לך בעקבות אמונתם

היא שפכה את ליבה בפני אלוהים בתפילה

חנה הייתה עסוקה בהכנות למסע וניסתה לא לחשוב על בעיותיה.‏ זו הייתה אמורה להיות תקופה משמחת.‏ מדי שנה נהג בעלה אלקנה לקחת את כל המשפחה למשכן שבשילה כדי לעבוד את אלוהים.‏ יהוה רצה שאירועים אלה יהיו אירועים משמחים (‏דברים ט״ז:‏15‏)‏.‏ ואין ספק שעוד מילדותה נהנתה חנה להשתתף בחגים אלה.‏ אבל בשנים האחרונות נסיבותיה השתנו.‏

חנה התברכה בבעל אוהב.‏ אבל לאלקנה הייתה אישה נוספת.‏ שמה היה פנינה,‏ ונראה היה כי היא נחושה בדעתה למרר את חייה של חנה.‏ פנינה אף מצאה דרך להשתמש באירועים שנתיים אלה כדי להכאיב לחנה מאוד.‏ כיצד עשתה זאת?‏ וחשוב מכך,‏ כיצד אמונתה של חנה ביהוה עזרה לה להתמודד עם מה שנראה לעיתים כמצב בלתי נסבל?‏ אם אתה מתמודד עם קשיים הגוזלים את שמחתך,‏ סביר להניח שסיפורה של חנה ייגע במיוחד לליבך.‏

‏”‏למה ירע לבבך?‏”‏

המקרא מספר לנו על שתי בעיות גדולות בחייה של חנה.‏ הראשונה כמעט ולא הייתה בשליטתה,‏ ואילו על השנייה כלל לא הייתה לה שליטה.‏ ראשית,‏ היא הייתה מעורבת בנישואים פוליגמיים.‏ בעלה היה נשוי לאישה נוספת ששנאה אותה.‏ שנית,‏ היא הייתה עקרה.‏ מצב זה קשה עבור כל אישה הכמהה לפרי בטן,‏ אך בתקופה ובתרבות שבהן גדלה חנה היה זה במיוחד מקור לסבל.‏ כל משפחה ייחלה לצאצאים שימשיכו לשאת את שם המשפחה.‏ לכן עקרות נחשבה לבושה ולחרפה.‏

אילולא פנינה,‏ חנה אולי הייתה יכולה להצליח להתמודד עם עקרותה.‏ פוליגמיה מעולם לא הייתה מצב אידיאלי.‏ מצב זה הוביל בדרך כלל לקנאה,‏ לסכסוכים ולדאבון לב.‏ המנהג לשאת מספר נשים לא עלה בקנה אחד עם אמת המידה שקבע אלוהים בגן עדן לגבי נישואים — נישואים לאישה אחת בלבדa (‏בראשית ב׳:‏24‏)‏.‏ המקרא מצייר את מנהג הפוליגמיה בצבעים קודרים,‏ והתיאור מכמיר הלב של החיים במשפחתו של אלקנה הוא אחת ממשיכות המכחול בציור זה.‏

חנה הייתה אשתו האהובה של אלקנה.‏ על־פי המסורת היהודית היא הייתה אשתו הראשונה,‏ ורק לאחר מספר שנים הוא נשא לאישה את פנינה.‏ על כל פנים,‏ פנינה שקינאה קנאה מרה בחנה מצאה דרכים רבות לאמלל את חיי יריבתה.‏ לפנינה היה יתרון גדול על פני חנה:‏ היא הייתה אישה פורייה.‏ פנינה הביאה לעולם ילד אחר ילד,‏ וכל ילד שילדה רק גרם לה להרגיש חשובה יותר בעיני עצמה.‏ במקום לרחם על חנה ולנחמה על מר גורלה,‏ ניצלה פנינה נקודה רגישה זו.‏ המקרא מוסר שפנינה הכעיסה מאוד את חנה וגרמה לה לחוש ’‏תרעומת’‏ (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏6‏)‏.‏ פנינה פעלה בזדון.‏ היא רצתה לפגוע בחנה והיא בהחלט הצליחה לעשות זאת.‏

