האֶוּכאריסטיה — העובדות שמאחורי הטקס

רבים בכל רחבי תבל מקיימים את הטקס על בסיס קבוע — מספר פעמים בשנה,‏ מדי שבוע או אף מדי יום ביומו.‏ אף־על־פי־כן,‏ הוא נמנה עם מסתרי האמונה,‏ וחלק ניכר ממקיימי הטקס אינם מתיימרים להבינו.‏ הוא נתפס כקדוש ואף כעל־טבעי.‏

זהו טקס האוכאריסטיה — החלק של המיסה הקתולית אשר במהלכו מברך הכומר על הלחם ועל היין ומזמין את הנוכחים להתייחד עם המשיח בסעודת הקודש.‏a האפיפיור בנדיקטוס ה־16 אמר שעבור הקתולים הטקס הוא ”‏הסיכום והתמצית של האמונה”‏.‏ לפני זמן קצר ציינה הכנסייה את ”‏שנת האוכאריסטיה”‏ במטרה ”‏לעורר מחדש ולחזק את האמונה באוכאריסטיה”‏.‏

אפילו קתולים שאינם שלמים עם אמונתם מייחסים חשיבות רבה לסעודת האדון.‏ למשל,‏ כתב העת טיים פרסם לאחרונה חיבור שנכתב בידי בחורה שתוארה כקתולית מתקדמת.‏ בחיבור אמרה:‏ ”‏יהא אשר יהא יחסנו לעיקרי הדת הקתולית,‏ אנו עדיין דבקים במה שמאחד אותנו באמונה הקתולית:‏ אדיקותנו בקיום טקס האוכאריסטיה”‏.‏

אך מהי בעצם האוכאריסטיה?‏ האם תלמידי המשיח נדרשים לקיימה?‏ קודם כול נבדוק כיצד התפתחה מסורת האוכאריסטיה,‏ ולאחר מכן נוכל להתמקד בשאלה חשובה יותר:‏ האם האוכאריסטיה מהווה ראי נאמן לטקס שכונן ישוע המשיח לפני קרוב ל־000,‏2 שנה?‏

האוכאריסטיה והעולם הנוצרי

אין זה קשה להבין מדוע האוכאריסטיה נחשבת לעל־טבעית.‏ רגע השיא של הטקס הוא התפילה.‏ לפי הספר הקטכיזם של הכנסייה הקתולית (‏Catechism of the Catholic Church)‏, בזמן התפילה ”‏העוצמה של דברי משיח ומעשיו,‏ לצד כוחה של רוח הקודש”‏ גורמים לדמו ולגופו ”‏לנכוח בטקס”‏.‏ לאחר שהכומר אוכל מן הלחם ושותה מן היין,‏ הוא מזמין את המאמינים להשתתף בטקס אכילת לחם הקודש,‏ המכונה גם קורבן הציבור.‏

הכנסייה הקתולית מלמדת שהלחם והיין הופכים באורח פלא לגופו ולדמו הממשיים של המשיח.‏ דוקטרינה זו נקראת טְרַנְסוּבְּסְטַנְצְיַאצְיָה.‏ היא התגבשה בהדרגה,‏ והמונח הוגדר לראשונה והוכנס לשימוש רשמי במאה ה־13.‏ בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית הועמדו בסימן שאלה מספר היבטים של האוכאריסטיה הקתולית.‏ מרטין לותר דחה את דוקטרינת הטרנסובסטנציאציה לטובת הקוֹנְסוּבְּסְטַנְצְיַאצְיָה.‏ ההבדל ביניהן דק.‏ לותר לימד שהלחם והיין אינם הופכים לדמו ולגופו של ישוע,‏ אלא מתקיימים עימם גם יחד.‏

עם הזמן התפתחו השקפות ודעות שונות לגבי משמעות האוכאריסטיה,‏ אופן קיום הטקס ותדירות קיומו בקרב זרמי הנצרות השונים.‏ למרות זאת,‏ נותר הטקס על כל גרסאותיו השונות בעל חשיבות עליונה בעולם הנוצרי.‏ אך כיצד התנהל הטקס המקורי שכונן ישוע?‏

כינון ”‏סעודת האדון”‏

ישוע עצמו כונן את ”‏סעודת האדון”‏,‏ כלומר את טקס הזיכרון למותו (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏20,‏ 24‏)‏.‏ עם זאת,‏ האם כונן פולחן מסתורי שבמסגרתו על תלמידיו לאכול את גופו ולשתות את דמו פשוטו כמשמעו?‏

