חזיתי בגידול שחל בקוריאה

סיפורו של מילטון המילטון

‏”‏אנו מצטערים להודיעכם שרפובליקת קוריאה ביטלה את כל אשרות הכניסה של השליחים וציינה שאינכם רצויים במדינה זו.‏ .‏.‏.‏ לאור זאת,‏ אתם נשלחים לשרת באופן זמני ביפן”‏.‏

את ההודעה הזו קיבלנו אני ואשתי בשלהי 1954 מברוקלין,‏ ניו יורק,‏ ארה״ב.‏ קודם לכן באותה שנה סיימנו את לימודינו בכיתה ה־23 של בית־הספר גלעד שנערכו בצפון מדינת ניו יורק.‏ בשעה שקיבלנו את המכתב,‏ שירתנו זמנית באינדיאנפוליס,‏ אינדיאנה.‏

רעייתי,‏ ליז (‏שם נעוריה ליז סמוק)‏,‏ הייתה בת כיתתי בתיכון.‏ לימים,‏ בשנת 1948,‏ נישאנו.‏ היא אהבה את השירות המורחב אבל חששה מעט לעזוב את ארצות הברית ולשרת בארץ זרה.‏ מה שינה את דעתה?‏

ליז הסכימה להצטרף אליי לאסיפה המיועדת למי שמעוניינים ללמוד בגלעד.‏ נכחנו באסיפה זו בקיץ 1953,‏ במהלך הכינוס הבינלאומי שהתקיים באיצטדיון ינקי,‏ ניו יורק.‏ האסיפה הפיחה בנו מרץ ובעקבות כך הגשנו בקשה ללמוד בגלעד.‏ להפתעתנו הרבה,‏ הוזמנּו ללמוד בכיתה הבאה של גלעד שנפתחה בפברואר 1954.‏

נשלחנו לקוריאה,‏ וזאת אף שהמלחמה בת שלוש השנים שניטשה במדינה זו באה בדיוק לסיומה בקיץ של 1953,‏ והותירה אותה הרוסה לגמרי.‏ כפי שצוין במכתב למעלה,‏ נשלחנו בתחילה ליפן.‏ הגענו ליפן בינואר 1955 לאחר הפלגה בת 20 יום באוקיינוס.‏ נסענו עם עוד שישה שליחים,‏ אשר גם יעד שליחותם המקורי היה קוריאה.‏ לויד בארי,‏ ששירת באותם ימים כמשגיח משרד הסניף של יפן,‏ קיבל את פנינו במזח בשעה שש בבוקר.‏ עד מהרה היינו בדרכנו לבית השליחים ביוקוהמה.‏ מאוחר יותר באותו היום כבר יצאנו לשירות.‏

מגיעים לקוריאה

בסופו של דבר הצלחנו לקבל אשרות כניסה לרפובליקת קוריאה.‏ ב־7 במרס 1955 המריא מטוסנו משדה התעופה הבינלאומי הנדה שבטוקיו לנמל התעופה יואידו שבסאול.‏ הטיסה לשם ארכה שלוש שעות.‏ את פנינו קיבלו יותר מ־200 עדים קוריאנים,‏ ועקב כך נקשרו בעינינו דמעות של שמחה.‏ באותה תקופה היו בכל קוריאה 000,‏1 עדים בלבד.‏ גם אנו החזקנו בדעה — כמו הרבה מערביים — שלכל האסייתים אותו מראה ואותו דפוס התנהגות אף־על־פי שהם מארצות מוצא שונות.‏ עד מהרה עמדנו על טעותנו.‏ לא רק הלשון והאלפבית הקוריאניים ייחודיים להם;‏ זה נכון גם באשר למטבח הקוריאני,‏ למראה החיצוני,‏ ללבוש המסורתי,‏ וכן לדברים אחרים האופייניים להם,‏ כגון עיצוב המבנים.‏

הקושי הגדול הראשון שבו נתקלנו היה ללמוד את השפה.‏ לא היו לנו ספרים ללימוד קוריאנית.‏ מהר מאוד הבנו שלא ניתן להגות במדויק את צלילי המילים הקוריאניות לפי אופי הגיית המילים באנגלית.‏ ניתן ללמוד את אופי הגיית המילים אך ורק אם לומדים את האלפבית הקוריאני.‏

