לך בעקבות אמונתם
היא נהגה בחוכמה, באומץ ובחוסר אנוכיות
אסתר ניגשה אל כס המלך בצעדים איטיים, כשליבה פועם בחוזקה. דמיין לעצמך את הדממה שהשתררה לפתע בחצר האדירה בארמונו של מלך פרס בשושן. הדממה הייתה כה חרישית שאסתר יכלה לשמוע את פסיעותיה הרכות ואת רשרוש בגדיה המלכותיים. היה עליה להיות ממוקדת ולא לתת לחצר המלוכה המפוארת, לעמודים המהודרים ולתקרה המגולפת בפאר, תקרה העשויה עצי ארזים שיובאו מלבנון הרחוקה, להסיח את דעתה. כל תשומת ליבה הייתה ממוקדת באיש היושב על הכיסא, האיש שחייה היו נתונים בידיו.
המלך התבונן בה בעודה מתקרבת אליו והושיט לעברה את שרביט הזהב שלו. הייתה זו מחווה פשוטה, אבל בזכותה אסתר לא איבדה את חייה, כיוון שבמחווה זו הראה המלך שהוא מוחל לה על העבירה שזה עתה ביצעה — היא הופיעה לפני המלך מבלי שנקראה אליו. כשהגיעה אל כס המלך היא הושיטה את ידה ונגעה בראש השרביט בלב מלא הערכה (אסתר ה׳:1, 2).a
כל דבר בנוגע למלך אחשוורוש הצביע על עושרו וכוחו העצומים. על־פי הערכות, שווי לבושם המלכותי של שליטי פרס באותם ימים נאמד כיום במאות מיליוני דולרים. אך אסתר יכלה לראות מעט חמימות בעיני בעלה; המלך אהב אותה בדרכו שלו. הוא אמר: ”מה לך, אסתר המלכה, ומה בקשתך? עד חצי המלכות ויינתן לך” (אסתר ה׳:3).
אסתר כבר גילתה אמונה ואומץ לב בלתי רגילים, שכן היא באה לפני המלך כדי להציל את עמה מהמזימה להשמידם. עד כה היא נחלה הצלחה, אך עוד נכונו לה קשיים גדולים מכך. היה עליה לשכנע את המלך היהיר שהיועץ שבו בטח יותר מכול היה אדם מרושע שהוליך אותו שולל וגרם לו לחרוץ גזר דין מוות על עמה. כיצד תוכל אסתר לשכנע אותו בכך, ומה נוכל ללמוד מאמונתה?
בתבונתה ידעה מתי ה”עת לדבר”
האם היה על אסתר לשתף את המלך בבעיה בנוכחות אנשי חצרו? מעשה זה עשוי היה להשפיל אותו ולתת ליועצו המן זמן להפריך את האשמותיה. אם כן, כיצד נהגה אסתר? מאות שנים קודם לכן כתב המלך החכם שלמה בהשראת אלוהים: ”לכול זמן, ... עת לחשות ועת לדבר” (קהלת ג׳:1, 7). נוכל לדמיין את אביה המאמץ של אסתר, מרדכי הנאמן, מנחיל עקרונות אלו לנערה הצעירה אשר גדלה תחת חסותו. אין ספק שאסתר הבינה עד כמה חשוב לבחור בתבונה את ה”עת [המתאימה] לדבר”.
אסתר אמרה: ”אם על המלך טוב, יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו” (אסתר ה׳:4). המלך נענה לבקשתה והורה להמן להצטרף. התוכל לראות כיצד שיקפו דבריה חוכמה? היא שמרה על כבודו של בעלה ויצרה הזדמנות מתאימה יותר לשפוך בפניו את דאגותיה.
