שאלות של קוראים
כתבי־הקודש מזכירים את ”ספר הישר” ואת ”ספר מלחמות יהוה” (יהו׳ י׳:13; במ׳ כ״א:14). שני ספרים אלה אינם כלולים בקנון המקראי. האם היו הם ספרים שנכתבו ברוח אלוהים ולימים אבדו?
אין כל סיבה להסיק ששני הספרים הללו נכתבו ברוח אלוהים ולימים אבדו. כותבי המקרא, אשר כתבו ברוח אלוהים, מתייחסים לכמה וכמה ספרים אחרים. מקצתם מהווים למעשה חלקים בלתי נפרדים של כתבי־הקודש אשר פשוט נזכרו בשמות שאינם מוכרים לקוראים בני ימינו. לדוגמה, בדברי הימים א׳ כ״ט:29 מוזכרים ”דברי שמואל הרואה”, ”דברי נתן הנביא” ו”דברי גד החוזה”. סביר להניח שהשלושה אינם אלא הספרים המוכרים לנו כשמואל א׳ ו־ב׳, או אולי מדובר בספר שופטים.
מאידך, ייתכן שהתייחסויות מסוימות מכוונות לחיבורים ששמם דומה לספרי המקרא אך אינם מהווים חלק מכתבי־הקודש. נוכל להמחיש זאת בעזרת ארבעה חיבורים קדומים: ”ספר דברי הימים למלכי יהודה”, ”ספר המלכים ליהודה וישראל”, ”ספר מלכי ישראל” ו”ספר מלכי ישראל ויהודה”. אומנם קיים דמיון רב בין שמות אלה לבין שמות הספרים המקראיים המוכרים לנו כמלכים א׳, מלכים ב׳, דברי הימים א׳ ודברי הימים ב׳, אך ארבעת החיבורים (ספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר המלכים ליהודה וישראל, ספר מלכי ישראל וספר מלכי ישראל ויהודה) לא נכתבו ברוח אלוהים ולא נכללו בקנון המקראי (מל״א י״ד:29; דה״ב ט״ז:11; כ׳:34; כ״ז:7). ככל הנראה, מדובר בכתבים היסטוריים שהיו נגישים בתקופתם של הנביא ירמיהו ושל עזרא, בעת שהעלו על הכתב את הפרשות והדיווחים שיש במקרא.
אמת, היו כותבי מקרא שאזכרו בכתביהם מקורות היסטוריים או מסמכים שהיו בנמצא בתקופתם אך שלא נכתבו ברוח אלוהים, והיו כותבי מקרא שעיינו ובדקו במקורות חוץ־מקראיים אלה. באסתר י׳:2 מוזכר ”ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס”. בדומה לכך, כדי להיערך למלאכת כתיבת ספר הבשורה שלו, לוקס ’התחקה היטב על כל הדברים מראשיתם’. סביר להניח שכוונתו של לוקס הייתה כי עיין בתעודות ששימשו אותו בעת שליקט את שושלת היוחסין של ישוע, אותה אנו יכולים למצוא בספר הבשורה שלו (לוקס א׳:3; ג׳:23–38). התעודות שאותן חקר לא נכתבו אומנם בהשראת רוח אלוהים, אולם אין צל של ספק שפרי עטו כן נכתב ברוח אלוהים. וספר זה עודנו יקר עבורנו לאין ערוך.
באשר לשני הספרים הנזכרים בשאלה למעלה — ”ספר הישר” ו”ספר מלחמות יהוה” — נראה שמדובר במסמכים שהיו בנמצא אשר לא נכתבו ברוח אלוהים. זאת הסיבה לכך שיהוה לא דאג שיישמרו. בעקבות האזכורים המקראיים של שני הספרים הללו באו החוקרים לידי מסקנה שהיו אלה אסופות של שירה או של מזמורים שעסקו במאבקים בין ישראל לאויביה (שמ״ב א׳:17–27). באנציקלופדיה מקראית אחת נאמר כי תוכני הספרים האלה היוו ככל הנראה את ”הרפרטואר המוכר שבוצע בתקופת עם ישראל הקדום על־ידי משוררים מקצועיים ששימרו את שירי העלילה והפיוט המסורתיים”. היו אומנם גברים ששימשו לעיתים ביד יהוה כנביאים או כחוזים, אך לא כל מה שהעלו על הכתב נכתב בהשראתו או נבחר להיכלל בכתבי־הקודש, אשר ’מועילים’ בימינו ’להוראה, לתוכחה, לתיקון, לחינוך במעגלי צדק’ (טימ״ב ג׳:16; דה״ב ט׳:29; י״ב:15; י״ג:22).
אין בעובדה שספרים מסוימים הוזכרו במקרא והיוו מקורות מידע שימושיים לגרום לנו להקיש שהללו נכתבו ברוח אלוהים. מכל מקום, יהוה אלוהים שמר את כל הכתבים האוצרים בתוכם את ”דבר אלוהינו”, והם אלה אשר ’יקומו לעולם’ (יש׳ מ׳:8). אמת ויציב, המידע שבחר יהוה לכלול ב־66 ספרי המקרא המצויים בידינו הוא בדיוק מה שאנו צריכים כדי להיות ’מושלמים ומוכשרים לכל מעשה טוב’ (טימ״ב ג׳:16, 17).