קיום הקדשתנו ”יום יום”
”מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו וישא את עמוד־הוקעתו יום יום ויתמיד ללכת אחרי” (לוקס ט׳:23, ע״ח).
1. מהי אחת הדרכים לבחינת הצלחתנו כמשיחיים?
”האם אנו אכן אנשים מוקדשים?” התשובה לשאלה זו, לדברי ג׳ון פ. קנדי, נשיאה ה־35 של ארצות־הברית, מהווה קנה־מידה להצלחתם של אלה המחזיקים במשרות ממשלתיות. כששאלה זו בעלת משמעות עמוקה יותר, היא עשויה להוות אבן־בוחן להצלחתנו כמבשרים משיחיים.
2. כיצד מילונים מגדירים את המלה ”הקדשה”?
2 אם כן, מהי הקדשה? מילון אוניברסיטאי (מהדורה תשיעית) מאת וובסטר מגדיר אותה כ”מעשה או טקס של התמסרות לישות אלוהית או לשירות מקודש”, כ”מסירות־נפש”. המילון החדש מאת אבן־שושן מגדירה גם כ”מסירת דבר למטרה מסוימת”. ככל הנראה, ג׳ון פ. קנדי השתמש במלה במובן של ”מסירות־נפש”. עבור המשיחי, משמעות ההקדשה אינה מסתכמת בכך.
3. מהי הקדשה משיחית?
3 ישוע המשיח אמר לתלמידיו: ”מי שרוצה לבוא אחרי, שיתכחש לעצמו וישא את עמוד־הוקעתו ויתמיד ללכת אחרי” (מתי ט״ז:24, ע״ח). התמסרות לשירות אלוהי אינה מסתכמת רק בתפילה בימי שבת או ראשון או בביקור בבית־תפילה כלשהו. כל אורח־חייו של הפרט כרוך בה. להיות משיחי משמעו להתכחש לעצמנו בעודנו משרתים את האל אשר אותו שירת ישוע המשיח, יהוה. בנוסף לכך, משיחי נושא את ”עמוד־הוקעתו” בהחזיקו מעמד בכל סבל שעלול לפקוד אותו עקב היותו תלמידו של המשיח.
המופת המושלם
4. מה סימלה טבילתו של ישוע?
4 בהיותו עלי־אדמות, הדגים ישוע במה כרוכה ההקדשה ליהוה. גישתו היתה: ”זבח ומנחה לא חפצת, גוף כוננת לי”. אזי הוסיף: ”הנה באתי — במגילת־ספר כתוב עלי — לעשות רצונך, אלוהי” (עברים י׳:5–7). כבן לאומה מוקדשת, הוקדש הוא ליהוה מלידה. עם זאת, בתחילת שירותו עלי־אדמות, ביקש להיטבל כסמל להתמסרותו לביצוע רצון יהוה, עבורו כלולה היתה בכך מסירת חייו כקורבן־כופר. כך, הציב הוא למשיחיים דוגמה לעשיית כל אשר הוא רצון אלהים.
5. כיצד היווה ישוע מופת בהשקפתו בנוגע לדברים חומריים?
5 לאחר שנטבל, ניהל ישוע אורח־חיים שהוביל למותו כקורבן. הוא לא ביקש לו עושר או חיי־נוחות. לאמיתו־של־דבר, שירותו היווה את עיקר חייו. הוא הפציר בתלמידיו: ”בקשו תחילה את מלכותו ואת צדקתו”, והוא עצמו יִישם מילים אלה בחייו (מתי ו׳:33). הרי, פעם הוא אף אמר: ”לשועלים יש מאורות ולעוף השמים קנים, אך בן־האדם אין לו מקום להניח את ראשו” (מתי ח׳:20). הוא יכול היה לתפור את תורותיו על־פי מידותיהם של הנוהים אחריו כדי לסחוט מהם כסף. בהיותו נגר, יכול היה הוא להפסיק מדי פעם את שירותו כדי לעשות רהיט יפהפה ולמוכרו כדי לשלשל לכיסו כמה מטבעות כסף נוספים. אך הוא לא ניצל את כישוריו כדי להשיג שגשוג חומרי. כמשרתי אלהים מוקדשים, המחקים אנו את ישוע בהיות לנו השקפה נכונה באשר לדברים חומריים? (מתי ו׳:24–34).