אסתר ללא ספק הכינה את המשתה בקפידה ודאגה לכך שכל פרט ופרט בו יהיה לשביעות רצונו של בעלה. במשתה הוגש יין משובח שתרם לאווירה העליזה (תהלים ק״ד:15). אחשוורוש שבילה בנעימים שאל שוב את אסתר מה בקשתה. האם עכשיו הייתה זו העת המתאימה לדבר?
אסתר סברה שעת זו עדיין לא הגיעה. היא הזמינה את המלך ואת המן לבוא למחרת למשתה נוסף (אסתר ה׳:7, 8). מדוע חיכתה? כאמור, על־פי גזירת המלך, נידונו כל בני עמה למוות. כשכל כך הרבה מונח על כף המאזניים, אסתר הייתה חייבת להיות בטוחה שהיא בוחרת ברגע המתאים לדבר. לכן היא המתינה ויצרה בזאת הזדמנות נוספת להראות לבעלה עד כמה היא מכבדת אותו.
סבלנות היא תכונה נדירה ויקרה. למרות שהייתה מוטרדת ורצתה לומר את אשר על ליבה, אסתר המתינה בסבלנות לרגע המתאים. נוכל ללמוד רבות מדוגמתה, שהרי אין ספק שכולנו עדים לעוולות שיש לתקן. נוכל לחקות את דוגמתה ולגלות סבלנות כאשר ברצוננו לשכנע אדם בעל סמכות לטפל בבעיה כלשהי. במשלי כ״ה:15 נאמר: ”באורך אפיים יפותה קצין, ולשון רכה תשבור גרם [עצם]”. אם נחכה בסבלנות לרגע המתאים ונדבר בנועם, כפי שעשתה אסתר, אולי יעלה בידנו לשבור התנגדות קשה כעצם. האם אלוהיה של אסתר, יהוה, בירך את סבלנותה ותבונתה?
הסבלנות סוללת את הדרך לעשיית צדק
תודות לסבלנותה של אסתר נסללה הדרך להתרחשותה של שרשרת אירועים מדהימה. המן עזב את המשתה הראשון במצב רוח מרומם, כשהוא ”שמח וטוב לב” על כך שהמלך והמלכה העניקו לו כבוד כה גדול. אולם כאשר עבר המן דרך שער הארמון נפל מבטו על מרדכי, אותו יהודי שעדיין סירב לחלוק לו כבוד מיוחד. מרדכי לא פעל מתוך זלזול, אלא נהג כך בשל צו מצפונו ובשל יחסיו עם יהוה אלוהים. למרות זאת המן מייד ’נמלא חמה’ (אסתר ה׳:9).
כאשר סיפר המן לאשתו ולחבריו על העלבון, הם דחקו בו להכין עמוד עץ שגובהו למעלה מ־22 מטר ואז לבקש את רשות המלך לתלות עליו את מרדכי. הרעיון שלהם מצא חן בעיני המן והוא מייד ניגש למלאכה (אסתר ה׳:12–14).
לילה לא־רגיל עבר על המלך אחשוורוש. המקרא מספר לנו ש’שנת המלך נדדה’, ולכן הוא ביקש שיקראו לו מספר דברי הימים של הממלכה. במסמכים היה אזכור למזימה להתנקש בחייו. הוא נזכר בפרשה; קושרי הקשר נתפסו והוצאו להורג. אך מה לגבי האדם שחשף את המזימה — מרדכי? המלך נדרך לפתע וביקש לדעת כיצד גמלו למרדכי על כך. אולם נאמר לו שלא נעשה דבר למען האיש (אסתר ו׳:1–3).
