‏”‏תמיד היה לי חוש צדק מפותח”‏

נולדתי בשנת 1951 בניירובי,‏ קניה.‏ הוריי היו מהודו והשתייכו לדת הסיקית.‏ לאבי היו שתי נשים,‏ בנוסף לאימי הוא גם התחתן עם גיסתו האלמנה.‏ לאימי,‏ שהייתה אשתו הראשונה,‏ לא הייתה ברירה אלא לקבל את המצב הזה.‏ שתי הנשים ילדו לרוב באותו הזמן,‏ כך שגדלתי במשפחה מרובת ילדים,‏ שבעה במספר,‏ שכללה את אחיי ואחיותיי משתי האימהות ואת בן דודתי.‏ אבי נפטר ב־1964,‏ כשבדיוק מלאו לי 13 שנים.‏

בחיפוש אחר צדק

לאורך הילדות הייתי עדה להרבה ויכוחים ואי הבנות.‏ מאוחר יותר כשהתחלתי ללמוד את המקרא,‏ הבנתי שהמשפחה שלנו הזכירה במידה מסוימת את סיפורן של לאה ורחל.‏ כמו כן הייתי עדה לאפליה וגזענות.‏ אבי חינך אותנו לראות במשרתים הקנייתים שלנו אנשים נחותים.‏ הוא רצה שנתיידד עם השכנים האירופאים שלנו בטענה שיש לנו הרבה מה ללמוד מהם,‏ ובמקביל אמר לנו להתרחק מאפריקאים,‏ כי הוא חשב שהם לא יכולים ללמד אותנו שום דבר.‏ בנוסף,‏ הוא לימד אותנו שאנשים מרקע פקיסטני הם האויבים שלנו ושעלינו להתרחק מהם.‏ עם זאת,‏ תמיד היה לי חוש צדק מפותח,‏ ולא הסכמתי עם אבא שלי.‏

הדת הסיקית נוסדה לקראת סוף המאה ה־15 על־ידי גורו נאנאק.‏ חייתי לפי תורתו של נאנאק והאמנתי שקיים אל אחד.‏ אבל גם בקרב הסיקים ראיתי חוסר צדק,‏ וזה גרם לי לתהות אם אני באמת נמצאת במקום הנכון.‏

וזה לא היה הדבר היחיד.‏ בגלל שהדת הסיקית הייתה חדשה יחסית,‏ רק בת כמה מאות שנים,‏ תהיתי:‏ ’‏מה היה לפני זה?‏ מה הייתה הדרך המקורית לעבוד את אלוהים?‏’‏ חוץ מזה,‏ בבית היו תלויים לוחות שנה עם תמונות של עשרת הגורואים הסיקים,‏ ולפעמים שאלתי את עצמי:‏ ’‏איך אנחנו בכלל יודעים איך הם נראו?‏’‏ וגם,‏ ’‏אם הגורואים עצמם לימדו שצריך לשרת רק אל אחד,‏ למה משפחתי וסיקים אחרים משתחווים לתמונות שלהם?‏’‏

ב־1965,‏ כשהייתי בת 14,‏ עברנו כמשפחה להודו.‏ החיים שם לא היו קלים והיה לנו מעט מאוד מבחינה חומרית.‏ כעבור שנה,‏ התחלנו לעבור בהדרגה לאנגליה — כל פעם שניים מאיתנו עברו לעיר החדשה שלנו,‏ לסטר.‏

בגיל 16 התחלתי לעבוד בכמה עבודות פיזיות ובמקביל למדתי בבית ספר לילה כדי להשלים את לימודיי.‏ בעבודה שמתי לב שמתייחסים לעובדים מסוימים בצורה לא הוגנת.‏ לדוגמה,‏ העובדים האנגלים קיבלו שכר גבוה יותר מהמהגרים.‏ חוש הצדק שלי הניע אותי להפוך לפעילה בארגון עובדים,‏ וארגנתי שביתות עם מהגרות נוספות בדרישה לשיוויון בשכר.‏ רציתי שהעולם יהיה מקום הוגן לכולם.‏