6. כיצד נוכל לחקות את ישוע בהיותנו משרתי אלהים מוקדשים המגלים הקרבה עצמית?
6 בהציבו את שירות אלהים בראש מעייניו, לא ביקש ישוע את תועלתו האישית. במרוצת שלוש השנים וחצי של שירותו הציבורי, הוא חי חיי הקרבה־עצמית. באחד המקרים לאחר יום עמוס, אף מבלי שהיה לו פנאי לאכול, ישוע היה מוכן ללמד אנשים אשר היו ”יגעים ונידחים כצאן אשר אין להם רועה” (מתי ט׳:36; מרקוס ו׳:31–34). אף־על־פי שהיה ”עייף ממסעו”, יזם שיחה עם אשה שומרונית שבאה לשאוב מים מבאר יעקב בסיכר [שבשכם] (יוחנן ד׳:6, 7, 13–15). טובת הזולת תמיד עמדה לפני טובתו הוא (יוחנן י״א:5–15). אנו יכולים לחקות את ישוע בכך שנקריב בנדיבות את עניינינו האישיים כדי לשרת את אלהים ואת הזולת (יוחנן ו׳:38). אם נחשוב כיצד נוכל באמת להיות רצויים בעיני אלהים במקום לחשוב במונחים של יציאת ידי חובה בלבד, נקיים את הקדשתנו.
7. כיצד נוכל לחקות את ישוע בכך שנסב תמיד כבוד ליהוה?
7 כשעזר לאנשים, בשום אופן לא ניסה ישוע להסב תשומת־לב לעצמו. הוא היה מוקדש לאלהים, לעשיית רצונו. כך, תמיד וידא שיהוה, אביו, זכה לתפארת עבור כל מעשיו. כאשר שליט מסוים פנה אליו ”רבי הטוב”, בהשתמשו בתואר ”טוב”, תיקן אותו ישוע באומרו: ”אין טוב כי אם אחד והוא האלהים” (לוקס י״ח:18, 19; יוחנן ה׳:19, 30). האם אנו, בדומה לישוע, מזדרזים להסב את הכבוד מעצמנו אל יהוה?
8. (א) כאדם מוקדש, כיצד נבדל ישוע מהעולם? (ב) איך נוכל לחקותו?
8 במהלך חייו המוקדשים עלי־אדמות, הוכיח ישוע כי התמסר לשירות האלוהי. הוא שמר על טוהר מידותיו, כדי שיוכל להציע את עצמו כ”שה תמים שאין בו מום”, כדי להוות קורבן־כופר (פטרוס א׳. א׳:19; עברים ז׳:26). הוא שמר את כל מצוותיה של תורת משה, ובכך קיים את התורה (מתי ה׳:17; קורינתים ב׳. א׳:20). הוא חי בתואם עם הערכים שלימד (מתי ה׳:27, 28). איש לא יכול היה להאשימו בצדק ולייחס לו מניעים שליליים. אמת, הוא ’שנא רשע’ (עברים א׳:9). כעבדי אלהים, הבה נחקה את ישוע בהקפידנו שחיינו ואף מניעינו יהיו טהורים בעיני יהוה.
דוגמאות אזהרה
9. לאיזו דוגמת אזהרה התייחס פאולוס, ומדוע עלינו לשקול דוגמה זו?
9 בניגוד לדוגמתו של ישוע, בני־ישראל משמשים עבורנו דוגמת אזהרה. אפילו לאחר שהכריזו כי יעשו את כל אשר ציווה יהוה, לא מילאו הם את רצונו (דניאל ט׳:11). השליח פאולוס עודד את המשיחיים ללמוד ממה שקרה לבני־ישראל. הבה נבחן מספר מקרים שאליהם התייחס פאולוס באיגרתו הראשונה אל הקורינתים, ונראה מפני אילו מלכודות על משרתי אלהים המוקדשים כיום להיזהר (קורינתים א׳. י׳:1–6, 11).