הדבר הטריד את המלך, והוא שאל מי מבין שרי החצר נמצאים שם כדי לעזור לו לתקן עוולה זו. מכל השרים דווקא המן היה בחצר המלך. הוא ככל הנראה הגיע מוקדם כיוון שהשתוקק לקבל רשות להוציא להורג את מרדכי. אבל לפני שהספיק להציג את בקשתו, הקדים אותו המלך ושאל מהי לדעתו הדרך הטובה ביותר לחלוק כבוד לאיש שהמלך חפץ ביקרו. המן, שסבר שהמלך מתכוון אליו, הציע לחלוק לו כבוד ברוב פאר והדר: להלביש את האיש בלבוש מלכות, להרכיבו על סוס המלך ולמנות שר בכיר שיצעיד אותו ברחבי שושן ויהלל אותו באוזני כול. תאר לעצמך את הבעת פניו של המן כשנודע לו שהאיש שזכה לכבוד זה הוא מרדכי. ומי נבחר על־ידי המלך להלל ולשבח את מרדכי? המן! (אסתר ו׳:4–10).
המן מילא את המשימה שהייתה מתועבת בעיניו בחוסר רצון ואז מיהר לביתו כשהוא נסער מאוד. אשתו וחבריו אמרו לו שתפנית זו במאורעות יכולה רק לבשר רעות, ומאבקו במרדכי היהודי נידון לכישלון (אסתר ו׳:12, 13).
כיוון שאסתר גילתה סבלנות והמתינה יום נוסף לפני שהציגה את בקשתה בפני המלך, היה להמן זמן לפעול בדרך שהביאה בסופו של דבר למפלתו שלו. ייתכן גם שיהוה אלוהים הוא שגרם לשנתו של המלך לנדוד (משלי כ״א:1). אין פלא אפוא שדבר־אלוהים מעודד אותנו ’להוחיל’ לאלוהים בסבלנות (מיכה ז׳:7). אם נעשה זאת, אנו עשויים לגלות שהדרך שלו לפתור את בעיותינו טובה בהרבה מכל פתרון שהיינו יכולים להעלות על דעתנו.
היא דיברה באומץ לב
אסתר לא העזה להמשיך לבחון את סבלנותו של המלך; במשתה השני שערכה היה עליה לספר הכול. אך כיצד תעשה זאת? המלך עצמו נתן לה הזדמנות לדבר כאשר שאל שוב מה בקשתה (אסתר ז׳:2). כעת הגיע זמנה לדבר.
נוכל לדמיין את אסתר נושאת תפילה חרישית לאלוהיה לפני שהיא אומרת את המילים הבאות: ”אם מצאתי חן בעיניך המלך, ואם על המלך טוב, תינתן לי נפשי בשאלתי ועַמי בבקשתי” (אסתר ז׳:3). שים לב שהיא ציינה בפני המלך שהיא מכבדת את שיקול דעתו בעניין. עד כמה הייתה שונה התנהגותה של אסתר מזו של ושתי, אשתו הקודמת, שהשפילה אותו בכוונה תחילה (אסתר א׳:10–12). כמו כן, אסתר לא מתחה ביקורת על חוסר התבונה שגילה בבוטחו בהמן. תחת זאת, היא התחננה בפניו שיגן עליה מפני סכנת המוות שריחפה מעל ראשה.
אין ספק שבקשתה נגעה לליבו והדהימה אותו. מי מעז לאיים על המלכה? אסתר המשיכה בדבריה: ”נמכרנו אני ועמי להשמיד, להרוג ולאבד. ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו, החרשתי. כי אין הצר שווה בנזק המלך” (אסתר ז׳:4). שים לב שאסתר חשפה בכנות את הבעיה והוסיפה שהיא הייתה מחרישה אילו היה האיום רק מכירה לעבדות. אולם רצח העם היה גובה מן המלך מחיר כבד מדי, ולכן היא לא יכלה שלא לגלות את אוזנו בדבר.
דוגמתה של אסתר מלמדת אותנו רבות על אומנות השכנוע. אם אי פעם יהיה עליך לחשוף בעיה רצינית בפני אדם אהוב או אף בפני אדם בעמדה בכירה, שילוב של סבלנות, כבוד וכנות יוכל לסייע לך רבות (משלי ט״ז:21, 23).