נראה כי פנינה ניצלה במיוחד את המסעות השנתיים לשילה כדי להכעיס את חנה.‏ לכל אחד מ”‏בניה ובנותיה”‏ הרבים של פנינה,‏ נתן אלקנה מנות מהקורבנות שהקריב ליהוה.‏ אך לחנה חשוכת הילדים נתן מנה אחת בלבד.‏ לאחר מכן דאגה פנינה להזכיר לחנה את עקרותה,‏ והתנהגותה היהירה גרמה לחנה המסכנה לפרוץ בבכי ולאבד את תאבונה.‏ אלקנה לא יכול היה שלא להבחין בכך שאשתו האהובה נסערת ושהיא אינה אוכלת,‏ והוא ניסה לנחמה.‏ ”‏חנה”‏,‏ הוא שאל,‏ ”‏למה תבכי,‏ ולמה לא תאכלי,‏ ולמה יֵרע לבבך?‏ הלוא אנוכי טוב לך מעשרה בנים?‏”‏ (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏4–8‏)‏.‏

לזכותו של אלקנה ייאמר שהוא הבחין בכך שמצוקתה של חנה הייתה קשורה לעקרותה.‏ וחנה ודאי העריכה את מילותיו האוהבות ואת תמיכתו.‏b אבל אלקנה לא הזכיר את התנהגותה המרושעת של פנינה,‏ ובכתוב גם אין כל רמז לכך שחנה סיפרה לו על כך.‏ היא אולי הבינה שאם תחשוף את התנהגותה של פנינה,‏ הדבר רק יחריף את מצבה.‏ האם באמת היה בידו של אלקנה לשנות את המצב?‏ האם שנאתה של פנינה כלפי חנה לא הייתה מעמיקה עוד יותר,‏ והאם ילדיה ומשרתיה של אישה מרושעת זו לא היו הולכים בעקבותיה?‏ אין ספק שהדבר היה גורם לחנה להרגיש יותר ויותר דחויה בביתה שלה.‏

גם אם אלקנה לא היה מודע לכל מעשיה הזדוניים של פנינה,‏ יהוה אלוהים ראה את הכול.‏ דברו חושף את התמונה המלאה,‏ ומזהיר בחומרה את מי שפועלים מתוך קנאה ושנאה,‏ גם אם מעשיהם נראים שוליים לכאורה.‏ מצד שני,‏ אנשים תמימים ורודפי שלום,‏ כמו חנה,‏ יכולים למצוא נחמה בידיעה שאלוהי הצדק יתקן את הטעון תיקון בזמן ובדרך שלו (‏דברים ל״ב:‏4‏)‏.‏ חנה ודאי ידעה זאת,‏ ולכן היא פנתה ליהוה וביקשה את עזרתו.‏

‏”‏פניה לא היו לה עוד”‏

בשעות הבוקר המוקדמות היה הבית שוקק פעילות.‏ כולם התכוננו למסע,‏ אפילו הילדים.‏ במסע לשילה היה על המשפחה הגדולה לעבור דרך אזור אפרים ההררי,‏ מרחק של למעלה מ־30 קילומטר.‏c מסע רגלי זה ארך יום או יומיים.‏ חנה ידעה כיצד תתנהג יריבתה,‏ למרות זאת,‏ היא לא נשארה בבית.‏ עד עצם היום הזה היא משמשת דוגמה מצוינת עבור משרתי אלוהים.‏ אין זה חכם בשום מצב לתת להתנהגותם הפסולה של אחרים להפריע לנו לעבוד את אלוהים.‏ אם ניתן לזה לקרות,‏ לא נוכל לזכות בברכות שיעזרו לנו להחזיק מעמד בקשיים.‏

