לשרת את האל שמעניק ”‏כל מתנה טובה”‏

אחרי שהמטוסים הפסיקו להפציץ,‏ הלכתי עם אימא לבדוק מה שלום חברתה הטובה ביותר.‏ היינו מזועזעות כשהבנו שהיא נהרגה במהלך ההפצצות.‏ כשהתחילה המתקפה האווירית הבאה,‏ כעבור מספר ימים,‏ אבי לא חיכה ומייד הרכיב אותי על אופניו ורכב מהר ככל יכולתו כדי להתרחק מהעיר.‏

מלחמת העולם השנייה עשתה שמות בכל רחבי איטליה,‏ ואני עדיין זוכרת מראות מאותה תקופה כאילו היה זה אתמול.‏ אבל מה שהשפיע על חיי יותר מכול היא העובדה שעוד מילדותי הייתי מוקפת באנשים שמכירים את יהוה ואוהבים אותו מעומק ליבם.‏

מתנה ראשונה — האמת

בחורף 1936,‏ מספר חודשים לפני שנולדתי,‏ אבי עבד במסילות רכבת.‏ אחד מעמיתיו לעבודה היה וינצ׳נצו ארטוּסי,‏ שעדיין לא היה עד־יהוה טבול אך כבר פיתח אהבה לאמת המקראית.‏ בזמן שהם פינו שלג מהמסילות,‏ סיפר וינצ׳נצו לאבי על מה שהוא לומד מהמקרא.‏

אבי מייד זיהה את צליל האמת.‏ הוא ועוד כמה בעיירה שלנו פַאֵנצָה רצו לדעת על זה יותר.‏ בימים ההם,‏ תחת השלטון הפשיסטי,‏ עדי־יהוה נרדפו ונאסר עליהם לקיים אסיפות.‏ בנוסף,‏ היית עלול להיעצר אם נמצאה ברשותך ספרות מקראית.‏ באותה תקופה היו לא מעט אחים בכלא.‏ לכן אבי וחבריו נפגשו בבתים מבודדים באזורים כפריים כדי לקרוא במקרא וללמוד מתוך הפרסומים שהיו להם.‏ כמו כן,‏ ערב אחד מדי שבוע הוא היה מכנס את המשפחה כולה כדי ללמוד יחד את המקרא.‏

מתנה שנייה — דוגמאות טובות לחיקוי

רוב האחים שנכלאו בשל פעילותם הדתית שוחררו ב־1943.‏ ביניהם הייתה אחות רווקה ששמה מריה פיצאטו.‏ בדרכה חזרה לביתה שבצפון איטליה היא לנה אצלנו בבית.‏ אחד הדברים החשובים שמריה עשתה היה לעזור לאחים לקבל ספרות,‏ והיא גם תרמה תרומה משמעותית לשמירה על הקשר בין האחים המקומיים לסניף בשווייץ,‏ שהשגיח על הפעילות באיטליה באותה תקופה.‏ למרות המראה השברירי שלה,‏ מריה הייתה אישה חזקה ואמיצה.‏ לאחר המלחמה היא המשיכה להגיע מדי פעם לפאנצה,‏ וכל ביקור שלה היה מאורע מיוחד עבורנו.‏

אחות נוספת שבה אני נזכרת בחיבה היא אלבינה קוּמִינֵטי.‏ היא הייתה אלמנה מבוגרת שהתגוררה בבניין שבו ערכנו את האסיפות שלנו כשהייתי נערה.‏ בתחילת שנות ה־20 אלבינה הייתה קולפורטרית באיטליה,‏ כלומר הקדישה את מרבית זמנה כדי לבשר.‏ היא סיפרה לי הרבה סיפורים מרתקים על הפעילות בזמנו!‏

לאלבינה היה אוסף של פרסומים ופריטים שונים מההיסטוריה שלנו.‏ יום אחד ראיתי אצלה סיכה עם צלב וכתר שתלמידי המקרא (‏כך נקראו בעבר עדי־יהוה)‏ נהגו לענוד.‏ ידעתי שהצלב הגיע ממקורות פגאניים,‏ ולכן צחקקתי בהפתעה.‏ אלבינה אמרה לי אז משהו שלעולם לא אשכח.‏ היא ציטטה מזכריה ד׳:‏10 ואמרה:‏ ”‏אל תבוזי ליום התחלות קטנות!‏”‏