מציאת הפתרון

את עדי־יהוה פגשתי לראשונה ב־1968.‏ שני אחים דפקו לי בדלת ודיברו איתי על ההבטחות שבמקרא.‏ קסמה לי במיוחד ההבטחה שמלכות אלוהים תביא לשיוויון בקרב כל בני האדם.‏ אחד מהם חזר אליי מאוחר יותר עם אשתו,‏ והתחלתי ללמוד את המקרא.‏ אחותי ג׳סווינדר ואחותי למחצה צ׳אני הצטרפו גם הן לשיעורים.‏ ואז,‏ אחרי שישה שיעורים,‏ השתכנענו שיהוה הוא האל האמיתי,‏ שהמקרא הוא דברו ושרק מלכות אלוהים יכולה להביא צדק אמיתי.‏

אבל לא הכל הלך חלק.‏ התמודדנו עם התנגדות קשה מאוד מצד המשפחה.‏ אחרי שאבא שלי מת,‏ אחי למחצה הפך לראש המשפחה ובהשפעת אימי החורגת הוא התחיל להתנכל לנו.‏ הוא היה מרביץ לג׳סווינדר ולצ׳אני ובועט בהן עם נעליים בעלות חרטום פלדה.‏ בי הוא לא נגע,‏ כי הייתי בת 18,‏ אבל לאחיותיי הוא חשב שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה.‏ פעם אחת הוא לקח ספר מקרא,‏ פתח אותו והצית את הדפים שלו.‏ הוא קירב אותו לפנים שלהן ואמר:‏ ”‏תגידו ליהוה שלכן לכבות את האש!‏”‏ באותה תקופה הצלחנו ללכת לכמה אסיפות בחשאי.‏ רצינו מאוד לשרת את האל האמיתי,‏ יהוה,‏ אבל לאור הנסיבות שלנו זה היה נראה בלתי אפשרי.‏ לכן תכננו לברוח מהבית למקום בטוח יותר.‏ איך?‏

כדי לממש את תוכנית התחלנו לחסוך בחשאי את דמי הכיס שלנו,‏ ששימשו לארוחות צהריים ולנסיעות באוטובוס,‏ וגם חלק מהמשכורת שלי,‏ שעברה תמיד לידי אימי החורגת.‏ קנינו שלוש מזוודות,‏ הסתרנו אותו בלוקר מחוץ לבית ובכל הזדמנות העברנו לתוכן בגדים.‏ ואז במאי 1972,‏ כשג׳סווינדר הייתה כמעט בת 18 ובכיסנו 100 פאונד (‏כ־930 ש״ח)‏,‏ עלינו על רכבת לפנזנס שבדרום־מערב אנגליה.‏ כשהגענו לשם התקשרנו מתא טלפון ציבורי לאחים המקומיים,‏ והם מייד אימצו אותנו לליבם.‏ מצאנו מגוון עבודות,‏ ובניהן ניקוי דגים,‏ וכך הצלחנו לשכור דירה ולהתמקם שם.‏

המשכנו ללמוד את המקרא עם זוג מבוגר,‏ הארי ובטי בריגס.‏ בספטמבר 1972,‏ כשעדיין הסתתרנו מהמשפחה,‏ נטבלנו בבריכה קטנה מתחת לאולם המלכות בעיר טרורו.‏ צ׳אני התחילה לשרת כחלוצה,‏ בעוד ג׳סווינדר ואני תמכנו בה כלכלית.‏

שירות במקום שיש בו צורך רב יותר

אף שהארי ובטי היו בשנות השמונים המאוחרות לחייהם,‏ הם נסעו בקביעות לאיי סילי,‏ סמוך לחופה הדרום־מערבי של אנגליה,‏ ובישרו שם בהתלהבות.‏ דוגמתם הציתה בנו את הרצון לעשות דבר דומה.‏ וכך ב־1973,‏ אחרי השיחה שלנו עם אח סקינר,‏ ידענו בדיוק מה עלינו לעשות.‏

