים וכדורי שלג. למרות זאת, רבים השתוקקו לשמוע את המסר המקראי. בהתחלה הם הסכימו שנבוא רק לאחר רדת החשיכה. ואולם ככל שרכשו ידע מקראי, היו מוכנים ללמוד בגלוי, למורת רוחם של השכנים.
בשנות ה־50 חזרנו אחיותיי ואני לביקור בוואקה. באחת מאסיפות הקהילה סיפרנו חוויות מהשירות שלנו. לאחר מכן אמר לנו המשגיח היושב־ראש, ”כאשר אימכן תקום לתחייה היא תהיה כל כך מאושרת לגלות שילדיה הפכו לעדי־יהוה!” הוא סיפר שלפני שנפטרה למדה את המקרא בסיועם של עדי־יהוה. עינינו הוצפו בדמעות כששמענו שאימנו למדה אמיתות מקראיות שבוודאי הייתה מנחילה לנו אילולא מתה בטרם עת.
נישואין ושירות משותף
בשנת 1956 פגשתי את מרטון קמפבל, עד־יהוה שריצה בזמן מלחמת העולם השנייה תקופת מאסר בת 27 חודשים בגין עמדתו הניטראלית כמשיחי. כשהכרתי אותו הוא כבר שירת קרוב לעשר שנים במרכז של עדי־יהוה בברוקלין. היו למרטון מעלות רוחניות רבות וידעתי שהוא יהיה בעל טוב. התכתבנו במשך כמה חודשים, והכבוד והחיבה ההדדיים שחשנו זה כלפי זה התפתחו לאהבה.
התחתנו ב־24 בספטמבר 1960. כבר 47 שנה שאני חולקת את חיי עם בעל רוחני נפלא, וזו ברכה גדולה! מרטון עבד 58 שנה במחלקת שירות, המספקת סיוע והדרכה לקהילות של עדי־יהוה ברחבי ארצות־הברית. מעל ל־30 שנה תפקידי בברוקלין היה לעצב חדרי אורחים, ולאחר מכן לסייע בעיצוב אולמי כינוסים גדולים באזור העיר ניו יורק. ואז ב־1995 הועברנו למרכז החינוכי של חברת המצפה בפטרסון, כ־110 קילומטר צפונית לעיר ניו יורק.
כשעזבתי את הבית בגיל 12, לא תיארתי לעצמי שיום אחד אהיה מוקפת במשפחה רוחנית גדולה, שתכלול גם את אחיי בשר מבשרי. אני נכספת להיות בעולם החדש שיכונן אלוהים, שם נצטופף סביב אמא ונספר לה את אשר אירע בזמן שישנה — במיוחד איך יהוה דאג באהבה לצורכיהם הרוחניים של ילדיה. ליבנו מוצף שמחה על כך שיהוה הנחה אותנו ”במעגלי צדק”! (תהלים כ״ג:3).
[הערות שוליים]
a בגלל עמדתם הניטראלית של עדי־יהוה, ב־4 ביולי 1940 הוציאה הממשלה את הארגון אל מחוץ לחוק.
b לפרטים נוספים בנוגע לרדיפות על רקע דתי בקוויבק, ראה עורו! מ־8 במאי 2000, עמודים 20–23.
[תמונות בעמוד 27]
הוריי והבית שבו גרתי איתם ועם שבעת אחיי ואחיותיי
[תמונה בעמוד 29]
עם שותפותיי לבשורה באוטווה, 1952
[תמונה בעמוד 29]
עם אחיי ואחיותיי (משמאל לימין): אן, מרי, פרד, דוריס, ג׳ון, אני, ביל ואמילי
[תמונה בעמוד 29]
עם מרטון כיום