המילים האלה לימדו אותי לקח חשוב.‏ גם אם האחים בשנים הראשונות לא הבינו את האמת במלואה,‏ הם עדיין היו ראויים לכבוד והערכה מצידי.‏ מלבד זאת,‏ לא כל הספרות הייתה זמינה אז באיטלקית,‏ ולכן עבר זמן מה עד שההבנות החדשות והמדויקות יותר הגיעו אליהם.‏ בכל מקרה,‏ יהוה הוקיר את מאמציהם,‏ וגם עליי לעשות כן.‏

למרות פערי הגילים בינינו,‏ אהבתי מאוד לשוחח עם אלבינה.‏ היא,‏ מריה ואחיות נלהבות אחרות ששירתו את יהוה בנאמנות חרף קשיים אדירים היוו בשבילי מקור השראה ודוגמה לחיקוי.‏ אני אסירת תודה על הזכות שהייתה לי להיות בחברתן.‏

מתנה שלישית — שירות בית־אל

בקיץ 1955 נסעתי לרומא כדי לנכוח בכינוס ”‏המלכות המנצחת”‏.‏ באותה הזדמנות,‏ אני ועוד אחים ואחיות שהגיעו לכינוס ממדינות שונות ביקרנו בבית־אל.‏ חשבתי לעצמי:‏ ’‏זה יהיה כל כך נחמד אם יום אחד אוכל לשרת פה’‏.‏

נטבלתי ב־18 בדצמבר 1955.‏ עדיין הייתי תלמידת בית־ספר,‏ אבל כבר החלטתי שאני רוצה לשרת בשירות המורחב.‏ ב־1956 בכינוס שנערך בעיר גנואה,‏ הודיעו שיש צורך במתנדבים בבית־אל.‏ אבל נציג הסניף אמר שקיים צורך רק באחים.‏

מאוחר יותר סיפרתי על המטרות שלי למשגיח הנפה שלנו פיירו גאטי,‏a שהיה מבשר נלהב.‏ הוא אמר לי:‏ ”‏אני אמליץ עלייך כחלוצה מיוחדת”‏.‏

לאחר זמן מה,‏ הגיע מכתב מהסניף.‏ הייתי בטוחה שזהו המינוי לשרת כחלוצה,‏ אבל זה היה משהו אחר לגמרי:‏ הזמנה להגיש מועמדות לשירות בית־אל!‏

כשהגעתי לבית־אל,‏ בינואר 1958,‏ משפחת בית־אל מנתה רק 12 אחים.‏ התפקיד שקיבלתי היה לעזור לאח ולאחות שעבדו כמתרגמים.‏ הייתה המון עבודה,‏ ולי לא היה שום ניסיון בתרגום.‏ אבל בעזרת יהוה עם הזמן למדתי לאהוב את התפקיד הזה.‏

כעבור פחות משנתיים נעשו כמה שינויים במחלקת תרגום ונשלחתי לשרת כחלוצה.‏ הייתי בהלם מהמינוי החדש,‏ כי בית־אל כבר הפך להיות הבית שלי.‏ אבל עם הזמן התחלתי לראות גם במינוי הזה מתנה יקרה מיהוה.‏

מתנה רביעית — שותפות נלהבות לשירות

ב־1 בספטמבר 1959 התחלתי לשרת כחלוצה מיוחדת בעיר קרמונה.‏ השותפה שלי לשירות הייתה דוריס מאייר,‏ שהגיעה מדנמרק.‏ למרות שהייתה מבוגרת ממני בשנים ספורות בלבד,‏ היה לה ניסיון עשיר בשירות,‏ ולמדתי ממנה המון.‏ דוריס הייתה אמיצה,‏ נחושה ולא חששה לנקוט יוזמה.‏ אלו תכונות שהיו נחוצות לשתינו כדי לבשר בשטח שהוקצה לנו,‏ מפני שהיינו העדות היחידות בעיר כולה.‏

דוריס הגיעה לקרמונה לפניי,‏ והיא שכרה דירה כדי לקיים שם את האסיפות.‏ הכמרים הקתולים המקומיים הבחינו עד מהרה בפעילותנו,‏ והתמלאו זעם שבא לידי ביטוי בדרשות שנשאו נגדנו.‏

יום אחד נקראנו להתייצב בתחנת המשטרה המקומית.‏ השוטרים לא עצרו אותנו,‏ אבל הם הבהירו חד־משמעית שעל דוריס,‏ שלא הייתה בת המקום,‏ לעזוב את קרמונה.‏ בסופו של דבר היא שבה לדנמרק,‏ שם המשיכה לשרת את יהוה בנאמנות.‏

לא חלף זמן רב ואחות רווקה אחרת,‏ ברוּנילדֵה מארקי,‏ נשלחה לקרמונה.‏ הייתה לה אישיות נעימה ורגועה,‏ והיא מאוד אהבה את השירות.‏ שתינו התחלנו שיעורי מקרא רבים,‏ וחלקם התקדמו יפה.‏