10. (א) כיצד בני־ישראל ’התאוו לרעות’? (ב) מדוע היו בני־ישראל אחראים יותר לתלונותיהם בנוגע לאוכל בפעם השנייה, ומה אנו יכולים ללמוד מדוגמת אזהרה זו?
10 תחילה, הזהירנו פאולוס שלא ”נתאווה לרעות” (קורינתים א׳. י׳:6). הדבר עשוי להזכירך את המקרה שבו התלוננו בני־ישראל כי מאכלם היה מַן בלבד. יהוה שלח להם את השׂליו. מאורע דומה התרחש כשנה קודם לכן במדבר סין, זמן קצר לפני שבני־ישראל הכריזו על הקדשתם ליהוה (שמות ט״ז:1–3, 12, 13). אך, המצב לא היה זהה לחלוטין. כשיהוה סיפק שׂליו בפעם הראשונה, הוא לא תבע מבני־ישראל לשאת באחריות לתלונותיהם. אולם, הפעם המצב היה שונה. ”הבשר עודנו בין שיניהם טרם ייכרת, ואף יהוה חרה בעם, ויך יהוה בעם מכה רבה מאוד” (במדבר י״א:4–6, 31–34). מה נשתנה? כעם מוקדש, היו הם עתה אחראים למעשיהם. חוסר ההערכה שגילו לדברים שסיפק להם יהוה, גרם לכך שהתלוננו על יהוה, אף־על־פי שהבטיחו לעשות את כל אשר דיבר יהוה! הקובלנות כיום על שולחן יהוה, הן דומות. יש שאינם מעריכים את הדברים הרוחניים שמספק יהוה באמצעות ”העבד הנאמן והנבון” (מתי כ״ד:45–47, ד”ץ). אך זכור, הקדשתנו דורשת מאיתנו לזכור את שעשה יהוה למעננו תוך הכרת־טובה ולקבל את המזון הרוחני שיהוה מספק.
11. (א) כיצד טימאו בני־ישראל את עבודתם את יהוה בעבודת אלילים? (ב) כיצד אנו עלולים להיות מושפעים מסוג מסוים של עבודת אלילים?
11 לאחר מכן, הזהיר פאולוס: ”אל תהיו עובדי אלילים כשם שהיו כמה מהם” (קורינתים א׳. י׳:7). ככל הנראה, כאן התייחס השליח לפולחן העגל שנערך מייד לאחר שבני־ישראל כרתו ברית עם יהוה בהר־סיני. אתה עשוי לומר, ’כמשרת מוקדש של יהוה, לעולם לא אהיה מעורב בעבודת אלילים’. אך שים־לב, שמנקודת־המבט של בני־ישראל הם לא חדלו לעבוד את יהוה; ברם, הם הנהיגו את פולחן העגל — דבר המשוקץ בעיני יהוה. מה היה כרוך בצורת פולחן זו? האנשים העלו עולות לפני העגל, ואז ”ישב העם לאכול וְשָׁתוֹ, ויקומו לצחק” (שמות ל״ב:4–6). כיום, יש העשויים לטעון כי הם עובדים את יהוה. אך חייהם אינם מתמקדים בעבודת יהוה אלא בהנאות העולם, והם מנסים להתאים אליהן את שירותם ליהוה. אמת, הדבר אינו כה קיצוני כמו להשתחוות לעגל זהב, אך מבחינה עקרונית השוני אינו רב. האללת רצונו האישי של הפרט רחוקה מרחק רב מקיום הקדשתו ליהוה (פיליפים ג׳:19).
12. מה למדים אנו בנוגע להתכחשות עצמית ממה שאירע לבני־ישראל עם בעל פעור?
12 דוגמת האזהרה הבאה שציין פאולוס, כללה אף היא סוג מסוים של בידור. ”גם אל נזנה כשם שזנו כמה מהם, וביום אחד נפלו עשרים ושלושה אלף” (קורינתים א׳. י׳:8). בני־ישראל, שהתפתו להנאות הלא־מוסריות שהציעו בנות מואב, נגררו לעבודת בעל־פעור בשטים (במדבר כ״ה:1–3, 9). התכחשות עצמית לשם עשיית רצון יהוה כוללת את קבלת אמות־המידה שלו למה שנחשב טהור מבחינה מוסרית (מתי ה׳:27–30). בעידן זה של התדרדרות ערכי־המוסר, אנו זוכים לתזכורת בנוגע לצורך להקפיד להישמר טהורים ממעשים לא־מוסריים למיניהם, ולהיכנע לסמכותו של יהוה להחליט עבורנו מה טוב ומה רע (קורינתים א׳. ו׳:9–11).