אחשוורוש דרש לדעת: ”מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן?” תאר לעצמך את אסתר מפנה אצבע כלפי האיש ואומרת: ”איש צר ואויב, המן הרע הזה”. האשמה זו נזרקה אל האוויר. פחד מילא את ליבו של המן. תוכל לדמיין את פניו של המלך ההפכפך מאדימות מכעס כאשר הוא מבין שאיש אמונו הסית אותו לחתום על צו שהיה מביא למותה של אשתו האהובה. המלך יצא בסערה אל הגן כדי להירגע (אסתר ז׳:5–7).
המן, שנחשף כאיש ערמומי ומוג לב, השתטח לרגליה של המלכה. כאשר שב המלך לחדר וראה את המן נופל על מיטתה של אסתר ומתחנן על חייו, הוא נמלא זעם והאשים אותו בניסיון לאנוס את המלכה בביתו הוא. ברגע זה נגזר דינו של המן. הוא נלקח משם כשפניו מכוסות. באותו רגע סיפר אחד השרים למלך על עמוד העץ הגבוה שעליו התכוון המן לתלות את מרדכי. מייד הורה אחשוורוש לתלות את המן על אותו עמוד (אסתר ז׳:8–10).
בעולם חסר צדק זה, קל לחשוב שאף פעם לא נהיה עדים לעשיית הצדק. האם אי פעם חשת כך? אסתר מעולם לא אמרה נואש, לא הפכה צינית ולא איבדה את אמונתה. בהגיע העת המתאימה היא פתחה את פיה באומץ וצידדה במה שנכון, כשהיא בוטחת בכך שיהוה ידאג לכל השאר. הבה נחקה את דוגמתה. יהוה לא השתנה מאז ימיה של אסתר. עדיין יש בכוחו להפיל את הרשעים והערמומיים אל תוך הבור שהם עצמם כרו, כפי שממחיש המקרה של המן (תהלים ז׳:12–17).
היא נהגה בחוסר אנוכיות למען יהוה ועמו
סוף סוף נודע למלך מי הוא באמת מרדכי. הוא לא היה רק האדם הנאמן שהגן עליו מפני התנקשות, אלא גם אביה המאמץ של אסתר. אחשוורוש מינה את מרדכי לראש השרים תחת המן. הוא העניק לאסתר את ביתו של המן, לרבות הונו העצום, והיא מינתה את מרדכי לפקח על כל נכסיו (אסתר ח׳:1, 2).
האם עכשיו כשחייה וחיי מרדכי ניצלו, יכלה המלכה לנוח על זרי הדפנה? כן, אילו הייתה אנוכית. אולם ברגעים אלה ממש, הצו של המן שהורה על השמדת היהודים עשה דרכו לכל פינה בממלכה. המן הפיל גורל, או פור — מעשה שהיה ככל הנראה מנהג ספיריטיסטי — כדי להחליט מתי הזמן המתאים ביותר להוציא אל הפועל את התקפתו המרושעת (אסתר ט׳:24–26). אומנם נותרו עדיין מספר חודשים עד למועד זה, אבל יום זה הלך והתקרב בצעדי ענק. האם עדיין ניתן היה למנוע את האסון?
שוב נהגה אסתר בחוסר אנוכיות וסיכנה את חייה בכך שניגשה פעם נוספת למלך ללא הזמנה רשמית. הפעם בכתה על עמה והתחננה בפני בעלה לבטל את הצו הנוראי. אבל לא ניתן היה לבטל צווים שיצאו בשם מלך פרס (דניאל ו׳:13, 16). לכן המלך נתן ביד אסתר ומרדכי את הסמכות לחוקק חוקים חדשים. הם הוציאו צו חדש אשר התיר ליהודים להגן על עצמם. שליחים רכבו בחיפזון לכל פינה בממלכה והביאו את החדשות הטובות ליהודים. בליבות רבים הוצתה שוב תקווה (אסתר ח׳:3–16). נוכל לדמיין את היהודים ברחבי הממלכה הגדולה מתחמשים ומתכוננים לקרב, דבר שלא היו יכולים לעשות אילולא הצו החדש. אך חשוב מכך, האם יעמוד ”יהוה צבאות” לצד עמו? (שמואל א׳. י״ז:45).
