הידעת?
מה היה יוצא דופן ביחסו של ישוע למצורעים?
סוג הצרעת שהיה נפוץ בתקופת המקרא עורר פחד בקרב בני ישראל. מחלה מחרידה זו תוקפת את קצות העצבים של החולה ומובילה לנזק תמידי ולעיוות איברים. בזמנו המחלה הייתה חשוכת מרפא. מי שלקו בה נדרשו לחיות בבידוד ולהזהיר אחרים מפני מצבם (ויקרא י״ג:45, 46).
מנהיגי הדת היהודים חוקקו חוקים מחמירים יותר מהכתוב בכתבי־הקודש בנוגע לצרעת, דבר שהכביד שלא לצורך על חיי החולים. למשל, פסקי הלכה רבניים אסרו על האדם להימצא במרחק של 4 אמות, כשני מטרים, ממצורע. אך אם נשבה רוח, אסור היה להימצא במרחק של 100 אמות, כ־45 מטרים, ממנו. כשפירשו כמה מחכמי התלמוד את הדרישה המקראית לפיה על המצורעים לחיות ”מחוץ למחנה”, הם הסיקו שיש לגרשם מערים בצורות. לכן כשרב אחד היה רואה מצורע בתוך העיר הוא היה רוגם אותו באבנים ואומר: ”חזור למקומך ואל תזהם את הבריות”.
עד כמה שונה הייתה גישתו של ישוע! במקום לגרש את המצורעים, הוא היה מוכן לגעת בהם — ואף לרפא אותם (מתי ח׳:3).
מאילו סיבות התירו מנהיגי הדת היהודים גירושין?
ספר כריתות המתוארך לשנת 71 או 72 לספירה
גירושין היו נושא שנוי במחלוקת בקרב מנהיגי הדת במאה הראשונה לספירה. משום כך במקרה אחד ניסו מספר פרושים להכשיל את ישוע ושאלו: ”האם מותר לאיש לגרש את אשתו על כל דבר?” (מתי י״ט:3).
תורת משה התירה לאדם לגרש את אשתו אם ”מצא בה ערוות דבר” (דברים כ״ד:1). בתקופת ישוע היו שתי אסכולות רבניות שהחזיקו בפרשנויות מנוגדות באשר למשמעות חוק זה. על־פי בית שמאי, האסכולה המחמירה יותר, הסיבה המוצדקת היחידה לגירושין היא ”פריצות”, כלומר ניאוף. מנגד על־פי בית הלל אדם יכול היה לגרש את אשתו בצדק בשל כל סכסוך בנישואין, ולא משנה עד כמה הוא מזערי. לפי האסכולה השנייה, אדם יכול היה לגרש את אשתו גם אם היא שרפה את ארוחתו או אם הוא מצא אישה אחרת שלדעתו נאה יותר ממנה.
אם כן, כיצד ענה ישוע לשאלת הפרושים? הוא ענה בפשטות: ”כל המגרש את אשתו שלא על דבר זנות ונושא אחרת, נואף” (מתי י״ט:6, 9).