עתיר פועל בארגון יהוה
סיפורו של ורנון זובקו
גדלתי בחווה ליד סטנן, כפר בפרובינציית ססקצ׳וון, קנדה. הוריי, פרד ואדלה, עמלו רבות כדי לספק לי ולאחותי הגדולה, אורליה, ולאחיי הקטנים, אלווין, אלגרה ודריל, את צרכינו הרוחניים והחומריים. אנו אסירי תודה עד היום להורינו על כך שלימדו אותנו את האמת.
אבי היה משיחי משוח ומבשר אמיץ. אף שעבד קשה לפרנסת משפחתו, היה חשוב לו שהכול ידעו שהוא עד־יהוה. הוא תמיד דיבר על האמת. קנאותו ואומץ ליבו הטביעו בי את חותמם. הוא אמר לי לעיתים קרובות: ”אם תהיה עתיר פועל בארגון יהוה, תחסוך מעצמך בעיות רבות”.
תכופות בישרנו ברחובות בסטנן וביישובים הסמוכים. עבורי זה לא תמיד היה קל. בכל עיירה היו בריונים שלעגו לנו הילדים. פעם אחת בגיל שמונה כשעמדתי בפינת רחוב והצגתי את המצפה ועורו!, מצאתי את עצמי מוקף בקבוצת צעירים. הם חטפו את הכובע החדש שלי ותלו אותו על עמוד לידי. לשמחתי, אח מבוגר יותר השגיח עליי מרחוק וראה את הנעשה. הוא התקרב ושאל: ”ורן, יש בעיה?” הבנים מייד נעלמו. אף שהייתה זו חוויה קצת מפחידה, למדתי ממנה שכאשר אני מבשר ברחוב, אני צריך תמיד להיות בתנועה ולא לעמוד כמו בול עץ. החוויות האלה שחוויתי בילדותי הכשירו אותי לבשר באומץ מבית לבית.
אלווין ואני נטבלנו במאי 1951. הייתי אז בן 13. אני עדיין זוכר שאח ג׳ק ה. נתן, שהגיש את נאום הטבילה, פנה אלינו בקריאה שלא לתת לאף חודש לחלוף מבלי לדבר על יהוה.a במשפחתנו השירות החלוצי תמיד נחשב לקריירה הכדאית ביותר. לכן ב־1958, לאחר שסיימתי את לימודיי, עברתי לוויניפג, מניטובה, כדי לשרת כחלוץ. אף שאבי שמח שעבדתי איתו בעסק המשפחתי בהקצעת לוחות עץ, הוא ואמי עודדו אותי מאוד לשרת בשירות המורחב ותמכו במעבר שלי לוויניפג.
בית חדש ושותפה חדשה
ב־1959 הזמין משרד הסניף את כל מי שנסיבותיו איפשרו לו, לעבור למחוז קוויבק — היכן שהיה צורך רב במבשרים. התחלתי לשרת כחלוץ במונטריאול. איזה הבדל! היה זה פרק חדש בחיי. למדתי לדבר צרפתית ולהסתגל לתרבות שונה. משגיח הנפה שלנו אמר לי: ”לעולם אל תאמר: ’כך נהגנו לעשות במקום שממנו באתי’”. הייתה זו עצה במקומה! (קור״א ט׳:22, 23).
לא היה לי שותף לחלוציות כשעברתי לקוויבק. אולם לפני כן פגשתי בוויניפג אחות צעירה ששמה שירלי טורקוט, שהפכה לשותפתי הקבועה כאשר נישאנו בפברואר 1961. גם היא גדלה במשפחה שאהבה את יהוה. באותה תקופה לא תיארתי לעצמי עד כמה היא תתמוך בי ותחזק אותי. לאורך השנים היא הייתה עבורי מקור כוח ועידוד יקר לאין ערוך.
מסע הטפה בגספה
שנתיים לאחר שהתחתנו, התמנינו לחלוצים מיוחדים ברימוסקי, קוויבק. באביב שלאחר מכן ביקש מאיתנו משרד הסניף לערוך מסע הטפה לאורך חצי האי גספה, שבחופה המזרחי של קנדה. משימתנו הייתה לזרוע כמה שיותר זרעי אמת (קהלת י״א:6). העמסנו את מכוניתנו ביותר מ־000,1 כתבי עת וקרוב ל־400 ספרים, וכמו כן במזון ובגדים ויצאנו למסע הטפה בן חודש ימים. בישרנו בשיטתיות בכל הכפרים הקטנים שבגספה. תחנת הרדיו המקומית הזהירה את התושבים שהעדים מגיעים והורתה להם לא לקחת את הספרות שאנו מציעים. אולם רובם לא הבינו את פשר ההודעה וחשבו שמטרתה לפרסם את הספרות שלנו, ולכן הסכימו לקבלה.
באותן שנים החירות לבשר הייתה חדשה יחסית באזורים מסוימים בקוויבק, ולא היה זה נדיר להיעצר על־ידי המשטרה. כך קרה בעיר אחת שבה חילקנו ספרות כמעט בכל בית. התבקשנו על־ידי שוטר להגיע איתו לתחנת המשטרה. כשהגענו לשם התחוור לי שפרקליט העיר הוציא הוראה שנפסיק לבשר. מאחר שמפקד התחנה נעדר באותו יום, הגשתי לפרקליט מכתב מפורט ממשרד הסניף בטורונטו, ובו הוסבר שיש לנו זכות חוקית לבשר. לאחר שקרא את המכתב, מייד אמר: ”תראה, אני לא רוצה בעיות. כומר הקהילה אמר לי לעצור אתכם”. רצינו שהאנשים בשטח יבינו שהפעילות שלנו חוקית, ועל כן חזרנו מייד לאזור שבו המשטרה עצרה אותנו, והמשכנו לבשר.
