הייה רחמן כמו יהוה
”הייו רחמנים כשם שאביכם רחמן הוא” (לוקס ו׳:36).
1. במה התבטא חוסר הרחמים של הפרושים?
בני אדם נבראו בצלם אלוהים, אך על־פי־רוב אינם רחמנים כמוהו (בראשית א׳:27). למשל, תן דעתך לפרושים. הם כקבוצה לא שמחו אחרי שריפא ישוע בשבת בדרך נס אדם שיבשה ידו. תחת זאת, טיכסו עצה ’להכחידו’ (מתי י״ב:9–14). במקרה אחר ריפא ישוע איש שהיה עיוור מיום היוולדו. רחמיו שוב לא שימחו ”כמה מן הפרושים”. הם התלוננו: ”האיש הזה איננו מאת אלוהים, כי אינו שומר את השבת” (יוחנן ט׳:1–7, 16).
2, 3. למה התכוון ישוע באומרו: ”היזהרו משאור הפרושים”?
2 גישתם חסרת הלב של הפרושים היוותה פשע נגד האנושות וחטא נגד אלוהים (יוחנן ט׳:39–41). לא לשווא הזהיר ישוע את תלמידיו מפני ’השאור’ של קבוצה אֶליטיסטית זו ושל אנשי דת קנאים אחרים ובהם הצדוקים (מתי ט״ז:6). השאור מסמל במקרא חטא או שחיתות. ישוע אמר אפוא, שתורתם של ’הסופרים והפרושים’ עלולה להשחית את עבודת אלוהים הטהורה. כיצד? הם לימדו את העם לקיים את תורת אלוהים אך ורק לפי כלליהם וטקסיהם השרירותיים, תוך התעלמות מן ”הדברים החשובים יותר”, ובהם חסד, כלומר רחמים (מתי כ״ג:23). דת טקסית זו הפכה את עבודת אלוהים למעמסה כבדה מנשוא.
3 בחלקו השני של המשל על הבן האובד חשף ישוע את חשיבתם המושחתת של מנהיגי הדת היהודים. האב במשל, המסמל את יהוה, השתוקק לסלוח לבנו המתחרט. אלא שאחיו הגדול, אשר סימל את ”הפרושים והסופרים”, ראה דברים באור אחר לגמרי (לוקס ט״ו:2).
האח כועס
4, 5. באיזה מובן היה הבן הגדול ’אובד’?
4 ”אותה שעה היה בנו הגדול בשדה. כשחזר והתקרב הביתה שמע קול נגינות וריקודים. הוא קרא לאחד הנערים ושאל לדעת מה הדבר. השיב לו הנער, ’אחיך בא, ואביך שחט את העגל המפוטם מפני שחזר אליו בריא ושלם.’ כעס הבן הגדול ולא רצה להיכנס” (לוקס ט״ו:25–28).
5 ברור אפוא, שבמשלו של ישוע לא רק לבן האובד היתה בעיה. ”שני הבנים אובדים”, קבע ספר אחד. ”האחד מידרדר לשפל המדרגה מאי־צדיקותו, והשני נעשה עיוור בגלל צדקנותו”. שים לב שאחיו של הבן האובד לא רק שלא שמח אלא גם ”כעס”. המילה ”כעס” ביוונית נגזרת מן השורש שעיקר משמעו אינו התפרצות זעם, אלא הלוך רוח קבוע. נראה כי אחיו של הבן האובד נטר בלבו טינה עזה וחש שלא יאה לחגוג שובו של אדם, שלא היה צריך לעזוב את הבית מלכתחילה.
6. את מי מסמל אחיו של הבן האובד, ומדוע?