כאשר הגיע היום הגורלי, היה עמו של אלוהים ערוך ומוכן. החדשות על מינויו של ראש השרים החדש, מרדכי היהודי, התפשטו ברחבי הממלכה, ובשל כך אפילו שרים פרסיים רבים עמדו כעת לצידם של היהודים. יהוה הנחיל לעמו ניצחון אדיר. אין ספק שהוא דאג לכך שאויביהם ינחלו תבוסה מוחצת על מנת למנוע פעולות תגמול קשות נגד עמו (אסתר ט׳:1–6).b
כמו כן, כל עוד היו עשרת בניו של איש מרושע זה בחיים, הדבר סיכן את מרדכי, והוא לא יכול היה לנהל את בית המן בבטחה. משום כך גם הם הוצאו להורג (אסתר ט׳:7–10). הייתה זו התגשמות של נבואה מקראית, שכן עוד קודם לכן חזה אלוהים את השמדתם המוחלטת של העמלקים שהתבררו כאויביו המרושעים של עמו (דברים כ״ה:17–19). ייתכן שבני המן היו מבין האחרונים שעוד נותרו מעם זה שנידון לכליה.
היה על אסתר לשאת על כתפיה הצעירות מעמסות כבדות מאוד כגון הוצאת צווים מלכותיים שנגעו למלחמות ולהוצאות להורג. לא היה זה דבר קל. אבל רצון יהוה היה שעמו לא יושמד כיוון שמעם ישראל עתיד היה לבוא המשיח המובטח, מקור התקווה היחיד לאנושות כולה (בראשית כ״ב:18). כאשר בא ישוע המשיח לכדור־הארץ הוא אסר מאז ואילך על תלמידיו לקחת חלק במלחמות גשמיות. ידיעה זו משמחת את משרתי אלוהים כיום (מתי כ״ו:52).
עם זאת, המשיחיים נוטלים חלק במלחמה רוחנית, שכן השטן נחוש כיום יותר מתמיד להרוס את אמונתנו ביהוה אלוהים (קורינתים ב׳. י׳:3, 4). דוגמתה של אסתר היא ברכה של ממש עבורנו. הבה נלך בעקבותיה ונגלה אמונה על־ידי כך שנשתמש בחוכמה ובסבלנות בכושר השכנוע שלנו, נפעל באומץ לב ונראה שאנו מוכנים לעמוד לצד עם אלוהים בחוסר אנוכיות.
[הערות שוליים]
a במאמר הקודם בסדרה זו ראינו כיצד אומצה אסתר היתומה על־ידי בן דודה מרדכי, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, ואיך מאוחר יותר נבחרה להיות אשתו של אחשוורוש, מלך פרס. יועץ המלך, המן, רקם מזימה מרושעת כדי להשמיד את עמו של מרדכי — את העם היהודי. מרדכי שכנע את אסתר לגשת למלך ולהתחנן על חיי עמה (ראה המאמר ”לך בעקבות אמונתם — היא התייצבה לצד עם אלוהים” מהוצאת המצפה ינואר—מרס 2012).
b המלך נתן ליהודים יום נוסף להשלים את נצחונם על אויביהם (אסתר ט׳:12–14). עד היום חוגגים היהודים את נצחונם מדי שנה בחודש אדר. חג הפורים נקרא על שם הפור שהטיל המן אשר ביקש להשמיד את עם ישראל.
[תיבה בעמוד 16]
שאלות בנוגע לספר אסתר
מדוע התיר מרדכי לאסתר להינשא לעובד אלילים?