לאחר יום ארוך בדרכים הרריות ופתלתלות,‏ יכלה סוף סוף המשפחה הגדולה לראות באופק את שילה.‏ העיר שכנה על גבעה,‏ מכותרת כמעט כולה בגבעות גבוהות ממנה.‏ בעודם מתקרבים למקום,‏ חנה ודאי חשבה רבות על מה שתאמר ליהוה בתפילה.‏ כאשר הגיעו לשילה התיישבה המשפחה לאכול.‏ בהזדמנות הראשונה שהייתה לה,‏ עזבה חנה את המשפחה והלכה למשכן יהוה.‏ הכוהן הגדול עלי ישב שם ליד פתח ההיכל.‏ אבל דעתה של חנה הייתה נתונה לאלוהיה.‏ כאן במשכן היא הייתה בטוחה שתוכל למצוא אוזן קשבת.‏ גם אם אין איש היכול להבין לגמרי את יגונה,‏ אביה שבשמיים ודאי יבין את אשר על ליבה.‏ הכאב הציף אותה והיא פרצה בבכי.‏

חנה דיברה אל יהוה בליבה וגופה רעד מבכי.‏ רק שפתיה נעו בעודה מנסה למצוא את המילים כדי להביע את כאבה.‏ היא התפללה באריכות ושפכה את ליבה בפני אביה.‏ אבל היא לא רק ביקשה מאלוהים שיגשים את רצונה העז לשאת ילד ברחמה.‏ חנה אומנם רצתה לזכות בברכתו של אלוהים,‏ אך היה חשוב לה גם להעניק לו את מה שהיה באפשרותה לתת.‏ לכן היא נדרה נדר שאם ייוולד לה בן,‏ ילד זה יוקדש לשירות יהוה למשך כל ימי חייו (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏9–11‏)‏.‏

תפילתה של חנה משמשת דוגמה לכל משרתי אלוהים.‏ יהוה ברוב טובו מזמין את משרתיו לפנות אליו בחופשיות ולא להסס לשפוך בפניו את דאגותיהם,‏ כפי שילד הבוטח בהורה אוהב עושה (‏תהלים ס״ב:‏9;‏ תסלוניקים א׳.‏ ה׳:‏17‏)‏.‏ השליח פטרוס כתב בהשראת אלוהים מילים מנחמות אלה בנוגע לתפילה ליהוה:‏ ”‏השליכו עליו כל יהבכם,‏ כי הוא דואג לכם”‏ (‏פטרוס א׳.‏ ה׳:‏7‏)‏.‏

אולם בני אדם אינם מגלים כזו הבנה ואמפתיה כמו יהוה.‏ בעודה בוכה ומתפללת,‏ נבהלה חנה לשמע קול שדיבר אליה.‏ היה זה קולו של הכוהן הגדול עלי שהתבונן בה כל אותו זמן.‏ הוא אמר:‏ ”‏עד מתי תשתכרין?‏ הסירי את יינך מעלייך”‏.‏ עלי הבחין ששפתיה של חנה נעות ושהיא בוכה ונתונה בסערת רגשות.‏ במקום לברר מה קרה,‏ הוא מיהר להסיק שהיא שיכורה (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏12–14‏)‏.‏

עד כמה הדבר ודאי פגע בחנה שהייתה נסערת באותו רגע,‏ לעמוד מול האשמה חסרת כל שחר,‏ ועוד לשמוע זאת מאדם בעל מעמד כה מכובד!‏ אף־על־פי־כן,‏ היא שוב הציבה דוגמה מופתית לנאמנות.‏ היא לא נתנה לחוסר שלמותו של אדם כלשהו להפריע לה לשרת את יהוה.‏ היא ענתה לעלי בכבוד והסבירה לו את מצבה.‏ לאחר שעלי הבין שטעה,‏ הוא אמר לה כנראה בנימת קול רכה יותר:‏ ”‏לכי לשלום,‏ ואלוהי ישראל ייתן את שלתך [‏בקשתך]‏ אשר שאלת מעימו”‏ (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏15–17‏)‏.‏

כיצד הרגישה חנה לאחר שפתחה את סגור ליבה בפני יהוה ועבדה אותו במשכן?‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏ותלך האישה לדרכה ותאכל,‏ ופניה לא היו לה עוד”‏,‏ כלומר פניה לא היו עצובות יותר (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏18‏)‏.‏ אבן נגולה מעל ליבה.‏ היה זה כאילו העבירה את הנטל הרגשי שנשאה כביכול על כתפיה לכתפיו הרחבות והחזקות יותר לאין שיעור של אביה השמימי (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ היש בעיה כלשהי הכבדה עבורו מנשוא?‏ ודאי שלא — לא אז,‏ לא עכשיו ולעולם לא!‏