בינואר 1974 רכשנו שלושה כרטיסי טיסה לכיוון אחד לניו דלהי,‏ הודו.‏ שם פגשנו את אח דיק קוטריל ששירת כשליח,‏ והוא אירח אותנו לזמן מה בבית השליחים.‏ צ׳אני שירתה כחלוצה רגילה,‏ וג׳סווינדר ואני הגדלנו משמעותית את חלקנו בשירות.‏

בסופו של דבר עברנו לפנג׳אב,‏ מדינה בצפון־מערב הודו.‏ גם שם התארחנו תקופה מסוימת בבית שליחים בעיר צ׳אנדיגאר עד שהצלחנו לשכור דירה משלנו.‏ בספטמבר 1974 התחלתי לשרת כחלוצה רגילה,‏ וב־1975 התמניתי לשרת כחלוצה מיוחדת.‏ כשבישרתי בשטח החדש הבנתי מהר מאוד שיש צורך גדול בספרות בפנג׳אבי,‏ כדי לאפשר ליותר אנשים להכיר את יהוה וללמוד על תכונות האהבה והצדק שלו.‏ ואז ב־1976 משרד הסניף בהודו הזמין אותי ואת שתי אחיותיי לעזור במלאכת התרגום לפנג׳אבי.‏ לא היו לנו אז מכונות כתיבה וגם לא מחשבים,‏ כך שהיינו צריכות לכתוב את התרגום כולו על גבי דפים ולבצע ידנית בדיקות והגהה.‏ זו הייתה עבודה קשה ומתישה!‏ כדי להדפיס את התרגום,‏ עבדנו עם בית דפוס מקומי שהשתמש בשיטת הדפסה ידנית,‏ מיושנת ואיטית.‏

שמחה רבה חרף בעיות בריאות

מצבנו לא נשאר כמות שהוא לאורך זמן,‏ והנסיבות שלנו השתנו כהרף עין.‏ ג׳סווינדר הכירה אח נחמד,‏ התחתנה איתו ועברה לקנדה.‏ צ׳אני נישאה לאח גרמני שחי בארצות הברית ועברה איתו לשם.‏ אני חליתי מאוד,‏ ובאוקטובר 1976 נאלצתי לשוב לאנגליה.‏ עברתי חזרה ללסטר והתגוררתי עם אימי ואחי הביולוגי,‏ שלא התנגדו לאמת.‏ אובחנתי בתסמונת אוונס,‏ מחלה אוטואימונית נדירה שפוגעת בתאי הדם,‏ ונזקקתי לטיפולים שונים,‏ ביניהם הסרת הטחול.‏ לצערי,‏ מכורח הנסיבות נאלצתי להפסיק לשרת כחלוצה.‏

כל הזמן הזה התחננתי ליהוה שיעזור לי להרגיש טוב יותר כדי שאוכל לחזור לשירות המורחב.‏ וזה בדיוק מה שקרה!‏ למרות תקופות של הידרדרות במחלה,‏ עברתי בשנת 1978 לוולברהמפטון,‏ שם שירתי כחלוצה בשטח שבו התגוררו בעיקר דוברי פנג׳אבי.‏ הכנו הזמנות בכתב יד לאסיפות ושכפלנו אותן בחנויות מקומיות.‏ חילקנו אותן לאנשים בשטח,‏ והזמנו אותם לנאומים הפומביים.‏ כיום יש בבריטניה חמש קהילות פנג׳אבי ושלוש קבוצות.‏

בסוף שנות ה־80,‏ סניף בריטניה — שידעו שעבדתי בהודו כמתרגמת לפנג׳אבי — יצרו איתי קשר.‏ התחלתי לעבוד כיוממת בבית־אל בלונדון ועזרתי בהכנת גופנים ותוכנות כדי לאפשר הדפסה של ספרות בכתב הגורמוקי.‏ עבדתי כדי להתפרנס,‏ טיפלתי באימא שלי (‏שגרה במרחק לא קטן ממני)‏ והתנדבתי בבית־אל.‏ לוח הזמנים שלי היה עמוס אבל הייתי מאושרת לתרום את חלקי.‏

