הנכונות לערוך שינויים הניבה לי גמול רב

סיפורו של ג׳יימס א.‏ תומפסון

נולדתי בדרום ארצות־הברית בשנת 1928.‏ באותה תקופה התקיימה על־פי חוק הפרדה גזעית בין לבנים ושחורים,‏ והפרת חוקי הגזע הייתה עלולה להוביל למאסר או אף לגרוע מכך.‏

באותם זמנים באזורים מסוימים בארצות־הברית היו צריכים עדי־יהוה לבנים ועדי־יהוה שחורים להתכנס בקהילות נפרדות,‏ והם השתייכו לנפות ומחוזות שונים.‏ ב־1937 נתמנה אבי למשרת הקהילה (‏כיום ”‏מתאם מועצת הזקנים”‏)‏ בקהילת השחורים בצ׳טנוגה שבטנסי,‏ והנרי ניקולְס היה משרת הקהילה בקהילת הלבנים.‏

יש לי זכרונות ילדות נעימים.‏ נהגתי לשבת בלילה במרפסת האחורית ולהקשיב לשיחותיהם של אבי ואח ניקולס.‏ לא תמיד הבנתי על מה הם דיברו,‏ אך נהניתי לשבת לצד אבי בזמן שהשניים חיפשו דרכים לבצע את מלאכת ההטפה בצורה הטובה ביותר בנסיבות הקיימות.‏

קודם לכן,‏ בשנת 1930,‏ פקדה את משפחתנו טרגדיה נוראית:‏ אמי נפטרה כשהיא רק בת 20,‏ ואבי נותר לטפל לבדו בשני ילדים קטנים.‏ אחותי דוריס הייתה אז בת ארבע ואני הייתי בן שנתיים.‏ אבי נטבל רק זמן קצר קודם לכן,‏ אך הוא התקדם יפה מבחינה רוחנית.‏

דוגמתם עיצבה את מסלול חיי

ב־1933 פגש אבי את לילי מיי גוונדולין תומס,‏ אחות משיחית נפלאה,‏ ותוך זמן קצר הם נישאו.‏ אבי ואמי שירתו את יהוה בנאמנות והציבו לי ולדוריס דוגמה טובה.‏

ב־1938 התבקשו הקהילות השונות של עדי־יהוה לתמוך בהחלטה לפיה זקני־קהילה ימונו מעתה על־ידי המשרדים הראשיים בברוקלין,‏ ניו יורק,‏ ולא ייבחרו על־ידי הקהילות המקומיות.‏ כמה מן האחים בצ׳טנוגה היססו לקבל את השינוי הארגוני,‏ אך אבי הצהיר על תמיכתו הבלתי מסויגת בו.‏ נאמנותו המופתית ושיתוף הפעולה המלא של אמי מהווים עבורי מקור השראה עד עצם היום הזה.‏

טבילה ושירות מורחב

ב־1940 שכרו כמה מן האחים בקהילה אוטובוס כדי לנסוע לכינוס שהתקיים בעיר דטרויט,‏ מישיגן.‏ כמה מהאנשים שנסעו איתנו באוטובוס נטבלו באותו כינוס.‏ היו שתהו מדוע לא נטבלתי גם אני,‏ שהרי בישרתי כבר מגיל חמש והייתי פעיל מאוד בשירות.‏

כאשר שאלו אותי מדוע לא נטבלתי,‏ השבתי:‏ ”‏אני לא מבין לגמרי מה משמעות הטבילה”‏.‏ אבי שמע אותי במקרה והופתע מתשובתי,‏ ומאותה נקודה והלאה עשה מאמץ מיוחד לעזור לי להבין את משמעות הטבילה ואת חשיבותה.‏ כעבור ארבעה חודשים,‏ ב־1 באוקטובר 1940,‏ ביום קר במיוחד,‏ נטבלתי באגם קטן מחוץ לצ׳טנוגה.‏

מגיל 14 התחלתי לשרת כחלוץ במהלך חופשות הקיץ.‏ בישרתי בעיירות קטנות בטנסי ובמדינת ג׳ורג׳יה השכנה.‏ נהגתי לקום מוקדם,‏ להכין לעצמי צידה לדרך ולתפוס את הרכבת או את האוטובוס של שש בבוקר כדי להגיע לשטח.‏ הייתי חוזר הביתה בסביבות שש בערב.‏ לרוב סיימתי את כל האוכל שלי כבר בשעות הבוקר.‏ אומנם היה לי כסף,‏ אבל כיוון שהייתי שחור לא יכולתי להיכנס לחנויות המקומיות ולקנות משהו לאכול.‏ פעם אחת,‏ כשנכנסתי לחנות כדי לקנות גביע גלידה,‏ התבקשתי לצאת.‏ אך אישה לבנה טובת לב יצאה מהחנות והביאה לי גלידה.‏