למחרת בבוקר חזרנו כדי לפגוש את מפקד התחנה, הוא כעס כששמע שנעצרנו. הייתם צריכים לשמוע איך הוא דיבר בטלפון עם הפרקליט! מפקד התחנה אמר לנו שאם יהיו לנו עוד בעיות, כדאי שנתקשר אליו ישירות והוא יטפל בזה. התושבים התייחסו אלינו באדיבות וגילו כלפינו הכנסת אורחים למרות היותנו זרים ועל אף הצרפתית הדלה שלנו. תהינו: ’האם יום אחד הם יקבלו את האמת?’ קיבלנו תשובה שנים לאחר מכן כשחזרנו כדי לבנות אולמי מלכות ברחבי חצי האי גספה. גילינו שרבים מאלה שבישרנו להם הפכו להיות אחינו. אכן יהוה הוא המצמיח (קור״א ג׳:6, 7).
קיבלנו נחלה
בתנו ליסה נולדה ב־1970. נחלה זו מאת יהוה תרמה רבות לשמחתנו. שירלי וליסה הצטרפו אליי בפרויקטים רבים של בניית אולמי מלכות. אחרי שליסה סיימה את לימודיה, היא אמרה: ”אמא, אבא, בגללי נאלצתם לעזוב את השירות המורחב לתקופה מסוימת, אבל אני אנסה לפצות אתכם בכך שאתחיל לשרת כחלוצה”. עברו כבר יותר מ־20 שנה, וליסה עדיין משרתת כחלוצה, וכיום יחד עם בעלה סילבאן. הייתה להם הזכות להשתתף בכמה תוכניות בנייה בינלאומיות. מטרתנו כמשפחה היא לשמור על אורח חיים פשוט ולהיות מוכנים להעמיד את עצמנו לשירות יהוה. מעולם לא שכחתי את מה שאמרה ליסה כאשר החלה לשרת כחלוצה. למעשה היא עודדה אותי לחזור לשירות המורחב בשנת 2001, ומאז אני משרת כחלוץ. השירות החלוצי ממשיך ללמד אותי לבטוח ביהוה בכל דבר שאני עושה ולחיות חיים פשוטים אך מאושרים ומלאי סיפוק.
בונים אולמי מלכות באהבה, בנאמנות ובמסירות
יהוה לימד אותי שאם נעמיד את עצמנו לרשותו ונקבל כל תפקיד שהוא נותן לנו, נקצור שפע ברכות. השירות בוועדת בנייה אזורית והשתתפות בפרויקטים לבניית אולמי מלכות לצד אחיי ואחיותיי בקוויבק ובמקומות אחרים, הן זכויות יקרות.
למרות שכמה מהמתנדבים אינם מגישים נאומים יוצאים מגדר הרגיל מעל הבמה, אך בפרויקטים לבניית אולמי מלכות הם זוהרים ככוכבים. אחים יקרים אלה עובדים בלב ונפש, וכשרונותיהם באים לידי ביטוי. התוצר המוגמר הוא בניין יפהפה המוקדש לעבודת יהוה.
שואלים אותי מדי פעם: ”מה הן התכונות החשובות ביותר שצריך לגלות מתנדב בפרויקט בנייה של אולם מלכות?” מנסיוני אני יכול לומר שעל האדם לאהוב תחילה את יהוה ואת בנו, וגם את אגודת האחים (קור״א ט״ז:14). שנית, עליו לגלות נאמנות ומסירות. כאשר הדברים אינם מתנהלים כפי שאנו רוצים — וזה בהחלט קורה — אדם נאמן ימשיך לתמוך בסידורים התיאוקרטיים. מסירות תניע אותו להמשיך להתנדב בפרויקטים עתידיים.
אסיר תודה ליהוה
אבי מת ב־1985, אך עצתו להיות עתיר פועל בארגון יהוה עדיין חקוקה בשכלי. בדומה לאחרים שכבר קיבלו את תפקידם בחלק השמימי של ארגון יהוה, אין ספק שגם הוא עסוק מאוד (ההת׳ י״ד:13). אמי כעת בת 97. בעקבות אירוע מוחי יכולת הדיבור שלה נפגעה; אך היא עדיין בקיאה במקרא. במכתבים שהיא שולחת לנו היא מצטטת פסוקים ומעודדת אותנו להמשיך לשרת את יהוה בנאמנות. אחיי ואני אסירי תודה על הורים כה אוהבים!
אני מודה ליהוה מכל ליבי גם עבור אשתי ושותפתי הנאמנה, שירלי. היא זוכרת היטב עצה אחת שקיבלה מאימה שאמרה לה: ”ורן יהיה די עסוק בָּאמת, ויהיה עלייך ללמוד לחלוק אותו עם אחרים”. כשהתחתנו לפני 49 שנים, החלטנו שנזדקן ביחד בשירות יהוה, ואם שנינו נישאר בחיים בסוף הסדר העולמי הזה, נהפוך יחד לצעירים ונמשיך לשרת את יהוה לנצח. ואכן לאורך השנים היינו ”עתירי פועל בעבודתו של האדון” (קור״א ט״ו:58). יהוה באמת דאג לנו ולא חסך מאיתנו כל דבר טוב.
[הערת שוליים]
a סיפורו של ג׳ק האלידיי נתן מופיע בהוצאת המצפה מ־1 בספטמבר 1990, עמודים 10–14 (אנג׳).
[תמונה בעמוד 31]
”מטרתנו כמשפחה היא לשמור על אורח חיים פשוט ולהיות מוכנים להעמיד את עצמנו לשירות יהוה”