6 הבן הגדול מסמל היטב את כל מי שמָחו על החמלה ותשומת־הלב שהעניק ישוע לחוטאים. רחמי ישוע לא נגעו ללבם של צדקנים אלו; לא השתקפה בם השמחה שיש בשמים על חוטא שנסלחו לו חטאיו. למעשה, רחמי ישוע עוררו את זעמם, והם החלו ’לחשוב רעות’ בלבבם (מתי ט׳:2–4). יום אחד, זימנו אליהם כמה מן הפרושים איש אשר נרפא על־ידי ישוע, וברוב זעמם ”דחפוהו החוצה” מבית הכנסת. הם ככל הנראה נידו אותו! (יוחנן ט׳:22, 34) בדומה לאחיו של הבן האובד, ש”לא רצה להיכנס”, מנהיגי הדת היהודים לא היו מוכנים בשום פנים ואופן ’לשמוח עם השמחים’ (רומים י״ב:15). ישוע המשיך במשל וחשף את חשיבתם המרושעת.
חשיבה מעוותת
7, 8. (א) באיזה מובן לא הבין אחיו של הבן האובד את מהות היחסים בין בן לאביו? (ב) במה היה שונה הבן הגדול מאביו?
7 ”אז יצא אביו לדבר על לבו. אמר הבן לאביו, ’הנה זה שנים רבות אני עובד אצלך ומעולם לא עברתי על מצוותך, ואתה מעולם לא נתת לי גדי כדי שאשמח עם ידידיי. אבל כשבא בנך זה אשר בזבז את רכושך עם זונות, שחטת בשבילו את העגל המפוטם’” (לוקס ט״ו:28–30).
8 בדבריו אלו הראה הבן הגדול כי לא הבין את מהות היחסים בין בן לאביו. הוא שירת את אביו כפי שעובד משרת את מעבידו. הרי כך אמר: ”אני עובד אצלך”. אומנם הבן הגדול מעולם לא עזב את הבית ומעולם לא עבר על מצוות אביו. אך האם ציית מתוך אהבה? האם שמח לשרת את אביו או שמא נסחף לשאננות שמקורה בשביעות רצון עצמית, וסבר שהוא בן טוב כי מילא את חובותיו ”בשדה”? אילו באמת היה בן מסור, מדוע לא חשב כמו אביו? מדוע לא היה מקום לרחמים בלבבו בהינתן לו ההזדמנות לעשות חסד עם אחיו? (השווה תהלים נ׳:20–22.)
9. הסבר במה דמו מנהיגי הדת היהודים לבן הגדול.
9 מנהיגי הדת היהודים דמו לבן הגדול. הם סברו כי הם נאמנים לאלוהים בזכות דבקותם הדקדקנית בקובץ חוקים. אמת, הצייתנות חיונית (שמואל א׳. ט״ו:22). אך דגש היתר ששמו במעשים הפכה את עבודת אלוהים לשגרה מכנית ולמסירות מעושה ללא רוחניות אמיתית. המסורת עמדה בראש מעייניהם. לבבותיהם היו נטולי אהבה. הם התייחסו אל פשוטי העם כאל עפר לרגליהם ואף ביזו אותם בכינוי ”ארורים” (יוחנן ז׳:49). הייתכן שאלוהים יהיה שבע רצון ממעשיהם של מנהיגים אלו בשעה שלבם ריחק ממנו? (מתי ט״ו:7, 8).
10. (א) מדוע היוו המילים ”חסד חפצתי ולא־זבח” עצה במקומה? (ב) עד כמה חמור אי גילוי רחמים?
10 ישוע אמר לפרושים: ”צאו ולימדו מה משמע ’חסד חפצתי ולא־זבח’” (מתי ט׳:13; הושע ו׳:6). היה להם סדר־עדיפויות מעוות, מפני שבהעדר חסד זבחיהם היו לריק. זה עניין חמור, כי המקרא מטעים שה”אכזרים” או חסרי הרחמים ראויים בעיני אלוהים ”למיתה” (רומים א׳:31, 32). אין פלא אפוא, שישוע אמר כי דינם של מנהיגי הדת ככלל הוא השמדה נצחית. סביר להניח שחוסר הרחמים שאפיין אותם תרם תרומה נכבדה לדין זה שנגזר עליהם (מתי כ״ג:33). מכל מקום, ייתכן כי אחדים מהם ישובו מדרכם הרעה. בסיום המשל ניסה ישוע לתקן את חשיבתם של אותם יהודים במילים שאמר האב לבנו הגדול. הבה נראה כיצד.