אני מעריכה מאוד את הזכות שהייתה לי לקחת חלק בהתחלות הקטנות של פעילות הבישור בקרמונה.‏ כיום יש בעיר הזאת חמש קהילות!‏

הפתעה משמחת

כעבור פחות משנתיים בקרמונה,‏ ציפתה לי הפתעה נוספת.‏ לקראת הכינוס ”‏עובדי האל המאוחדים”‏,‏ שנועד להתקיים ביולי 1961 במשך שישה ימים,‏ היה צורך לתרגם חומר רב ולא היו מספיק מתרגמים.‏ לכן הוזמנתי לשוב לבית־אל.‏ לא אגזים אם אומר שקפצתי משמחה!‏ חזרתי לשרת בבית־אל ב־1 בפברואר 1961.‏

עבדנו שעות ארוכות,‏ אבל נהניתי מכל רגע כי זו הייתה בשבילי זכות מיוחדת להיות עסוקה כל יום בהכנת מזון רוחני.‏ החודשים חלפו ביעף,‏ ויום הכינוס הגיע.‏

באותו כינוס הודיעו שתרגום עולם חדש של כתבי־הקודש היווניים יתורגם לאיטלקית.‏ ’‏זה אומר שמצפה לנו הרבה עבודה’‏,‏ חשבתי לעצמי.‏ ולא טעיתי — המינוי שלי בבית־אל הוארך.‏ והינה,‏ 60 שנה מאוחר יותר,‏ אני עדיין פה!‏

עוד מתנות יקרות מיהוה

דבר נוסף שלמדתי לראות בו מתנה יקרה במשך השנים הוא מתת הרווקות.‏ אשקר אם אומר שאף פעם לא שקלתי להתחתן.‏ למעשה,‏ תקופה מסוימת המחשבה להישאר לבד הדאיגה אותי מאוד.‏ התפללתי ליהוה ושיתפתי אותו בדאגותיי,‏ כי הוא מכיר אותי טוב מכולם.‏ ביקשתי ממנו שיעזור לי להבין מה יהיה הדבר טוב ביותר עבורי.‏

היום אני מעריכה מאוד פסוקים כגון מתי י״ט:‏11,‏ 12 וקורינתים א׳.‏ ז׳:‏8,‏ 38 שקיבלו בעיניי משמעות מיוחדת.‏ יהוה עזר לי לראות את הדברים בצורה ברורה יותר והעניק לי שלווה פנימית.‏ מעולם לא התחרטתי על ההחלטה הזו,‏ ואני מודה ליהוה מעומק ליבי שיכולתי להשתמש במתת הרווקות כדי לתת לו את מיטבי.‏

במשך השנים ראיתי במו עיניי איך מחלקת התרגום השתנתה ככל שארגון יהוה השתמש בעוד ועוד טכנולוגיות חדישות ובדברים נוספים הכלולים ב”‏חלב האומות”‏ (‏ישעיהו ס׳:‏16‏)‏.‏ השינויים האלה חיזקו את האחדות בקרב ארגונו הארצי של יהוה.‏ לדוגמה,‏ מאז 1985 המצפה באיטלקית והמצפה באנגלית יוצאים לאור בו־זמנית.‏ כמו כן,‏ ב־jw.org מתפרסמים כיום מאמרים וסרטונים בשפות רבות,‏ ולרוב הם עולים לאתר במקביל לאנגלית.‏ אין ספק שיהוה דואג שמשרתיו יהיו מאוחדים ויקבלו את המזון הרוחני בעיתו.‏

יהוה היה מאוד נדיב כלפיי.‏ הוא אפשר לי ליהנות משירות פורה כחלוצה מיוחדת והגשים את משאלת ליבי לשרת בבית־אל,‏ שם רכשתי חברים מרקעים וגילים שונים.‏ עוד מתנה מיוחדת במינה הייתה לראות את אימי נטבלת בגיל 68.‏ אני מצפה בכיליון עיניים לראות אותה יחד עם כל יתר המשפחה בתחיית המתים (‏יוחנן ה׳:‏28,‏ 29‏)‏.‏

כולי ציפייה ליום שבו אראה איך יהוה יפעל למען משרתיו,‏ כאשר הוא ’‏יעשה הכול חדש’‏ (‏ההתגלות כ״א:‏5‏)‏.‏ אין לי שום צל של ספק שהוא לעולם לא יחדל להרעיף עלינו ”‏כל מתנה טובה וכל מתנה מושלמת”‏ (‏יעקב א׳:‏17‏)‏.‏