כאשר מועקה מציפה את ליבנו ואיננו יכולים לשאת עוד את היגון,‏ נוכל לחקות את דוגמתה של חנה ולפתוח את סגור ליבנו בפני האחד שאותו מכנה המקרא ”‏שומע תפילה”‏ (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏ אם נעשה זאת באמונה,‏ נוכל גם אנו להיווכח שאת מקומו של העצב שלנו יתפוס ‏”‏שלום אלוהים הנשגב מכל שכל”‏ (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

‏”‏אין צור כאלוהינו”‏

בבוקר שלאחר מכן חזרה חנה למשכן ביחד עם אלקנה.‏ על־פי תורת משה לבעל הייתה זכות לבטל שבועה שנשבעה אשתו מבלי הסכמתו,‏ ולכן סביר להניח שחנה סיפרה לאלקנה על בקשתה ועל נדרה (‏במדבר ל׳:‏11–16‏)‏.‏ אבל איש נאמן זה לא ביטל את הנדר שנדרה.‏ תחת זאת,‏ אלקנה וחנה עבדו יחד את יהוה במשכן ולאחר מכן עשו דרכם חזרה לביתם.‏

מתי גילתה פנינה שהיא אינה יכולה עוד לפגוע בחנה?‏ הכתוב אינו מוסר לנו זאת,‏ אבל הביטוי ”‏פניה לא היו לה עוד”‏ מצביע על כך שמאז אותו יום הלך והשתפר מצב רוחה של חנה.‏ בכל אופן,‏ מהר מאוד הבינה פנינה שהתנהגותה הנבזית אינה משפיעה עוד על חנה.‏ שמה של פנינה אינו מוזכר עוד במקרא.‏

עם חלוף החודשים,‏ התווספה לשלוותה של חנה שמחה עצומה.‏ היא הייתה בהיריון!‏ גם בתקופה משמחת זו,‏ לא שכחה חנה אף לו לרגע אחד מי הוא מקור ברכה זו.‏ כאשר נולד הילד היא קראה לו שמואל,‏ שמשמעו ”‏שמו של אלוהים”‏,‏ שם המעיד על כך שנהוג היה לקרוא בשם המפורש,‏ כפי שעשתה חנה.‏ באותה שנה לא הצטרפה חנה לאלקנה ולמשפחה למסע לשילה.‏ במשך שלוש שנים היא נשארה בבית עם הילד עד שנגמל.‏ היא צברה כוחות ליום שבו תיאלץ להיפרד מבנה האהוב.‏

הפרידה ודאי לא הייתה קלה.‏ כמובן,‏ חנה ידעה ששמואל יזכה לטיפול טוב בשילה,‏ אולי בידיהן של נשים ששירתו במשכן.‏ אבל הוא עדיין היה רך בשנים,‏ ואיזו אמא אינה משתוקקת להיות עם בנה?‏ למרות זאת,‏ חנה ואלקנה לא הביאו את הילד למשכן מתוך תחושת חובה אלא בלב גדוש הודיה.‏ הם הקריבו קורבנות בבית אלוהים והציגו את שמואל בפני עלי.‏ הם הזכירו לו את הנדר שנדרה חנה מספר שנים קודם לכן.‏

לאחר מכן נשאה חנה תפילה שיהוה ראה לנכון לכלול בדברו שנכתב ברוח קודשו.‏ כאשר תקרא את דבריה הכתובים בשמואל א׳.‏ ב׳:‏1–10‏,‏ תיווכח באמונתה העמוקה,‏ אמונה הבאה לידי ביטוי בכל שורה ושורה.‏ היא היללה את יהוה על השימוש הנפלא שעשה בכוחו — על יכולתו הייחודית להשפיל את הגאים,‏ לברך את הנדכאים,‏ להמית או להציל ממוות.‏ היא היללה את אביה על קדושתו שאין שני לה,‏ על צדקו ועל נאמנותו.‏ בצדק יכלה חנה לומר:‏ ”‏אין צור כאלוהינו”‏.‏ יהוה הוא אל מהימן לחלוטין,‏ אל שאינו משתנה.‏ הוא מהווה מחסה עבור כל הנדכאים והרצוצים המבקשים את עזרתו.‏

