חיים מלאי שמחה בשירות יהוה
סיפורו של ביל ירמצ׳אק
בשנת 1947 סיימתי את לימודיי בכיתה השמינית של גלעד, בית־ספר למקרא מיסודה של חברת המצפה, ששכן אז בסַאוּת’ לַנְסִינְג, ניו־יורק שבארה״ב. בחודש מרס של אותה שנה, שבועות ספורים אחרי גמר הכשרתי כשליח, הייתי בדרכי לשירות בארץ זרה — סינגפור הרחוקה.
דייב פרמר מקנדה, בוגר הכיתה השביעית של גלעד, נשלח לשרת ביחד איתי. עלינו על סיפונה של המארין אדר, לפנים אוניית מלחמה, ויצאנו לדרך מנמל סן פרנסיסקו שבקליפורניה.
הנמל הראשון שבו עגנו במזרח הרחוק היה נמל הונג קונג. הזדעזענו ממה שראו עינינו. החורבן שהותירה אחריה מלחמת העולם השנייה ניכר בכל מקום — אנשים מזי רעב שכבו על המדרכות ופרפרו בין חיים ומוות. מיהרנו לחזור לאונייה והפלגנו למנילה, בירת הפיליפינים.
גם שם נגלה לעינינו ההרס הנורא שזרעה המלחמה. תורני אוניות שהוטבעו על־ידי מפציצים של בעלות הברית היו פזורים בנמל, והעוני פשה בכול. נפגשנו עם קומץ עדי־יהוה שלקחו אותנו לאולם המלכות שלהם. הם היו מאושרים על אף הקשיים והבעיות.
התחנה הבאה הייתה העיר בַּטַביה (כיום ג׳קרטה) שבאינדונזיה. במדינה השתוללה מלחמת אזרחים ובקרבת מקום התנהלו קרבות, ולכן לא הותר לנו לרדת לחוף. כשהאונייה המשיכה בדרכה לסינגפור, תהיתי מה מצפה לנו שם. האם זה כל מה שנותר מהמזרח הקסום שעליו קראנו במדריכי הטיולים?
תוך מספר ימים נמוגו חששותיי. האירועים שהתחוללו בהמשך הוכיחו מעל לכל ספק שדייב ואני נשלחנו למשימה שזכתה לתמיכת אלוהים.
כיצד קיבלנו היתר שהייה?
כחודש לאחר שעזבנו את סן פרנסיסקו, הטילה האונייה סוף סוף עוגן באי סנט ג׳ונס ששימש כמחנה מעבר לפני הכניסה לנמל סינגפור. קציני ההגירה עלו על הסיפון כדי לטפל בהליכי הכניסה הרשמיים, ודרכונינו הוחתמו באישור כניסה. למחרת בבוקר עגנה האונייה ברציף. לאחר שהמסמכים שלנו נבדקו על־ידי קצין האונייה, ירדנו לחוף.
למחרת חזרנו לנמל כדי להיפרד מהשליחים שהפליגו איתנו. הם המשיכו ליעדם אל הודו ואל ציילון (כיום סרי לנקה). כאשר רב־החובל הבחין בנו הוא ירד למזח והתעמת איתנו. הוא רתח וצעק שלא היינו אמורים לרדת מהאונייה. מוקדם יותר, כשעוד היינו בים, הורה לו מפקח ההגירה, מר הקסוורת’, לא לאפשר לנו לרדת מהאונייה כשנגיע לנמל. לא היינו מודעים להוראה זו, וגם לא הקצין שנתן לנו אישור לעזוב את האונייה.
כאשר נלקחנו למר הקסוורת’ זכינו לקבלת פנים זעופה. הוא צעק עלינו ואמר שאסור לנו להיכנס לסינגפור. כיוון שלא היינו מודעים לאיסור זה, הראנו לו את הדרכונים שלנו שהוחתמו באישור כניסה רשמי. הוא חטף בזעם את הדרכונים ומחק את האישור. אבל לצערו הרב האונייה כבר הפליגה לדרכה. במשך שנה שלמה החזיק מר הקסוורת’ בדרכונינו, ולבסוף החזיר לנו אותם חתומים באישור כניסה.
שירות פורה בסינגפור
כאשר הגענו באפריל 1947 היה עד־יהוה אחד בסינגפור, ג׳ושוע שמו. עד למותו בתחילת שנות ה־70 שירת כחלוץ, כינוי למבשר בשירות מורחב. עד מהרה החלו חלק מהאנשים שלמדו את אמיתות המקרא לשתף אחרים בידיעותיהם. תפילותינו לפועלים נוספים שיצטרפו לקציר רוחני החלו להיענות (מתי ט׳:37, 38).