כמובן,‏ עשינו טעויות.‏ למשל,‏ ליז שאלה אישה אחת אם יש לה ספר מקרא.‏ על פניה של בעלת הבית ניבט מבט מוזר והיא הביאה קופסת גפרורים.‏ ליז ביקשה סונגניאנג (‏גפרורים)‏,‏ במקום סונגקיונג‏,‏ היינו ”‏מקרא”‏.‏

כעבור מספר חודשים התבקשנו לפתוח בית שליחים בפּוּסַן,‏ עיר נמל בדרום.‏ אני וליז נשלחנו לפוסן עם עוד שתי אחיות.‏ שכרנו שלושה חדרים קטנים,‏ אשר לא היו בהם מים זורמים ושירותים.‏ רק בשעות הלילה היה לחץ המים חזק דיו כדי להזרים את המים לקומה השנייה דרך צינור.‏ הצטרכנו,‏ כל אחד בתורו,‏ לקום בשעות הבוקר המוקדמות כדי לאסוף את המים בכלי קיבול.‏ על מנת שהמים יהיו ראויים לשתייה,‏ היה עלינו להרתיחם או לחטאם בכלור.‏

היו לנו קשיים נוספים.‏ מאחר שאספקת החשמל הייתה כה קטנה,‏ לא יכולנו להשתמש במכונת כביסה או במגהץ.‏ הפרוזדור שימש לנו כמטבח,‏ והיה בו רק תנור נפט.‏ ארגנו תורנות בישול,‏ כך שלא עבר זמן רב וכולנו למדנו את המלאכה.‏ שלוש שנים לאחר בואנו,‏ חלינו אני וליז בדלקת הכבד,‏ מחלה שבאותן שנים חלו בה כמעט כל השליחים.‏ תקופת ההחלמה ארכה חודשים.‏ יתר על כן,‏ סבלנו מבעיות בריאות אחרות.‏

עוזרים להתגבר על מכשולים

במשך 55 השנים האחרונות נחשב חצי האי קוריאה לאחד המוקדים הפוליטיים היותר רגישים באסיה.‏ את חצי האי קוריאה חוצה האזור המפורז (‏DMZ)‏, המצוי 55 קילומטרים מצפון לסאול,‏ בירת הרפובליקה הקוריאנית.‏ בשנת 1971 ביקר בקוריאה פרדריק פראנץ מהמשרדים הראשיים שבברוקלין.‏ התלוויתי אליו לאזור המפורז,‏ שמהווה את הגבול המבוצר ביותר שקיים בעולם.‏ לאורך השנים נפגשו שם פעמים רבות גורמים בכירים מארגון האומות המאוחדות עם נציגים משתי הממשלות.‏

כמובן,‏ אנו שומרים על ניטראליות בכל הנוגע לפוליטיקה של העולם הזה,‏ כולל ביחס למצב השורר בחצי האי קוריאה (‏יוח׳ י״ז:‏14‏)‏.‏ יותר מ־000,‏13 עדים קוריאניים ריצו סך כללי של 000,‏26 שנה בכלא בשל סירובם לאחוז בנשק נגד הזולת (‏קור״ב י׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ כל האחים הצעירים במדינה מודעים לכך שיצטרכו לעמוד מול סוגייה זו,‏ אך אין זה מרתיע אותם.‏ עד כמה מצער שהממשלה מתייגת את המשיחיים כ”‏פושעים”‏,‏ שכל ”‏פשעם”‏ הוא סירובם להתפשר על עמדתם הניטראלית כמשיחיים.‏

כמה שנים קודם לכן,‏ ב־1944,‏ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה,‏ גם אני סירבתי להתגייס לשירות הצבאי ולכן הושלכתי למשך שנתיים וחצי לכלא שבלואיסברג,‏ פנסילבניה שבארצות הברית.‏ חרף העובדה שתקופת המאסר שאותה מרצים אחינו הקוריאניים קשה יותר,‏ אני יכול להבין מקרוב מה עדים צעירים אלה חווים.‏ העובדה שחלק מהשליחים בקוריאה עברו גם הם ניסיון דומה חיזקה את רוחם של רבים (‏יש׳ ב׳:‏4‏)‏.‏

