”אני מוגבלת עכשיו, אבל לא לנצח!”
סיפורה של שרה ואן דר מונד
הרבה פעמים אנשים אומרים לי, ”שרה, יש לך חיוך כל כך יפה. איך זה שאת תמיד כל כך שמחה?” אני אומרת להם שיש לי תקווה מיוחדת. אפשר להסביר זאת כך: ”אני מוגבלת עכשיו, אבל לא לנצח!”
נולדתי בפריז שבצרפת ב־1974. לידתי לוותה בקשיים, ומאוחר יותר התברר כי אני סובלת משיתוק מוחין. הייתה לי מוגבלות בתנועת הגפיים, ודיבורי היה קשה להבנה. חליתי גם באפילפסיה, ופעמים רבות לקיתי בזיהומים.
כשהייתי בת שנתיים עברה משפחתי למלבורן שבאוסטרליה. כעבור שנתיים נטש אבי את אימי ואותי. אני זוכרת שבאותה עת הרגשתי לראשונה קרובה לאלוהים. אימי, אחת מעדי־יהוה, לקחה אותי בקביעות לאסיפות הקהילה, שם למדתי שאלוהים אוהב אותי ודואג לי. ידיעה זו והאהבה והעידוד שהעניקה לי אימי עזרו לי להרגיש ביטחון למרות השינוי בנסיבותינו.
אימי גם לימדה אותי איך להתפלל ליהוה. למעשה, שמתי לב שהרבה יותר קל לי להתפלל מאשר לדבר. במהלך התפילה אני לא צריכה להתאמץ לבטא את המילים, אני ”שומעת” אותן מתגבשות בבהירות במוחי. וכיוון שקשה להבין את הדיבור שלי, זה מעודד אותי לדעת שיהוה מבין הכול, בין אם אני אומרת את המילים בליבי ובין אם אני מבטאת אותן בצורה לא־ברורה (תהל׳ ס״ה:3).
להתמודד עם מכשולים
בגיל חמש השיתוק כבר החריף והגעתי למצב שבו הייתי חייבת להשתמש במעין סד הליכה כבד ממתכת. למעשה, לא ממש הלכתי אלא יותר התנודדתי מצד לצד. בגיל 11 כבר לא יכולתי ללכת. מאוחר יותר השתמשתי בכיסא גלגלים ממונע שאותו הפעלתי בעזרת מוט היגוי ידני, ונכנסתי למיטה או קמתי ממנה רק בסיוע של מנוף חשמלי.
אני מודה שלפעמים המוגבלויות שלי גורמות לי לחוש מדוכדכת. אבל אז אני נזכרת במוטו המשפחתי שלנו: ”אל תתמקדי במה שאת לא יכולה לעשות. התמקדי במה שאת כן יכולה לעשות”. זה עזר לי להצליח לרכוב על סוסים, לשוט בסירה ובקאנו, לצאת למחנאות ולנהוג ברכב במסלול נהיגה מיוחד. אני אדם יצירתי מטבעי ואני אוהבת לצייר, לתפור, לעשות עבודות טלאים, לרקום ולעסוק בקרמיקה.
בגלל מוגבלויותיי הקשות יש שפקפקו ביכולתי לשרת את אלוהים כאדם בוגר ונבון. כשהייתי בת 18 לחצה עליי מורה אחת לעזוב את הבית כדי ”לברוח” מהדת של אימי. היא אפילו הציעה לעזור לי למצוא מקום מגורים. אבל אמרתי לה ישירות שלעולם לא אעזוב את הדת שלי ושאצא מהבית רק כאשר אהיה מוכנה להיות עצמאית יותר.
זמן קצר לאחר המקרה עם המורה, נטבלתי כאחת מעדי־יהוה. כעבור שנתיים עברתי לגור בדירה קטנה. אני מאושרת כאן כי אני יכולה לקבל את העזרה שאני זקוקה לה וגם את העצמאות שרציתי.
הצעה לא־צפויה
במהלך השנים התמודדתי עם מבחני אמונה נוספים. יום אחד הופתעתי לחלוטין כאשר חבר ללימודים — גם הוא בעל מוגבלות — הציע לי נישואין. בהתחלה זה החמיא לי. בדומה לנשים צעירות רבות, אני מאוד רוצה שותף לחיים. אבל העובדה ששני אנשים סובלים ממוגבלות מסוימת אינה ערובה לנישואין מאושרים. חוץ מזה, אותו בחור לא היה שותף לאמונה שלי. ההשקפות, העיסוקים והמטרות שלנו היו שונים לגמרי. אז איך יכולנו לבנות יחד חיים משותפים? הייתי נחושה בדעתי לציית להוראה הברורה של אלוהים ולהתחתן רק עם אח לאמונה (קור״א ז׳:39). לכן אמרתי לבחור באדיבות שלא אוכל להיענות להצעתו.
גם כיום אני יודעת שהחלטתי את ההחלטה הנכונה. ואין לי ספק שאהיה מאושרת בעולם החדש שמבטיח אלוהים (תהל׳ קמ״ה:16; פט״ב ג׳:13). בינתיים, אני נחושה להישאר נאמנה ליהוה ולהשלים עם מצבי הנוכחי.
אני כמהה ליום שבו אוכל לקפוץ מכיסא הגלגלים ולרוץ בחופשיות. אז אקרא בקול: ”הייתי מוגבלת, אבל עכשיו אני בריאה ושלמה — לנצח!”