רחמי אב
11, 12. כיצד ניסה האב במשלו של ישוע לדבר אל ההיגיון של בנו הגדול, ולְמה כנראה התכוון כשאמר ”אחיך”?
11 ”אמר האב, ’בני, אתה תמיד איתי, וכל אשר לי שלך הוא. אבל מן הראוי לשוש ולשמוח, כי אחיך זה היה מת והנה חזר לחיים, אבד והנה נמצא’” (לוקס ט״ו:31, 32).
12 שים לב שהאב אמר ”אחיך”. מדוע? היזכר שקודם לכן כינה הבן הגדול את אחיו ”בנך” — ולא ”אחי”. נראה כי התעלם מהקשר המשפחתי שבינו לבין אחיו. ולכן האב אומר כאן, במילים אחרות, לבנו הגדול: ’זה לא רק הבן שלי. הוא אחיך, עצמך ובשרך. יש לך כל הסיבות שבעולם לשמוח על שובו!’ המסר ששידר ישוע היה צריך להיות ברור למנהיגים היהודים. החוטאים שאותם ביזו היו למעשה ”אחיהם”. הרי ”אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא” (קהלת ז׳:20). ליהודים רמי המעלה היו אפוא סיבות למכביר לשמוח על חוטאים שחזרו בתשובה.
13. איזו שאלה מפכחת מותיר לנו סיומו הפתאומי של המשל?
13 אחרי דברי האב נקטע המשל בפתאומיות. ישוע כביכול מזמין את מאזיניו לכתוב בעצמם את סוף העלילה. בלי תלות בתגובתו של הבן הגדול, כל מי שהקשיב לסיפור ניצב בפני השאלה, ’האם גם אני אשמח בשמחה שיש בשמים כשחוטא חוזר בתשובה?’ למשיחיים כיום יש האפשרות לענות על השאלה במעשים. כיצד?
הייה רחמן כמו אלוהים
14. (א) כיצד נוכל ליישם את העצה שנתן פאולוס באפסים ה׳:1 כשמדובר ברחמנות? (ב) מאיזו הבנה מוטעית בנושא רחמיו של אלוהים עלינו להישמר?
14 פאולוס האיץ באפסים: ”לכו בדרכי אלוהים כבנים אהובים” (אפסים ה׳:1). אם כן, עלינו, בתור משיחיים, להוקיר את רחמי אלוהים, לנטוע תכונה זו עמוק בלבנו ולהפגין אותה במגעינו עם הזולת. ואולם, יש מקום למילת אזהרה. אין לפרש את רחמי אלוהים כהקלה בחומרת החטא. למשל, יש הטוענים בשוויון נפש, ’אם אחטא אוכל תמיד להתפלל לאלוהים ולבקש את סליחתו, והוא ירחם עלי’. גישה זו כמוה כגישה שאותה מגדיר יהודה, אחד ממחברי המקרא, כ’הפיכת חסד אלוהינו לזימה’ (יהודה 4). יהוה אומנם רחום וחנון אך ”נקה לא ינקה” מעונש את החוטאים שאינם מתחרטים (שמות ל״ד:7; השווה יהושע כ״ד:19; יוחנן א׳. ה׳:16).
15. (א) מדוע במיוחד על הזקנים לשמור על נקודת מבט מאוזנת בנושא הרחמים? (ב) מה על הזקנים להשתדל לעשות ומדוע, וזאת מבלי להבליג על חטא שנעשה בזדון?
