עתיר פועל בארגון יהוה

סיפורו של ורנון זובקו

גדלתי בחווה ליד סטנן,‏ כפר בפרובינציית ססקצ׳וון,‏ קנדה.‏ הוריי,‏ פרד ואדלה,‏ עמלו רבות כדי לספק לי ולאחותי הגדולה,‏ אורליה,‏ ולאחיי הקטנים,‏ אלווין,‏ אלגרה ודריל,‏ את צרכינו הרוחניים והחומריים.‏ אנו אסירי תודה עד היום להורינו על כך שלימדו אותנו את האמת.‏

אבי היה משיחי משוח ומבשר אמיץ.‏ אף שעבד קשה לפרנסת משפחתו,‏ היה חשוב לו שהכול ידעו שהוא עד־יהוה.‏ הוא תמיד דיבר על האמת.‏ קנאותו ואומץ ליבו הטביעו בי את חותמם.‏ הוא אמר לי לעיתים קרובות:‏ ”‏אם תהיה עתיר פועל בארגון יהוה,‏ תחסוך מעצמך בעיות רבות”‏.‏

תכופות בישרנו ברחובות בסטנן וביישובים הסמוכים.‏ עבורי זה לא תמיד היה קל.‏ בכל עיירה היו בריונים שלעגו לנו הילדים.‏ פעם אחת בגיל שמונה כשעמדתי בפינת רחוב והצגתי את המצפה ועורו!‏,‏ מצאתי את עצמי מוקף בקבוצת צעירים.‏ הם חטפו את הכובע החדש שלי ותלו אותו על עמוד לידי.‏ לשמחתי,‏ אח מבוגר יותר השגיח עליי מרחוק וראה את הנעשה.‏ הוא התקרב ושאל:‏ ”‏ורן,‏ יש בעיה?‏”‏ הבנים מייד נעלמו.‏ אף שהייתה זו חוויה קצת מפחידה,‏ למדתי ממנה שכאשר אני מבשר ברחוב,‏ אני צריך תמיד להיות בתנועה ולא לעמוד כמו בול עץ.‏ החוויות האלה שחוויתי בילדותי הכשירו אותי לבשר באומץ מבית לבית.‏

אלווין ואני נטבלנו במאי 1951.‏ הייתי אז בן 13.‏ אני עדיין זוכר שאח ג׳ק ה.‏ נתן,‏ שהגיש את נאום הטבילה,‏ פנה אלינו בקריאה שלא לתת לאף חודש לחלוף מבלי לדבר על יהוה.‏a במשפחתנו השירות החלוצי תמיד נחשב לקריירה הכדאית ביותר.‏ לכן ב־1958,‏ לאחר שסיימתי את לימודיי,‏ עברתי לוויניפג,‏ מניטובה,‏ כדי לשרת כחלוץ.‏ אף שאבי שמח שעבדתי איתו בעסק המשפחתי בהקצעת לוחות עץ,‏ הוא ואמי עודדו אותי מאוד לשרת בשירות המורחב ותמכו במעבר שלי לוויניפג.‏

בית חדש ושותפה חדשה

ב־1959 הזמין משרד הסניף את כל מי שנסיבותיו איפשרו לו,‏ לעבור למחוז קוויבק — היכן שהיה צורך רב במבשרים.‏ התחלתי לשרת כחלוץ במונטריאול.‏ איזה הבדל!‏ היה זה פרק חדש בחיי.‏ למדתי לדבר צרפתית ולהסתגל לתרבות שונה.‏ משגיח הנפה שלנו אמר לי:‏ ”‏לעולם אל תאמר:‏ ’‏כך נהגנו לעשות במקום שממנו באתי’‏”‏.‏ הייתה זו עצה במקומה!‏ (‏קור״א ט׳:‏22,‏ 23‏)‏.‏

לא היה לי שותף לחלוציות כשעברתי לקוויבק.‏ אולם לפני כן פגשתי בוויניפג אחות צעירה ששמה שירלי טורקוט,‏ שהפכה לשותפתי הקבועה כאשר נישאנו בפברואר 1961.‏ גם היא גדלה במשפחה שאהבה את יהוה.‏ באותה תקופה לא תיארתי לעצמי עד כמה היא תתמוך בי ותחזק אותי.‏ לאורך השנים היא הייתה עבורי מקור כוח ועידוד יקר לאין ערוך.‏