כשנכנסתי לתיכון החל המאבק לקידום זכויות האזרח לצבור תאוצה בדרום ארצות־הברית.‏ ארגונים כגון ה־NAACP (‏ההתאחדות הלאומית לקידום אנשים צבעוניים)‏ עודדו את התלמידים להשתתף במאבק.‏ הופעל עלינו לחץ להצטרף לארגונים הללו.‏ כמה בתי־ספר לשחורים,‏ וביניהם גם בית־הספר שלי,‏ שמו לעצמם למטרה שכל תלמיד ותלמיד יהיה חבר באחד הארגונים האלו.‏ לחצו עליי ”‏לתמוך בגזע שלנו”‏,‏ כפי שנהוג היה לומר.‏ אולם סירבתי והסברתי שאלוהים אינו נושא פנים ושאין הוא מעדיף גזע אחד על פני גזע אחר,‏ ושאני מאמין שאלוהים הוא זה שיביא קץ לכל העוולות (‏יוח׳ י״ז:‏14;‏ מה״ש י׳:‏34,‏ 35‏)‏.‏

זמן קצר אחרי שסיימתי את לימודיי בתיכון החלטתי לעבור לניו יורק סיטי.‏ אולם בדרך עצרתי בפילדלפיה שבפנסילבניה על מנת לבקר חברים שהכרתי קודם לכן באחד הכינוסים.‏ שם ביקרתי בפעם הראשונה בקהילה מעורבת של שחורים ולבנים.‏ באותו זמן ביקר בקהילה משגיח נודד,‏ והוא לקח אותי הצידה והטיל עליי את אחד החלקים באסיפה הבאה.‏ זה עזר לי להחליט להישאר שם.‏

מבין החברים החדשים שרכשתי בפילדלפיה הייתה אחות צעירה ששמה ג׳רלדין וייט,‏ שאותה כיניתי ג׳רי.‏ היא הכירה היטב את המקרא והייתה לה יכולת נהדרת לתקשר עם האנשים שפגשה בשירות מבית לבית.‏ מה שהרשים אותי במיוחד היה שגם היא רצתה לשרת כחלוצה.‏ נישאנו ב־23 באפריל 1949.‏

הזמנה לגלעד

כבר מן ההתחלה הייתה מטרתנו ללמוד בבית־הספר גלעד ולשרת כשליחים בארץ זרה,‏ וערכנו בשמחה שינויים בנסיבותינו על מנת להיות כשירים ללמוד בגלעד.‏ כעבור זמן קצר נתבקשנו לעבור ללונסייד שבניו ג׳רזי,‏ לאחר מכן לצ׳סטר שבפנסילבניה ולבסוף לאטלנטיק סיטי שבניו ג׳רזי.‏ בזמן שהתגוררנו באטלנטיק סיטי מלאו שנתיים לנישואינו ולכן יכולנו להגיש בקשה ללמוד בגלעד.‏ אולם הזמנתנו נדחתה למועד מאוחר יותר.‏ מדוע?‏

בתחילת שנות ה־50 גויסו צעירים רבים לצבא כדי להילחם במלחמת קוריאה.‏ לוועדת הגיוס בפילדלפיה היו כנראה דעות קדומות על עדי־יהוה בשל סירובנו להילחם.‏ בסופו של דבר הודיע לי שופט אחד שבדיקת רקע שנערכה על־ידי האף־בי־איי אימתה את עמדתי הניטראלית.‏ ב־11 בינואר 1952 העניקה לי ועדת הערר הנשיאותית מעמד של נציג דת ופטרה אותי משירות צבאי.‏

באוגוסט של אותה שנה הוזמנו ג׳רי ואני ללמוד בכיתה ה־20 של גלעד,‏ אשר נפתחה בספטמבר.‏ במהלך הלימודים ציפינו להישלח לארץ זרה.‏ אחותי דוריס הייתה בוגרת הכיתה ה־13 של גלעד ושירתה בברזיל.‏ אך למרבה הפתעתנו התמנינו לשרת בשירות הנפתי ולבקר קהילות של שחורים במדינת אלבמה שבדרום ארצות־הברית.‏ חשנו מידה מסוימת של אכזבה,‏ מכיוון שהיה לנו רצון עז לשרת בארץ זרה.‏