בשנת 1949, בשעה שמר הקסוורת׳ שהה בחופשה ארוכה באנגליה, הגיעו לסינגפור שישה שליחים בוגרי הכיתה ה־11 של גלעד. בינתיים דייב, השליח שאיתו בישרתי במשך מספר שנים, נאלץ לעזוב את סינגפור מטעמי בריאות. הוא היגר לאוסטרליה ושם שירת נאמנה עד למותו ב־1973. בין ששת השליחים החדשים שהגיעו הייתה איילין פרנקס, והיא נישאה לי ב־1956.
במשך השנים רבים מתלמידי המקרא שלנו הפכו לעדי־יהוה ביחד עם ילדיהם. חלקם משרתים עד היום בשירות מורחב בשטחים של דוברי שפה זרה. אחד הסיפורים מחממי הלב הוא סיפורם של לסטר וג׳ואני היינס, זוג אמריקאי שהתגורר בסינגפור. התחלנו ללמד אותם את המקרא ב־1950. בני הזוג התקדמו במהירות מבחינה רוחנית, ונטבלו לאחר ששבו לארצות־הברית. בהמשך נהנו לסטר וג׳ואני משירות פורה, ועזרו לרבים להפוך לעדים, כולל שלושת ילדיהם.
ג׳ואני כתבה: ”כשאני נזכרת בשנה שעשינו בסינגפור, אני יכולה לומר שהיא באמת שינתה את חיינו. אם לא הייתם ’מאמצים’ אותנו, קרוב לוודאי שהיינו ממשיכים לנדוד ממקום למקום בעולם. אני שמחה שאתה זה שלימד את לס את האמת, מכיוון שכבר מההתחלה היה לו מורה שהנחיל לו אהבה ליהוה ולאחינו המשיחיים, ואהבה זו עדיין טבועה בו”.
לשרת כמשפחה בסינגפור
בשנת 1962 אירע משהו בלתי צפוי שהפיח חיים חדשים בשירותנו כשליחים. רופא המשפחה בישר לאיילין שהיא בהיריון. רצינו להמשיך לשרת כשליחים, אבל איך נוכל לעשות זאת ולגדל ילד? נתן ה. נור, שבאותה עת פיקח על הפעילות של עדי־יהוה ברחבי העולם, כתב לנו מכתב ובו עודד אותי למצוא עבודה כדי שנוכל להישאר בסינגפור. זה היה אתגר לא פשוט בכלל.
רוב הזרים הועסקו כמנהלים בחברות זרות. לא היה לי כל ניסיון בעולם העסקים כיוון שהתחלתי לשרת בשירות מורחב כ־23 שנה קודם לכן, מייד לאחר שסיימתי את חוק לימודיי בבית־הספר. לכן שילמתי לסוכנות תעסוקה בלונדון כדי שתכין לי קורות חיים המבוססים על עבודתי כאיש דת בארץ זרה, והם שלחו את קורות החיים לחברות רב־לאומיות רבות שפעלו בסינגפור.
שוב ושוב קיבלתי את התשובה: ”אנו מצטערים שאין באפשרותנו למצוא משרה המתאימה לכישוריך”. הם ראו בי אדם בעל כישורים גבוהים מדי! החודשים חלפו וג׳ודי הגיחה אל אוויר העולם. באותה עת ביקר אח נור בסינגפור והוא הלך לבקר את ג׳ודי ואת אימהּ בבית־החולים. הוא חיזק את ידינו ואמר: ”תוכלו להישאר כמה שתצטרכו בבית השליחים עד שביל ימצא עבודה”.
כעבור מספר חודשים מצאתי עבודה כנציג מכירות בחברת תעופה בינלאומית. השכר בקושי הספיק למחייתנו. כעבור שנתיים הועסקתי בחברת תעופה אמריקאית ושכרי הוכפל. בינתיים ביססתי את מעמדי בעסקי הנסיעות ויכולתי להקדיש יותר זמן למשפחתי ולהטפת הבשורה.
בנינו את חיינו סביב שירות יהוה ונתנו עדיפות לעניינים הרוחניים. הדבר איפשר לי ליהנות מזכויות רבות בארגון יהוה. איילין חזרה לשרת כמבשרת בשירות מורחב. בינתיים שגשגה פעילות הבישור בסינגפור. באמצע שנות ה־60 רכשנו בניין דו־קומתי במרכז העיר ששימש כאולם מלכות לארבע קהילות.