מסע הטפה בגספה

שנתיים לאחר שהתחתנו,‏ התמנינו לחלוצים מיוחדים ברימוסקי,‏ קוויבק.‏ באביב שלאחר מכן ביקש מאיתנו משרד הסניף לערוך מסע הטפה לאורך חצי האי גספה,‏ שבחופה המזרחי של קנדה.‏ משימתנו הייתה לזרוע כמה שיותר זרעי אמת (‏קהלת י״א:‏6‏)‏.‏ העמסנו את מכוניתנו ביותר מ־000,‏1 כתבי עת וקרוב ל־400 ספרים,‏ וכמו כן במזון ובגדים ויצאנו למסע הטפה בן חודש ימים.‏ בישרנו בשיטתיות בכל הכפרים הקטנים שבגספה.‏ תחנת הרדיו המקומית הזהירה את התושבים שהעדים מגיעים והורתה להם לא לקחת את הספרות שאנו מציעים.‏ אולם רובם לא הבינו את פשר ההודעה וחשבו שמטרתה לפרסם את הספרות שלנו,‏ ולכן הסכימו לקבלה.‏

באותן שנים החירות לבשר הייתה חדשה יחסית באזורים מסוימים בקוויבק,‏ ולא היה זה נדיר להיעצר על־ידי המשטרה.‏ כך קרה בעיר אחת שבה חילקנו ספרות כמעט בכל בית.‏ התבקשנו על־ידי שוטר להגיע איתו לתחנת המשטרה.‏ כשהגענו לשם התחוור לי שפרקליט העיר הוציא הוראה שנפסיק לבשר.‏ מאחר שמפקד התחנה נעדר באותו יום,‏ הגשתי לפרקליט מכתב מפורט ממשרד הסניף בטורונטו,‏ ובו הוסבר שיש לנו זכות חוקית לבשר.‏ לאחר שקרא את המכתב,‏ מייד אמר:‏ ”‏תראה,‏ אני לא רוצה בעיות.‏ כומר הקהילה אמר לי לעצור אתכם”‏.‏ רצינו שהאנשים בשטח יבינו שהפעילות שלנו חוקית,‏ ועל כן חזרנו מייד לאזור שבו המשטרה עצרה אותנו,‏ והמשכנו לבשר.‏

למחרת בבוקר חזרנו כדי לפגוש את מפקד התחנה,‏ הוא כעס כששמע שנעצרנו.‏ הייתם צריכים לשמוע איך הוא דיבר בטלפון עם הפרקליט!‏ מפקד התחנה אמר לנו שאם יהיו לנו עוד בעיות,‏ כדאי שנתקשר אליו ישירות והוא יטפל בזה.‏ התושבים התייחסו אלינו באדיבות וגילו כלפינו הכנסת אורחים למרות היותנו זרים ועל אף הצרפתית הדלה שלנו.‏ תהינו:‏ ’‏האם יום אחד הם יקבלו את האמת?‏’‏ קיבלנו תשובה שנים לאחר מכן כשחזרנו כדי לבנות אולמי מלכות ברחבי חצי האי גספה.‏ גילינו שרבים מאלה שבישרנו להם הפכו להיות אחינו.‏ אכן יהוה הוא המצמיח (‏קור״א ג׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

קיבלנו נחלה

בתנו ליסה נולדה ב־1970.‏ נחלה זו מאת יהוה תרמה רבות לשמחתנו.‏ שירלי וליסה הצטרפו אליי בפרויקטים רבים של בניית אולמי מלכות.‏ אחרי שליסה סיימה את לימודיה,‏ היא אמרה:‏ ”‏אמא,‏ אבא,‏ בגללי נאלצתם לעזוב את השירות המורחב לתקופה מסוימת,‏ אבל אני אנסה לפצות אתכם בכך שאתחיל לשרת כחלוצה”‏.‏ עברו כבר יותר מ־20 שנה,‏ וליסה עדיין משרתת כחלוצה,‏ וכיום יחד עם בעלה סילבאן.‏ הייתה להם הזכות להשתתף בכמה תוכניות בנייה בינלאומיות.‏ מטרתנו כמשפחה היא לשמור על אורח חיים פשוט ולהיות מוכנים להעמיד את עצמנו לשירות יהוה.‏ מעולם לא שכחתי את מה שאמרה ליסה כאשר החלה לשרת כחלוצה.‏ למעשה היא עודדה אותי לחזור לשירות המורחב בשנת 2001,‏ ומאז אני משרת כחלוץ.‏ השירות החלוצי ממשיך ללמד אותי לבטוח ביהוה בכל דבר שאני עושה ולחיות חיים פשוטים אך מאושרים ומלאי סיפוק.‏