הקהילה הראשונה שבה ביקרנו הייתה בהנטסוויל.‏ מייד עם הגעתנו לעיר הלכנו לביתה של אחות משיחית שאירחה אותנו.‏ בשעה שפרקנו את חפצינו שמענו אותה אומרת בטלפון:‏ ”‏הילדים הגיעו”‏.‏ היינו רק בני 24 ונראינו אף צעירים יותר.‏ הכינוי ”‏הילדים”‏ דבק בנו במשך כל תקופת שירותנו בנפה זו.‏

אזור דרום ארצות־הברית מכונה בפי רבים ”‏חגורת התנ״ך”‏ בשל העובדה שמרבית התושבים שם רוחשים כבוד רב למקרא.‏ לכן לעיתים קרובות פתחנו בשיחות בעזרת שיטה בת שלושה שלבים:‏

‏(‏1)‏ כמה מילים בנוגע למצב העולם.‏

‏(‏2)‏ הפתרון המצוי במקרא.‏

‏(‏3)‏ מה המקרא מורה לנו לעשות.‏

לאחר מכן הצענו כלי עזר ללימוד המקרא בהתאם לנושא השיחה.‏ לאור הצלחת השיטה,‏ התבקשתי לשאת נאום בכינוס ”‏חברת העולם החדש”‏ שנערך בניו־יורק ב־1953,‏ ובו הצגתי את שיטת שלושת השלבים.‏

כעבור זמן קצר,‏ בקיץ 1953,‏ נתמניתי לשרת בנפות השחורות בדרום ארצות־הברית כמשגיח מחוז.‏ השטח שלנו כלל את כל האזור שבין וירג׳יניה לפלורידה והתפרש מערבה עד אלבמה וטנסי.‏ היה על המשגיחים הנודדים להתאים את עצמם לנסיבות.‏ לדוגמה,‏ פעמים רבות התארחנו בבתים שבהם לא הייתה צנרת מים והתרחצנו בגיגיות פח מאחורי תנור המטבח.‏ לשמחתנו זה היה החלק החם ביותר של הבית.‏

קשיי ההפרדה הגזעית

במסגרת שירותנו במדינות הדרום נדרשו מאיתנו תכנון מראש ותושייה לביצוע דברים מסוימים.‏ לדוגמה,‏ שחורים לא הורשו להשתמש במכבסות ציבוריות.‏ לכן כשג׳רי הייתה מגיעה לשם,‏ היא הייתה אומרת שברצונה לכבס עבור ”‏גברת תומפסון”‏,‏ ורבים חשבו שהיא משרתת וש”‏גברת תומפסון”‏ היא בעלת הבית.‏ בתקופה שבה הקרינו משגיחי המחוז את הסרט חברת העולם החדש בפעולה נהגתי להתקשר לחנות ולהזמין מסך גדול עבור ”‏מר תומפסון”‏.‏ לאחר מכן הייתי מגיע לחנות ואוסף אותו.‏ תמיד התנהגנו בנימוס ולרוב הצלחנו למלא את שירותנו ללא בעיות.‏

באזור הדרום רווחו דעות קדומות גם נגד מי שבאו ממדינות הצפון.‏ אחד העיתונים המקומיים דיווח פעם שג׳יימס א.‏ תומפסון הבן מחברת המצפה לכתבי־הקודש ועלונים של ניו־יורק ינאם בכינוס של עדי־יהוה.‏ היו שהסיקו מכך שאני מניו יורק,‏ ועל כן בוטל החוזה שהיה לנו לשימוש באולם בית־ספר.‏ לכן הלכתי למועצת בית־הספר והסברתי שלמדתי בצ׳טנוגה,‏ ובעקבות כך הותר לנו לקיים את הכינוס הנפתי שלנו.‏

באמצע שנות ה־50 הלכה וגברה המתיחות הגזעית,‏ ולפעמים הידרדר המצב לאלימות.‏ ב־1954 נעלבו חלק מהאחים מכך שלא שולבו נואמים שחורים במספר כינוסים מחוזיים,‏ ועודדנו אותם לגלות סבלנות.‏ בקיץ הבא הייתי בין הנואמים בכינוס,‏ ובהמשך שולבו יותר נואמים שחורים בתוכניות הכינוסים שנערכו בדרום.‏