בספטמבר 1991 הוזמנתי להצטרף למשפחת בית־אל ולעזור בתרגום ספרות מקראית לפנג׳אבי.‏ זה בא כהפתעה גמורה!‏ לא חשבתי שזה בכלל אפשרי.‏ לא הרגשתי כשירה,‏ לא הייתי בריאה ולא עמדתי בדרישות הגיל לחברי בית־אל חדשים.‏ למרות זאת,‏ יהוה בחר להעניק לי את הזכות הנפלאה הזו.‏ הייתי מאושרת בבית־אל,‏ אבל בעיות הבריאות שלי לא נעלמו.‏ לא מעט פעמים כשעברתי טיפולים רפואיים,‏ כמו כימותרפיה,‏ נאלצתי להתמודד עם סוגיית הדם.‏ הרופאים שטיפלו בי התרשמו מאוד מהאופן שבו התאוששתי,‏ ובעקבות זאת הוזמנתי לסמינר בבית חולים גדול בלונדון בהשתתפות של כ־40 מומחים לרפואה.‏ במשך 10 דקות הסברתי את עמדתי בנושא הדם,‏ ולאחר מכן אח מדסק המידע לבתי חולים ניהל דיון עם הקהל והשיב על שאלות.‏

גם בתקופות הקשות האלה מעולם לא הייתי לבד.‏ ג׳סווינדר וצ׳אני היו לצידי,‏ משפחת בית־אל תמכה בי והייתי מוקפת באחים ואחיות שעזרו לי.‏ אני מודה ליהוה על התמיכה והכוח שהוא העניק לי כדי שאוכל להמשיך בשירותי למרות כל הקשיים (‏תהלים ע״ג:‏26‏)‏.‏

ברכת יהוה היא תעשיר

לאורך כל שנות שירותי ליהוה התעודדתי מדוגמאותיהם של אחים ותיקים ונאמנים.‏ 33 השנים האחרונות שלי בבית־אל אפשרו לי ’‏לטעום ולראות כי טוב יהוה’‏ (‏תהלים ל״ד:‏8;‏ משלי י׳:‏22‏)‏.‏ בכל פעם שאני מביטה לאחור,‏ אני מודה ליהוה על הזכות שהייתה לי לראות רבים מתלמידי המקרא שלי הופכים למשרתיו הנאמנים.‏ הקשר שלי עם משפחתי הקרובה חזק וטוב.‏ אימי ואחי אמנם אינם עדי־יהוה,‏ אך הם תומכים בי ובשירותי.‏ אימי לא פעם אומרת לי:‏ ”‏את באמת מסורה לאלוהים”‏.‏ וכשהצעתי לעזוב את בית־אל כדי לטפל בה,‏ אחי אמר:‏ ”‏את עושה עבודה טובה,‏ תישארי שם”‏.‏ אימי גרה כיום בדיור מוגן,‏ שמרוחק למדי מבית־אל,‏ ואני מבקרת אותה לעיתים קרובות.‏

בכל פעם שאני נתקלת בקושי כלשהו בחיי אני אומרת לעצמי:‏ ’‏אל תפחדי קאמאל.‏ יהוה מגן עבורך.‏ שכרך יהיה גדול מאוד’‏ (‏בראשית ט״ו:‏1‏)‏.‏ אני מודה ליהוה,‏ ’‏אלוהי הצדק’‏,‏ על כך שהבחין בי כשעוד הייתי צעירה מאוד ועל כך שמילא את חיי במשמעות אמיתית (‏ישעיהו ל׳:‏18‏)‏.‏ ואני מצפה בכיליון עיניים ליום שבו ”‏אף תושב לא יאמר:‏ ’‏חליתי’‏”‏ (‏ישעיהו ל״ג:‏24‏)‏.‏