כיצד הרגישה חנה לאחר שפתחה את סגור ליבה בפני יהוה ועבדה אותו במשכן?‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏ותלך האישה לדרכה ותאכל,‏ ופניה לא היו לה עוד”‏,‏ כלומר פניה לא היו עצובות יותר (‏שמואל א׳.‏ א׳:‏18‏)‏.‏ אבן נגולה מעל ליבה.‏ היה זה כאילו העבירה את הנטל הרגשי שנשאה כביכול על כתפיה לכתפיו הרחבות והחזקות יותר לאין שיעור של אביה השמימי (‏תהלים נ״ה:‏23‏)‏.‏ היש בעיה כלשהי הכבדה עבורו מנשוא?‏ ודאי שלא — לא אז,‏ לא עכשיו ולעולם לא!‏

כאשר מועקה מציפה את ליבנו ואיננו יכולים לשאת עוד את היגון,‏ נוכל לחקות את דוגמתה של חנה ולפתוח את סגור ליבנו בפני האחד שאותו מכנה המקרא ”‏שומע תפילה”‏ (‏תהלים ס״ה:‏3‏)‏.‏ אם נעשה זאת באמונה,‏ נוכל גם אנו להיווכח שאת מקומו של העצב שלנו יתפוס ‏”‏שלום אלוהים הנשגב מכל שכל”‏ (‏פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏

מתי גילתה פנינה שהיא אינה יכולה עוד לפגוע בחנה?‏ הכתוב אינו מוסר לנו זאת,‏ אבל הביטוי ”‏פניה לא היו לה עוד”‏ מצביע על כך שמאז אותו יום הלך והשתפר מצב רוחה של חנה.‏ בכל אופן,‏ מהר מאוד הבינה פנינה שהתנהגותה הנבזית אינה משפיעה עוד על חנה.‏ שמה של פנינה אינו מוזכר עוד במקרא.‏