לאחר שחגג את הפסח,‏ שילח ישוע מן המקום את יהודה איש קריות,‏ השליח שעמד להסגירו.‏ מתי,‏ אחד מ־11 השליחים שנשארו,‏ מספר לנו מה קרה בהמשך:‏ ”‏כאשר אכלו לקח ישוע לחם,‏ בירך ובצע ונתן לתלמידים באומרו:‏ ’‏קחו ואיכלו,‏ זה גופי’‏.‏ לקח את הכוס,‏ בירך [‏ביוונית,‏ אֶוּכָרִיסְטֵסַס‏]‏ ונתן להם באומרו:‏ ’‏שתו ממנה כולכם,‏ כי זה דמי,‏ דם הברית החדשה הנשפך בעד רבים לסליחת חטאים’‏”‏ (‏מתי כ״ו:‏26–28‏)‏.‏

אמירת ברכה על האוכל הייתה מבחינת ישוע,‏ ובעצם מבחינת כל משרתי אלוהים,‏ עניין שבשגרה (‏דברים ח׳:‏10;‏ מתי ו׳:‏11;‏ י״ד:‏19;‏ ט״ו:‏36;‏ מרקוס ו׳:‏41;‏ ח׳:‏6;‏ יוחנן ו׳:‏11,‏ 23;‏ מעשי השליחים כ״ז:‏35;‏ רומים י״ד:‏6‏)‏.‏ היש בסיס כלשהו להניח שכאשר בירך על האוכל,‏ חולל ישוע נס וגרם לתלמידיו לאכול את בשרו ולשתות את דמו באופן ממשי?‏

‏”‏זה מסמל את גופי”‏ או ”‏זה גופי”‏?‏

אמת,‏ כמה תרגומי מקרא מתרגמים את דברי ישוע במילים הבאות:‏ ”‏קחו ואיכלו,‏ זה גופי”‏,‏ ו”‏שתו ממנה כולכם,‏ כי זה דמי”‏ (‏מתי כ״ו:‏26–28‏)‏.‏ יש גם להודות שהמילה היוונית אֶסְטִין,‏ המופיעה בפסוקים הנזכרים לעיל,‏ היא צורה של הפועל שמשמעו ”‏להיות”‏.‏ אך אותו פועל משמעו גם ”‏לסמל”‏.‏ מעניין לציין שבתרגומי מקרא רבים פועל זה מיתרגם ל”‏פשר”‏ או ”‏משל ל־”‏.‏b מה שקובע את המשמעות המדויקת של המילה הוא ההקשר.‏ למשל,‏ בתרגומי מקרא רבים תורגמה המילה אסטין בגלטים ד׳:‏25 למילה ”‏מסמלת”‏:‏ ”‏הגר מסמלת [‏ביוונית,‏ אסטין‏]‏ את הר סיני שבערב”‏.‏

כמה וכמה חוקרי מקרא בעלי שם מסכימים כי התרגום ”‏זה גופי”‏ אינו מעביר את המשמעות המדויקת של דברי ישוע.‏ ז׳אק דופון,‏ לדוגמה,‏ הביא בחשבון את התרבות והחברה שבהן חי ישוע והסיק שהתרגום ”‏הטבעי ביותר”‏ לפסוק הוא:‏ ”‏זה מסמל את גופי”‏,‏ או ”‏זה מייצג את גופי”‏.‏

בכל מקרה,‏ לא ייתכן כי ישוע התכוון שעל תלמידיו לאכול את גופו ולשתות את דמו באופן ממשי.‏ מדוע?‏ אחרי המבול התיר אלוהים לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים,‏ אך אסר מפורשות אכילת דם (‏בראשית ט׳:‏3,‏ 4‏)‏.‏ אלוהים חזר על צו זה בתורת משה,‏ שאותה קיים ישוע עד תום (‏דברים י״ב:‏23;‏ פטרוס א׳.‏ ב׳:‏22‏)‏.‏ בהשראת רוח הקודש נתנו השליחים משנה תוקף לאיסור אכילת הדם,‏ וכך החילו אותו על כל המשיחיים (‏מעשי השליחים ט״ו:‏20,‏ 29‏)‏.‏ האם היה ישוע מכונן טקס הדורש מתלמידיו להפר צו מקודש שנתן האל הכול יכול?‏ בשום פנים ואופן!‏

אי לכך,‏ אין צל של ספק שישוע השתמש בלחם וביין כסמלים.‏ הלחם נטול השאור סימל את גופו נטול החטא שיוקרב כקורבן.‏ היין האדום שימש סמל לדמו אשר יישפך ”‏בעד רבים לסליחת חטאים”‏ (‏מתי כ״ו:‏28‏)‏.‏