אין כל בסיס לטענתם של מספר חוקרים שמרדכי היה אופורטוניסט שרצה שאסתר תינשא למלך בשביל לזכות במעמד רם. בתור יהודי נאמן הוא לא היה מעודד נישואין כאלה (דברים ז׳:3). על־פי המסורת היהודית, מרדכי ניסה למנוע נישואין אלו. כך או כך, אין זה סביר להניח שלמרדכי או לאסתר, שהיו נוכרים בממלכה שבראשה עמד שליט יחיד שמעמדו היה כמעמד אל, הייתה אפשרות בחירה בנידון. עם הזמן התברר שנישואיה של אסתר שימשו ביד יהוה כלי להצלת עמו (אסתר ד׳:14).
מדוע שמו הפרטי של אלוהים, יהוה, אינו מוזכר בספר אסתר?
מרדכי הוא ככל הנראה זה שכתב את הספר בהשראת אלוהים. ייתכן שהספר הוחזק תחילה יחד עם המסמכים הרשמיים של פרס לפני שנלקח חזרה לירושלים. אזכור שם יהוה עשוי היה לגרום לעובדי אלי פרס להשמיד את הספר. בכל מקרה, מעורבותו של יהוה בסיפור ברורה. מעניין לציין ששמו הפרטי של אלוהים מוצפן בארבעה מקומות בספר אסתר בצורת אקרוסטיכון. נראה שהכותב כתב בכוונה תחילה באופן כזה שהאותיות הראשונות או האחרונות ברצף של מספר מילים יצרו את שם אלוהים. דוגמה לכך אנו מוצאים באסתר א׳:20 ברצף המילים ”היא וכל הנשים ייתנו”, שבו כל אות ראשונה יוצרת את שם יהוה בסדר הפוך.
האם ספר אסתר אינו מדויק מבחינה היסטורית?
המבקרים מעלים טענה זו כלפי הספר. אולם מספר חוקרים מציינים שמחבר הספר גילה בקיאות רבה בכל הנוגע לבית המלוכה הפרסי, לארכיטקטורה ולמנהגים. אומנם שמה של המלכה אסתר אינו מוזכר באף מסמך חילוני ששרד מאותה תקופה, אבל היא אינה הדמות היחידה מבית המלוכה ששמה נעדר ממסמכים רשמיים. יתר על כן, במסמכים חילוניים ניתן למצוא את השם Mardukâ המקביל בשפה הפרסית לשם מרדכי. על־פי מסמכים אלה, אדם שנשא שם זה שימש כפקיד בכיר בשושן בתקופה המתוארת בספר.
[תיבה בעמוד 17]
התגשמות נבואה
במאבקם למען עם אלוהים הגשימו אסתר ומרדכי נבואה מקראית נוספת. למעלה מ־200,1 שנה מראש ניבא יעקב בהשראת יהוה באשר לאחד מבניו: ”בנימין [כ]זאב יטרוף, בבוקר יאכל עַד [טרף], ולערב יחלק שלל” (בראשית מ״ט:27). ”בבוקר” של ממלכת ישראל, כללו צאצאיו של בנימין את שאול המלך ולוחמים חזקים נוספים שלחמו למען עם יהוה. ב”ערב” של ממלכה זו, לאחר ששקעה השמש על שושלת מלכי ישראל, אסתר ומרדכי, שהיו שניהם מצאצאי שבט בנימין, לחמו בהצלחה נגד אויבי יהוה. במובן מסוים הם חילקו שלל כיוון שנכסיו הרבים של המן הועברו לחזקתם.
[תמונה בעמוד 13]
אסתר הודתה בענווה למלך על רחמיו
[תמונה בעמודים 14, 15]
אסתר הצביעה באומץ על המן הרשע
[תמונה בעמודים 16, 17]
אסתר ומרדכי שלחו כרוזים ליהודים בממלכת פרס