האם טעמת את לחם החיים?
התיירים היו רעבים. הביקור באתרים ההיסטוריים בעיר העתיקה של בית לחם עורר את תאבונם, והם רצו לטעום מאכל מקומי. אחד התיירים הבחין במסעדה שמגישה פלאפל בפיתה. לאחר הארוחה הטעימה הם קיבלו כוחות מחודשים והמשיכו בסיור.
התיירים לא היו מודעים לכך שאכילת הפיתה הייתה אולי החוויה ההיסטורית ביותר שחוו באותו יום. כפי שניתן ללמוד מהשם ”בית לחם”, באזור זה הכינו לחם כבר לפני אלפי שנים (רות א׳:22; ב׳:14). הפיתה היא אחד הלחמים הנפוצים ביותר בבית לחם.
לפני כמעט ארבעת אלפים שנה אפתה אשתו של אברהם, שרה, כיכרות לחם טריות באזור השוכן דרומית לבית לחם עבור שלושה אורחים לא־צפויים (בראשית י״ח:6). ה”סולת” שממנה הכינה את הלחם הייתה קמח משובח שכנראה הופק מחיטה דו־גרגירית או משעורה. שרה הייתה צריכה להכין את הלחם במהירות, והיא קרוב לוודאי אפתה אותו על אבנים לוהטות (מלכים א׳. י״ט:6).
ממקרה זה אנו למדים שמשפחתו של אברהם הכינה ואפתה לחם בעצמה. מאחר שהם חיו חיי נוודים, ודאי לא היה באפשרותם של שרה ומשרתיה לאפות לחם בתנורים שבהם השתמשו תושבי אור, עיר מולדתה של שרה. היא הכינה קמח משובח מדגן מקומי. הייתה זו מלאכה קשה שהייתה כרוכה בשימוש ברחיים ידניים או במכתש ועלי.
ארבע מאות שנה לאחר מכן הורתה תורת משה שאין לקחת רחיים כערבון להחזר הלוואה מכיוון שהם היו ”נפש” האדם, כלומר מקור מחייתו (דברים כ״ד:6). אלוהים ראה ברחיים מצרך חיוני מכיוון שבלעדיהם לא יכלה המשפחה להכין לחם מדי יום ביומו (ראה התיבה ”מלאכת הכנת הקמח ואפיית הלחם בימי המקרא”).
לחם המזין את לב האדם
בכתבי־הקודש ישנן כ־350 התייחסויות ללחם, וכותבי המקרא השתמשו פעמים רבות במילה זו כמילה נרדפת למזון. ישוע לימד שמשרתי אלוהים יכולים להתפלל בביטחון: ”תן לנו היום את הלחם הנחוץ לנו” (מתי ו׳:11). המילה ”לחם” במקרה זה משמעה מזון, ובדבריו אלה המחיש ישוע שנוכל להישען על אלוהים שיספק לנו את צרכינו היומיומיים (תהלים ל״ז:25).
אולם קיים דבר החשוב יותר מלחם, או מזון. ”אל יחיה האדם על הלחם לבדו, כי אם על כל מוצא פי יהוה”, אמר ישוע (מתי ד׳:4). הוא ציטט מילים שנאמרו בתקופה שבה היו בני ישראל תלויים לחלוטין באמצעים שסיפק להם אלוהים. היה זה זמן קצר לאחר שיצאו ממצרים. כחודש לאחר כניסתם למדבר סיני החלה אספקת המזון שלהם לאזול. בני העם נחרדו מהמחשבה שהם עלולים לגווע ברעב במדבר הצחיח, ולכן התלוננו במרירות: ’אכלנו לחם לשובע’ במצרים (שמות ט״ז:1–3).
הלחם במצרים היה ללא ספק טעים. בימיו של משה הכינו אופים מקצועיים במצרים מגוון רחב של לחמים ועוגות. אך יהוה לא התכוון לנטוש את עמו ללא לחם. ”הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים”, הוא הבטיח. ואכן, הלחם מן השמיים הופיע בשעות הבוקר המוקדמות. הוא מתואר כחומר ”דק מחוספס” שנראה כמו טל או כפור. ”מָן [מה] הוא?” שאלו בני ישראל כשראו אותו לראשונה. ”הוא הלחם אשר נתן יהוה לכם לאכלה”, הסביר משה. הם כינו לחם זה מן, והוא כלכל אותם במשך 40 שנה (שמות ט״ז:4, 13–15, 31).
בהתחלה בני ישראל ודאי התפלאו מהמן שקיבלו באורח נס. טעמו היה ”כצפיחית בדבש”, והיה די והותר ממנו עבור כולם (שמות ט״ז:18). אולם בחלוף הזמן הם החלו להתגעגע למגוון המאכלים שאכלו במצרים. הם רטנו: ”אין כול בלתי אל המן עינינו”, כלומר אין לנגד עינינו דבר מלבד המן (במדבר י״א:6). בהמשך קצפו: ”נפשנו קצה בלחם הקלוקל” (במדבר כ״א:5). ”לחם שמיים” זה בסופו של דבר הפך בעיניהם לדבר מאוס ודוחה (תהלים ק״ה:40).
לחם החיים
ברור אפוא שקל להתייחס ללחם כאל דבר מובן מאליו, בדומה לדברים רבים אחרים בחיים. אולם המקרא מזכיר לחם מיוחד במינו שאל לנו להמעיט בערכו. לחם זה, שישוע השווה אותו למן שבני ישראל דחו בזלזול, יכול להעניק תועלת נצחית.
”אני לחם החיים”, אמר ישוע למאזיניו. ”אבותיכם אכלו את המן במדבר ובכל זאת מתו. זהו הלחם היורד מן השמיים כדי שכל אחד יאכל ממנו ולא ימות. אני הלחם החי שירד מן השמיים; כל מי שיאכל מן הלחם הזה יחיה לעולם; והלחם שאתן כדי שיחיה העולם הוא בשרי” (יוחנן ו׳:48–51).
רבים ממאזיניו של ישוע לא הבינו את המשמעות הסמלית של המילים ”לחם” ו”בשר” בדבריו אלה. עם זאת, ההשוואה הייתה במקומה. לחם גשמי הזין אותם מדי יום ביומו, ממש כשם שהמן כלכל את בני ישראל במשך 40 שנה במדבר. אף שהמן היה מתנה מאת אלוהים, הוא לא העניק חיי נצח למי שאכל אותו. לעומת זאת, קורבנו של ישוע יכול להעניק חיי עולם למי שמגלה בו אמונה. ישוע הוא אכן ”לחם החיים”.
כאשר אתה רעב, אתה אולי אוכל פרוסת לחם. ייתכן גם שאתה מודה לאלוהים על הלחם שהוא מעניק לך מדי יום (מתי ו׳:11). אנו מעריכים את הלחם הטעים שנתן לנו אלוהים, ובד בבד לעולם איננו רוצים לשכוח את ערכו הרב של ”לחם החיים”, ישוע המשיח.
כיצד נוכל להראות שבניגוד לבני ישראל כפויי הטובה בימי משה איננו מתייחסים ללחם יקר זה כאל דבר מובן מאליו? ”אם אתם אוהבים אותי, אזי תשמרו את מצוותיי”, אמר ישוע (יוחנן י״ד:15). אם נשמור את מצוותיו של ישוע, תהיה לנו התוחלת לחיות לנצח (דברים י״ב:7).