מטרת סעודת האדון

ישוע חתם את הטקס הראשון של סעודת האדון במילים:‏ ”‏זאת עשו לזִכרי”‏ (‏לוקס כ״ב:‏19‏)‏.‏ קיום הטקס אכן עוזר לנו לזכור את ישוע ואת הדברים הנפלאים שהושגו באמצעות מותו.‏ הטקס מזכיר לנו את העובדה שישוע העלה על נס את ריבונות יהוה אביו,‏ ושבמותו כאדם מושלם וחף מחטא נתן ישוע ”‏את נפשו כופר בעד רבים”‏.‏ בזכות קורבן הכופר יוכלו כל המאמינים בו להשתחרר מהחטא ולרשת חיי עולם (‏מתי כ׳:‏28‏)‏.‏

אך מעל לכול,‏ סעודת האדון היא סעודה משותפת.‏ המשתתפים הם:‏ (‏1)‏ יהוה אלוהים,‏ שסיפק את הכופר,‏ (‏2)‏ ישוע המשיח,‏ ”‏שה האלוהים”‏,‏ אשר היווה את הכופר עצמו ו־(‏3)‏ אחיו הרוחניים של ישוע.‏ כאשר אלה האחרונים אוכלים מן הלחם ושותים מן היין,‏ הם מראים בזאת ששוררת בינם ובין המשיח אחדות מוחלטת (‏יוחנן א׳:‏29;‏ קורינתים א׳.‏ י׳:‏16,‏ 17‏)‏.‏ צעד זה הוא גם עדות לכך שהם צד ב”‏ברית החדשה”‏ כתלמידיו משוחי הרוח של ישוע.‏ הם ישלטו בשמיים עם המשיח כמלכים וככוהנים (‏לוקס כ״ב:‏20;‏ יוחנן י״ד:‏2,‏ 3;‏ ההתגלות ה׳:‏9,‏ 10‏)‏.‏

מתי יש לקיים את טקס הזיכרון?‏ התשובה מתבהרת כאשר מביאים בחשבון את העובדה שישוע בחר לכונן את הטקס בתאריך מיוחד — ערב פסח.‏ עד אז,‏ במשך 500,‏1 שנה חגג עם אלוהים בתאריך זה,‏ י״ד בניסן,‏ את הפסח לזכר התשועה האדירה שעשה יהוה לעמו.‏ ברור אפוא שישוע המשיח למעשה הורה לתלמידיו לציין באותו תאריך את מותו,‏ מוות אשר באמצעותו יעשה אלוהים תשועה גדולה פי כמה.‏ משום כך,‏ כל שנה נוכחים תלמידיו האמיתיים של ישוע בסעודת האדון בתאריך המקביל ל־י״ד בניסן.‏

האם הם עושים כן מתוך אהבת טקסים?‏ למען האמת,‏ זה מה שמושך רבים ומניע אותם לקיים את האוכאריסטיה.‏ כותבת החיבור המוזכר לעיל אמרה:‏ ”‏השתתפות בטקסים קדומים שהרבה מאוד אנשים מקיימים מעניקה רוגע רב”‏.‏ בדומה לקתולים אחרים בני זמננו,‏ הכותבת מעדיפה שהטקס יתנהל בלטינית כבעבר.‏ מדוע?‏ היא מסבירה:‏ ”‏אני רוצה לשמוע את המיסה מושרת בשפה שאיני מבינה,‏ כי לרוב מה שאני שומעת באנגלית לא מוצא חן בעיניי”‏.‏

עדי־יהוה באשר הם נהנים לקיים את סעודת האדון בשפות המדוברות בפיהם,‏ ומיליוני מעוניינים מצטרפים אליהם.‏ הנוכחים שמחים להעמיק את הבנתם באשר למשמעות ולחשיבות של מות המשיח.‏ ראוי שנהרהר בנושאים אלה ונשוחח עליהם כל השנה.‏ עדי־יהוה מאמינים שקיום טקס הזיכרון הוא הדרך הטובה ביותר לזכור את האהבה העמוקה שגילו יהוה ובנו ישוע המשיח.‏ הטקס עוזר להם ’‏להכריז את מות האדון,‏ עד שיבוא’‏ (‏קורינתים א׳.‏ י״א:‏26‏,‏ ע״ח‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏

‏[‏קטע מוגדל בעמוד 27]‏

כיצד התנהל טקס הזיכרון שכונן ישוע?‏

‏[‏תמונה בעמוד 28]‏

ישוע כונן את טקס הזיכרון למותו

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

ערב הזיכרון למות ישוע המשיח