אין ספק שלשמואל הקטן הייתה זכות גדולה להיות בנה של אישה שהחזיקה באמונה כה איתנה ביהוה.‏ אומנם היא בוודאי הייתה חסרה לו לאורך השנים,‏ אך הוא מעולם לא הרגיש שהיא שכחה אותו.‏ מדי שנה שבה חנה לשילה והביאה לבנה מעיל קטן ששימש אותו בשירותו במשכן.‏ כל תפר ותפר העיד על אהבתה ועל דאגתה לבנה (‏שמואל א׳.‏ ב׳:‏19‏)‏.‏ נוכל רק לדמיין אותה מלבישה את שמואל במעיל החדש,‏ מיישרת את קפלי מעילו ומביטה בבנה באהבה ואומרת לו בנועם דברים מעודדים.‏ שמואל התברך באם נפלאה והוא גדל להיות ברכה להוריו ולכל עם ישראל.‏

גם חנה לא נשכחה.‏ יהוה פתח את רחמה והיא ילדה לאלקנה חמישה ילדים נוספים (‏שמואל א׳.‏ ב׳:‏21‏)‏.‏ אך סביר להניח שהברכה הגדולה ביותר שבה התברכה חנה הייתה הקשר שרקמה עם אביה,‏ יהוה,‏ קשר שהלך והתהדק עם השנים.‏ אם תחקה את דוגמתה של חנה תוכל גם אתה ליהנות מקשר כזה.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏תיבה בעמוד 17]‏

שתי תפילות ראויות לציון

שתי תפילותיה של חנה המופיעות בשמואל א׳.‏ א׳:‏11 ובשמואל א׳.‏ ב׳:‏1–10 מכילות מספר היבטים יוצאים מן הכלל.‏ תן דעתך לכמה מהם:‏

◼ בתפילה הראשונה פנתה חנה לאלוהים בכינוי ”‏יהוה צבאות”‏.‏ היא האדם הראשון במקרא המצוטט כמי שהשתמש בכינוי זה.‏ כינוי זה מופיע במקרא 285 פעם,‏ ומצביע על כך שאלוהים מפקד על צבא רב של בנים רוחניים.‏

◼ שים לב שחנה לא נשאה את תפילתה השנייה כאשר בנה נולד אלא כאשר היא ואלקנה מסרו את בנם לשירות אלוהים בשילה.‏ לכן מה שהסב לחנה שמחה גדולה לא היה השתקת יריבתה,‏ פנינה,‏ אלא העובדה שזכתה לברכת יהוה.‏

◼ כאשר חנה אמרה ”‏רמה קרני ביהוה”‏,‏ היא אולי חשבה על השור,‏ חיית משא חזקה מאוד המשתמשת בקרניה בעוצמה.‏ במילים אחרות חנה אמרה:‏ ’‏יהוה אתה מעניק לי כוח’‏ (‏שמואל א׳.‏ ב׳:‏1‏)‏.‏

◼ דבריה של חנה על ”‏משיחו”‏ של אלוהים נחשבים נבואיים.‏ חנה היא האדם הראשון במקרא שהשתמש במילה זו כדי להצביע על משיח עתידי שימלוך מטעם אלוהים (‏שמואל א׳.‏ ב׳:‏10‏)‏.‏

◼ כאלף שנה מאוחר יותר נשאה אימו של ישוע,‏ מרים,‏ תפילת הלל ליהוה,‏ וחזרה במילים משלה על חלק מדברי חנה (‏לוקס א׳:‏46–55‏)‏.‏

‏[‏תמונה בעמוד 16]‏

חנה הייתה מאוד מוטרדת מכך שהיא עקרה,‏ ופנינה עשתה הכול כדי לגרום לה להרגיש עוד יותר רע

‏[‏תמונה בעמודים 16,‏ 17]‏

התוכל לחקות את דוגמתה של חנה ולהתפלל מעומק הלב?‏

‏[‏תמונה בעמוד 17]‏

עלי אומנם טעה כאשר שפט אותה,‏ אך חנה לא התרעמה על כך