עם הזמן דעכה האלימות הגזענית בדרום,‏ והקהילות השונות הפכו בהדרגה לקהילות מעורבות.‏ לשם כך נתבקשו חלק מהמבשרים לעבור לקהילות אחרות.‏ כמו כן,‏ שטחי הקהילות חולקו מחדש,‏ ונעשו שינויים בתפקידיהם של המשגיחים.‏ מספר אחים,‏ הן מקרב השחורים והן מקרב הלבנים,‏ לא אהבו את השינוי.‏ אולם רוב האחים לא נהגו במשוא פנים,‏ כדוגמת אבינו השמימי,‏ ורבים היו חברים קרובים ללא תלות בצבע עורם.‏ למעשה,‏ כבר בתקופת ילדותי,‏ בשנות ה־30 וה־40,‏ התנסתה בכך משפחתי.‏

תפקיד חדש

בינואר 1969 הוזמַנּו ג׳רי ואני לשרת בגיאנה שבדרום אמריקה,‏ ונענינו להזמנה בשמחה.‏ תחילה נסענו לברוקלין,‏ ושם קיבלתי הכשרה שנתנה לי את הכלים להשגיח על פעילות הבישור בגיאנה.‏ ביולי 1969 הגענו לגיאנה.‏ לאחר 16 שנים בשירות הנפתי,‏ היה זה שינוי גדול להשתקע במקום אחד.‏ ג׳רי בילתה את מרבית זמנה בשירות השדה,‏ ואני עבדתי במשרד הסניף.‏

היו לי אינספור תפקידים,‏ החל בכיסוח הדשא וטיפול בהזמנות הספרות של 28 הקהילות וכלה בהתכתבויות עם המשרדים הראשיים בברוקלין.‏ עבדתי בין 14 ל־15 שעות ביום.‏ שנינו עבדנו קשה,‏ אך נהנינו משירותנו כשליחים.‏ כאשר הגענו לגיאנה היו בה 950 מבשרים,‏ ואילו כיום יש בה למעלה מ־500,‏2.‏

נהנינו מהאקלים הנעים ומהפירות והירקות האקזוטיים,‏ אך מה שבאמת העניק לנו שמחה היה העובדה שאנשים ענווים שהיו צמאים לאמת המקראית למדו על אודות מלכות אלוהים.‏ פעמים רבות ניהלה ג׳רי 20 תוכניות לשיעורי מקרא מדי שבוע,‏ ורבים מתלמידינו התקדמו ונטבלו.‏ חלקם הפכו עם הזמן לחלוצים ולזקני־קהילה,‏ ואפילו למדו בגלעד והפכו בעצמם לשליחים.‏

קשיים ובעיות בריאות

ב־1983 נזקקו הוריי בארצות־הברית לעזרה.‏ דוריס,‏ ג׳רי ואני קיימנו ישיבה משפחתית.‏ דוריס,‏ ששירתה כשליחה בברזיל במשך 35 שנה,‏ החליטה לחזור כדי לטפל בהם.‏ ’‏למה להוציא שני שליחים מהשטח,‏ כשאחד יכול לעשות את העבודה?‏’‏ אמרה.‏ מאז מות הורינו נשארה דוריס בצ׳טנוגה,‏ והיא משרתת שם כחלוצה מיוחדת.‏

ב־1995 גילו אצלי סרטן הערמונית,‏ ונאלצנו לשוב לארצות־הברית.‏ עברנו להתגורר בגולדסברו שבצפון קרוליינה,‏ מכיוון שהעיר נמצאת פחות או יותר באותו מרחק ממשפחתי בטנסי וממשפחתה של ג׳רי בפנסילבניה.‏ מחלתי נמצאת כעת בהפוגה,‏ ואנו משרתים בקהילת גולדסברו כחלוצים מיוחדים בעלי מוגבלויות בריאותיות.‏

כשאני מסתכל לאחור על למעלה מ־65 שנות שירותנו בשירות המורחב,‏ אני אסיר תודה על כך שיהוה בירך אותי ואת ג׳רי על נכונותנו לערוך שינויים למען שירותו.‏ כמה נכונים הדברים שאמר דוד ליהוה:‏ ”‏עם חסיד תתחסד”‏!‏ (‏שמ״ב כ״ב:‏26‏)‏.‏

‏[‏תמונות בעמוד 3]‏

אבי ואח ניקולְס הציבו לי דוגמה טובה

‏[‏תמונות בעמוד 4]‏

עם ג׳רי,‏ לפני לימודינו בגלעד,‏ 1952

‏[‏תמונות בעמוד 5]‏

בסיום לימודינו בגלעד התמניתי לשרת כמשגיח נודד בדרום ארצות־הברית

‏[‏תמונה בעמוד 6]‏

משגיחים נודדים ונשותיהם לפני כינוס מחוזי מעורב,‏ 1966

‏[‏תמונה בעמוד 7]‏

הפקנו שמחה רבה משירותנו כשליחים בגיאנה