13. כיצד דוגמתו של פינחס עוזרת לנו להבין מה כוללת ההקדשה ליהוה?
13 בעוד שרבים נפלו במלכודת הזנות בשטים, היו שקיימו את הקדשתם הלאומית ליהוה. מהם, בלטה קנאותו של פינחס. כשראה שאחד מנשיאי בני־ישראל מביא מדיינית לאוהלו, מייד לקח פינחס רומח בידו ודקר את שניהם. יהוה אמר למשה: ”פינחס... השיב את חמתי מעל בני־ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני־ישראל בקנאתי” (במדבר כ״ה:11). קנאה ליהוה — זוהי משמעות ההקדשה. איננו יכולים להרשות למאומה לתפוס את מקומה של הקדשתנו ליהוה בלבבנו. קנאתנו ליהוה אף מניעה אותנו לשמור על טוהר הקהילה בכך שלא נגלה סובלנות כלפי אי־מוסריות גסה, אלא נדווח עליה לזקנים.
14. (א) כיצד ניסו בני־ישראל את יהוה? (ב) כיצד הקדשה מוחלטת ליהוה עוזרת לנו ש”לא נרפה”?
14 פאולוס התייחס לדוגמת אזהרה נוספת: ”ואל ננסה את יהוה כשם שניסוהו אנשים מהם והומתו על־ידי הנחשים” (קורינתים א׳. י׳:9). כאן, דיבר פאולוס על עת שבה בני־ישראל התלוננו למשה על אלהים, כאשר ’קצרה נפש העם בדרך’ (במדבר כ״א:4). האם קורה שאתה עושה טעות מעין זו? כשהקדשת את חייך ליהוה, האם חשבת שהר־מגידון עומד על הסף? האם אורך־רוחו של יהוה היה רב מכפי שציפית? זכור, לא הקדשנו את חיינו ליהוה לפרק־זמן מסוים בלבד, או רק עד הר־מגידון. הקדשתנו היא לעד. אם כן, ”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב; בבוא העת נקצור, אם לא נרפה” (גלטים ו׳:9).
15. (א) על מי התלוננו בני־ישראל? (ב) כיצד הקדשתנו ליהוה מניעה אותנו לכבד את הסמכות התיאוקרטית?
15 לבסוף, הזהיר פאולוס שמא ’נתלונן’ על משרתי יהוה הממונים (קורינתים א׳. י׳:10). בני־ישראל התלוננו נמרצות על משה ואהרון, כש־10 מתוך 12 המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען שבו, כשבפיהם דיווחים שליליים. הם אף דיברו על החלפת ה”ראש” שהנהיגם, משה, ועל חזרה למצרים (במדבר י״ד:1–4). כיום, האם אנו מקבלים את המנהיגים שממנה פעילותה של רוח־קודשו של יהוה? בראותנו את השולחן הרוחני העמוס שסיפקה לנו כיתת העבד הנאמן והנבון, ברור במי ישוע משתמש כדי לתת את ’האוכל בעתו’ (מתי כ״ד:45, ד”ץ). מסירות־נפש ליהוה דורשת מאיתנו גילוי כבוד כלפי משרתיו הממונים. לעולם, בל נהיה כאותם מתמרמרים בני־זמננו השמים עליהם ראש חדש כביכול, כדי שישיבם אל העולם.
העושה אני כמיטב יכולתי?
16. אילו שאלות אפשר שמשרתיו המוקדשים של אלהים ירצו לשאול את עצמם?