פעילותנו מוּצאת אל מחוץ לחוק
לימים הקדירו את השמיים ענני התנגדות. ב־14 בינואר 1972 הלכנו כהרגלנו לאסיפה באולם המלכות, אבל השער היה נעול בשרשרת. במודעה שהודבקה על השער נאמר שקהילת עדי־יהוה בסינגפור הוצאה אל מחוץ לחוק.a
סגירת אולם המלכות לא השביתה את עבודת יהוה, אבל השאלה שניקרה במוחי הייתה, ’מה הוא רצון אלוהים עבור משפחתי?’ אמרתי לעצמי שאם אי פעם נגורש מפה, לעולם לא נוכל לחזור ולבקר את ידידינו בסינגפור. לכן שאלתי את מנהל החברה שבה עבדתי אם אוכל לעבוד בקואלה לומפור שבמלזיה. כך תוכל משפחתנו לנסוע הלוך ושוב ללא כל קושי. להפתעתי, הוא הציע לי לנהל את המשרד בקואלה לומפור, משרה שתכפיל את שכרי ותעניק לי הטבות נוספות.
ואז תהיתי, ’האם זהו רצון אלוהים, שנעזוב את סינגפור ואת אחינו?’ התפללנו על כך ליהוה כמשפחה, והגענו למסקנה שיהוה הוא זה שהביא אותנו לכאן. לכן החלטתי סופית שאנחנו נשארים. המנהל נדהם מכך שדחיתי את ההצעה המשתלמת.
היה מלחיץ מאוד לחיות ולעבוד תחת חרם משום שמעל ראשינו ריחפה כל הזמן הסכנה שניעצר וניכלא. היו מקרים שעזרו לנו להבין לעומק את הכתוב בתהלים ל״ד:8: ”חונה מלאך יהוה סביב ליראיו, ויחלצם”.
שליחות חדשה
לבסוף ב־1993, לאחר שירות של למעלה מ־46 שנה בסינגפור, התבקשנו לעבור לניו זילנד, שם יכולנו לשרת בפחות לחץ וחרדה. מיותר לציין שהיה לנו עצוב לעזוב את חברינו היקרים והאהובים בסינגפור. אולם שאבנו עידוד מהידיעה שאמונתם נבנתה על בסיס מוצק בעזרת חומרים עמידים באש. הדבר איפשר להם להחזיק מעמד חרף המבחנים והקשיים (קורינתים א׳. ג׳:12–14).
כעת, לאחר למעלה מ־14 שנה בניו זילנד, איילין ואני עדיין נהנים לשרת כחלוצים מיוחדים על אף גילנו המתקדם. שניים מאחיי — מייק בן ה־94 ופיטר בן ה־90 — עדיין חיים ומשרתים את יהוה בנאמנות בקנדה.
בשנת 1998 חזרה בתנו ג׳ודי למזרח הרחוק ושירתה שם במשך מספר שנים. באחד ממכתביה כתבה: ”אני מודה יום יום ליהוה על הזכות הנפלאה לשרת כאן! אני רוצה להודות גם לשניכם על כל ההדרכה האוהבת וההקרבות שעשיתם ושעודכם עושים כדי לאפשר זאת”. בשנת 2003 חזרה ג׳ודי לניו זילנד כדי לסייע לאיילין ולי.b
אנו אסירי תודה ליהוה שנסיבותינו איפשרו לנו להיענות לקריאתו של האדון לפועלים נוספים לקציר. עשייה זו העניקה לנו שמחה עצומה. וכאשר ’יעבור העולם’, כפי שכתוב במקרא, נוכל ליהנות מהתגשמותה של הבטחתו הנפלאה של אלוהים: ”העושה את רצון אלוהים עומד לעד” (יוחנן א׳. ב׳:17).
[הערות שוליים]
a ראה המצפה מ־1 ביוני 1972, עמודים 341–349 (אנג׳).
b איילין היקרה נפטרה ב־24 בינואר, 2008 בשעה שמאמר זה הוכן לדפוס.
[תמונה בעמוד 29]
כאשר הגענו ב־1947 היה ג׳ושוע העד היחיד בסינגפור
[תמונה בעמוד 29]
עם דייב פרמר בהונג קונג בדרך לסינגפור, 1947
[תמונה בעמוד 29]
עם איילין, 1958
[תמונה בעמוד 31]
עם בתנו ג׳ודי
[שלמי תודה]
Kimroy Photography
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 28]
Kimroy Photography