קושי שהיה עלינו להתמודד עימו

העמדה הניטראלית האישית שלנו הייתה מעורבת בסוגייה שעלתה ב־1977.‏ פקידי ממשל הניחו שהצעירים שלהם מסרבים בהשפעתנו להתגייס לשירות הצבאי ולאחוז בנשק.‏ לפיכך,‏ חדלה הממשלה לאשר את כניסתם מחדש של שליחים שיצאו מגבולות קוריאה — תהא אשר תהא הסיבה לעזיבתם.‏ ההגבלה הונהגה מ־1977 ועד 1987.‏ אילו יצאנו מקוריאה במשך אותן שנים,‏ לא היינו יכולים לחזור.‏ לכן בכל אותה תקופה לא נסענו לבקר במולדתנו.‏

פעמים רבות נפגשנו עם פקידי ממשל והבהרנו להם את עמדתנו הניטראלית בתור תלמידי המשיח.‏ בסופו של דבר,‏ הם באו לידי הכרה שלא ניכנע ללחציהם ואחרי עשר שנים רווח לנו כאשר הסירו את ההגבלה הזו.‏ במהלך אותן השנים רק קומץ שליחים נאלצו לעזוב את המדינה מסיבות שונות כגון בריאות לקויה,‏ אבל רובנו נשארנו בקוריאה ואנו שמחים שעשינו כן.‏

במהלך אמצע שנות השמונים טפלו המתנגדים האשמת שווא על מנהלי החברה החוקית שלנו,‏ בטענה שהם מלמדים את הבחורים לא להתגייס לצבא.‏ בתגובה לכך,‏ זימנה הממשלה כל אחד מאיתנו המנהלים לחקירה.‏ ב־22 בינואר 1987 מצא משרד התובע הכללי שההאשמות הללו חסרות שחר.‏ מעתה ואילך יכולנו להשתמש בקביעתו כתקדים.‏

אלוהים מברך את פעילותנו

ההתנגדות לפעילות הבישור בקוריאה התעצמה במשך השנים בשל עמדתנו הניטראלית.‏ כתוצאה מכך התקשינו יותר ויותר למצוא מקומות התכנסות מתאימים כדי לערוך בהם כינוסים.‏ לכן העדים נקטו פעולה ובנו אולם כינוסים בפוסן,‏ הראשון שנבנה במזרח הרחוק.‏ ב־5 באפריל 1976,‏ נפלה בחלקי הזכות לשאת את נאום חנוכת הבית לפני 300,‏1 איש.‏

מאז 1950,‏ עשרות אלפי אנשי צבא אמריקניים הוצבו בקוריאה.‏ לאחר שובם לארצות הברית הפכו רבים מהם לעדים פעילים.‏ לעיתים קרובות אנו מקבלים מהם מכתבים,‏ ורואים בזאת ברכה על שיכולנו לעזור להם מבחינה רוחנית.‏

למרבה הצער,‏ נפטרה זוגתי האהובה ליז ב־26 בספטמבר 2006.‏ אני מאוד מתגעגע אליה.‏ במהלך כל 51 שנותיה כאן היא תמיד קיבלה בשמחה כל תפקיד ומעולם לא התלוננה.‏ ליז מעולם לא הציעה לחזור לארצות הברית ואפילו לא רמזה על כך,‏ למרות שפעם אמרה כי לעולם לא תרצה לעזוב אותה!‏

אני עדיין משרת כחבר משפחת בית־אל בקוריאה.‏ המשפחה התרחבה מקומץ אנשים בעבר ל־250 איש בערך כיום.‏ יש לי הזכות לשרת כאחד משבעת חברי ועד הסניף המשגיחים על הפעילות כאן.‏

כאשר הגענו,‏ הייתה קוריאה מדינה ענייה מאוד,‏ אך היום היא נחשבת לאחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם.‏ יש יותר מ־000,‏95 עדים בקוריאה,‏ וכמעט 40 אחוז מהם משרתים כחלוצים רגילים או כחלוצים עוזרים.‏ זוהי סיבה נוספת לכך שאני מוקיר את הזכות שנפלה בחלקי לשרת כאן את אלוהים ולחזות בגידול שחל בצאנו.‏

‏[‏תמונה בעמוד 24]‏

עם אח פראנץ באזור המפורז,‏ 1971

‏[‏תמונה בעמודים 24,‏ 25]‏

בשירות בפוסן

‏[‏תמונה בעמוד 25]‏

הגענו לקוריאה עם שליחים נוספים

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

עם ליז,‏ זמן קצר לפני מותה

‏[‏תמונה בעמוד 26]‏

הסניף בקוריאה,‏ שם אני משרת כחבר במשפחת בית־אל