16 בני־ישראל לא היו מבצעים חטאים כה חמורים לו זכרו שהם מוקדשים ליהוה ללא סייג. שלא בדומה לאותם בני־ישראל קטני האמונה, ישוע המשיח קיים את הקדשתו עד תום. כתלמידי המשיח, אנו מחקים את דוגמת מסירות־הנפש שלו, כשאנו חיים לא ”עוד לפי תאוות בני־אדם... אלא לפי רצון אלהים” (פטרוס א׳. ד׳:2; השווה קורינתים ב׳. ה׳:15). רצון אלהים כיום הנו ”שכל בני־אדם יוושעו ויגיעו להכרת האמת” (טימותיאוס א׳. ב׳:4). לשם כך, עלינו להכריז ”בשורה זו של המלכות” לפני בוא הקץ (מתי כ״ד:14). כמה מאמצים אנו משקיעים בשירות זה? אפשר שנרצה לשאול את עצמנו ’העושה אני כמיטב יכולתי?’ (טימותיאוס ב׳. ב׳:15) נסיבותיו של כל אדם שונות משל זולתו. יהוה שבע־רצון כשעובדים אותו ”לפי מה שיש ביד איש, לא לפי מה שאין בידו” (קורינתים ב׳. ח׳:12; לוקס כ״א:1–4). אל לאיש לשפוט עד כמה עמוקה וכנה היא הקדשתו של האחר. על כל אחד לבחון אישית את הקדשתו שלו ליהוה (גלטים ו׳:4). אהבתנו ליהוה מניעה אותנו לשאול, ’כיצד אוכל להסב אושר ליהוה?’
17. מהו הקשר בין מסירות ובין הערכה? הדגם.
17 מסירותנו ליהוה הולכת ומעמיקה ככל שגדלה הערכתנו אליו. נער בן 14 מיפן הקדיש את חייו ליהוה וסימל הקדשה זו בטבילה במים. לאחר מכן, רצה לרכוש השכלה גבוהה ולהיות מדען. מעולם לא שקל את האפשרות לבחור בשירות המלא, אך כמשרת מוקדש, לא רצה לעזוב את יהוה ואת ארגונו הגלוי־לעין. כדי להגשים את מטרתו לבנות קריירה, פנה להשכלה אוניברסיטאית. שם ראה כי בוגרי האוניברסיטה נאלצים להקדיש את כל חייהם לחברות המעסיקות אותם או למחקריהם. הוא הרהר בלבו: ’מה אני עושה כאן? האם אני באמת שואף לאורח־חיים כשלהם ומעוניין להקדיש את חיי לעבודה חילונית? האם אינני מוקדש כבר ליהוה?’ תוך הערכה מחודשת, נתמנה לחלוץ רגיל. הבנתו את מהות הקדשתו העמיקה, והביאה לכך שגמלה בלבו ההחלטה ללכת לכל מקום שיהיה בו צורך. הוא נכח בבית־הספר להכשרת משרתים, והוטלה עליו משימה לשרת כשליח בארץ זרה.
18. (א) מה כרוך בהקדשתנו ליהוה? (ב) איזה גמול נקצור אם נקדיש עצמנו ליהוה?
18 כל חיינו כרוכים בהקדשה. עלינו להתכחש לעצמנו ו”יום יום” לחקות את המופת הנפלא של ישוע (לוקס ט׳:23). כשאנו מתכחשים לעצמנו, איננו מבקשים חופשה מיהוה. חיינו תואמים את העקרונות שיהוה מתווה עבור משרתיו. גם בשטחים שבהם יש לנו אפשרות בחירה, ניטיב לעשות אם נבחן אם אנו עושים את כל שבידנו כדי שחיינו יהיו בתואם עם הקדשתנו ליהוה. בשרתנו אותו יום יום, כשאנו עושים כמיטב יכולתנו כדי להיות רצויים לפניו, נצליח כמשיחיים ונבורך בחיוך של שביעות־רצון מיהוה, האחד הראוי למסירות־נפשנו.
(מקור המאמר: 1995/3/1)
התוכל להסביר?
◻ במה היתה כרוכה ההקדשה עבור ישוע המשיח?
◻ מדוע עלינו להימנע מלהתלונן על יהוה?
◻ באיזו דרך נוכל להימנע מלהניח לעבודת האלילים להסתנן לחיינו?
◻ זכרון אילו דברים יעזור לנו ש”לא נרפה” בעשיית רצון אלהים?
[תמונה בעמוד 20]
כמשיחיים מוקדשים, ”אל נא ירפו ידינו מעשות טוב”