בונים אולמי מלכות באהבה,‏ בנאמנות ובמסירות

יהוה לימד אותי שאם נעמיד את עצמנו לרשותו ונקבל כל תפקיד שהוא נותן לנו,‏ נקצור שפע ברכות.‏ השירות בוועדת בנייה אזורית והשתתפות בפרויקטים לבניית אולמי מלכות לצד אחיי ואחיותיי בקוויבק ובמקומות אחרים,‏ הן זכויות יקרות.‏

למרות שכמה מהמתנדבים אינם מגישים נאומים יוצאים מגדר הרגיל מעל הבמה,‏ אך בפרויקטים לבניית אולמי מלכות הם זוהרים ככוכבים.‏ אחים יקרים אלה עובדים בלב ונפש,‏ וכשרונותיהם באים לידי ביטוי.‏ התוצר המוגמר הוא בניין יפהפה המוקדש לעבודת יהוה.‏

שואלים אותי מדי פעם:‏ ”‏מה הן התכונות החשובות ביותר שצריך לגלות מתנדב בפרויקט בנייה של אולם מלכות?‏”‏ מנסיוני אני יכול לומר שעל האדם לאהוב תחילה את יהוה ואת בנו,‏ וגם את אגודת האחים (‏קור״א ט״ז:‏14‏)‏.‏ שנית,‏ עליו לגלות נאמנות ומסירות.‏ כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שאנו רוצים — וזה בהחלט קורה — אדם נאמן ימשיך לתמוך בסידורים התיאוקרטיים.‏ מסירות תניע אותו להמשיך להתנדב בפרויקטים עתידיים.‏

אסיר תודה ליהוה

אבי מת ב־1985,‏ אך עצתו להיות עתיר פועל בארגון יהוה עדיין חקוקה בשכלי.‏ בדומה לאחרים שכבר קיבלו את תפקידם בחלק השמימי של ארגון יהוה,‏ אין ספק שגם הוא עסוק מאוד (‏ההת׳ י״ד:‏13‏)‏.‏ אמי כעת בת 97.‏ בעקבות אירוע מוחי יכולת הדיבור שלה נפגעה;‏ אך היא עדיין בקיאה במקרא.‏ במכתבים שהיא שולחת לנו היא מצטטת פסוקים ומעודדת אותנו להמשיך לשרת את יהוה בנאמנות.‏ אחיי ואני אסירי תודה על הורים כה אוהבים!‏

אני מודה ליהוה מכל ליבי גם עבור אשתי ושותפתי הנאמנה,‏ שירלי.‏ היא זוכרת היטב עצה אחת שקיבלה מאימה שאמרה לה:‏ ”‏ורן יהיה די עסוק בָּאמת,‏ ויהיה עלייך ללמוד לחלוק אותו עם אחרים”‏.‏ כשהתחתנו לפני 49 שנים,‏ החלטנו שנזדקן ביחד בשירות יהוה,‏ ואם שנינו נישאר בחיים בסוף הסדר העולמי הזה,‏ נהפוך יחד לצעירים ונמשיך לשרת את יהוה לנצח.‏ ואכן לאורך השנים היינו ”‏עתירי פועל בעבודתו של האדון”‏ (‏קור״א ט״ו:‏58‏)‏.‏ יהוה באמת דאג לנו ולא חסך מאיתנו כל דבר טוב.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תמונה בעמוד 31]‏

‏”‏מטרתנו כמשפחה היא לשמור על אורח חיים פשוט ולהיות מוכנים להעמיד את עצמנו לשירות יהוה”‏