15 מאידך גיסא, עלינו להישמר באותה מידה מן הקיצוניות השנייה — הנטייה לקשיחות ולביקורתיות במגעינו עם חוטאים שגילו חרטה אמיתית והתעצבו בעצב שהוא כרצון אלוהים על חטאיהם (קורינתים ב׳. ז׳:11). הואיל ובידי הזקנים הופקדה ההשגחה על עדר יהוה, עליהם לשמור על נקודת מבט מאוזנת בנושא זה, ובייחוד בטיפול בעניינים שיפוטיים. יש לשמור על טוהרה של הקהילה המשיחית, ויאה לפי כתבי־הקודש ’לבער את הרע’ מקרבה על־ידי נידוי (קורינתים א׳. ה׳:11–13). במקביל לכך, ראוי לנהוג במידת הרחמים כשיש בסיס מוצק לעשות כן. על כן, הזקנים אינם מבליגים על חטא שנעשה בזדון, ועם זאת משתדלים למצוא דרך פעולה אוהבת ורחמנית שאינה חורגת מגבולות הצדק. לנגד עיניהם עומד תמיד העיקרון המקראי: ”אין רחמים בדין למי שלא נהג ברחמים; הרחמים מתנשאים על הדין” (יעקב ב׳:13; משלי י״ט:17; מתי ה׳:7).
16. (א) הוכח מן המקרא שיהוה משתוקק שהחוטאים ישובו אליו. (ב) כיצד נוכל להוכיח שגם אנחנו מקבלים בברכה את החוטאים שחזרו בתשובה?
16 מן המשל על הבן האובד מתברר שיהוה משתוקק שהחוטאים ישובו אליו. כל עוד לא אפסו סיכוייהם לשוב אליו הוא מושיט להם את ההזמנה לעשות כן (יחזקאל ל״ג:11; מלאכי ג׳:7; רומים ב׳:4, 5; פטרוס ב׳. ג׳:9). יהוה, בדומה לאביו של הבן האובד, נוהג בכבוד עם מי ששבים אליו ומקבל אותם כבני משפחה לכל דבר. האם אתה מחקה את יהוה בהיבט זה? כאשר אחיך לאמונה, שהיה מנודה, שב לחיק הקהילה, מהי תגובתך? כאמור, יש ”שמחה בשמים” (לוקס ט״ו:7). אך האם יש שמחה בארץ, בקהילתך ובלבך? או שמא קיימת במידת מה הטינה שאחזה בבן הגדול במשל, טינה האומרת שלא ראוי לקבל בברכה אדם שלא היה צריך לעזוב את עדר אלוהים מלכתחילה?
17. (א) איזה מצב התפתח בקורינתוס במאה הראשונה, ומה יעץ פאולוס לחברי הקהילה בנידון? (ב) מדוע היתה עצתו של פאולוס מעשית, וכיצד נוכל ליישמה כיום? (ראה גם מסגרת בצד שמאל.)
17 כדי לערוך בחינה עצמית בנידון נראה מה אירע בקורינתוס בערך בשנת 55 לספירה. אדם שנודה מן הקהילה שם טיהר לבסוף את חייו מכל טומאה. מה היה על האחים לעשות? האם היה עליהם להטיל ספק בחרטתו ולהמשיך להתרחק ממנו? להיפך, פאולוס קרא לקורינתים: ”עדיף שתסלחו לו ותנחמוהו, למען לא יתמוטט האיש מרוב צער. על כן אני מבקש מכם שתוכיחו לו את אהבתכם” (קורינתים ב׳. ב׳:7, 8). חוטאים שחזרו למוטב נתונים פעמים רבות לרגשי בושה וייאוש. משום כך יש להוכיח להם שאחיהם לאמונה ויהוה אוהבים אותם (ירמיהו ל״א:3; רומים א׳:12). זה חשוב מאוד. מדוע?
18, 19. (א) במה התבטאה גישתם המקלה של הקורינתים קודם לכן? (ב) כיצד עלולה היתה גישה חסרת רחמים לעזור לשטן ’להערים’ על הקורינתים?
18 את קריאתו אל הקורינתים לנהוג בסלחנות נימק פאולוס, בן היתר במילים: ”כדי שלא יערים עלינו השטן, שכן מזימותיו לא נעלמו מאיתנו” (קורינתים ב׳. ב׳:11). לְמה התכוון? קודם לכן נאלץ פאולוס לגעור בקהילה שבקורינתוס על גישתם המקלה. הם הרשו לאותו איש להמשיך בחטאו בלי שיתן את הדין על מעשיו. בגישתה זו שיחקה הקהילה — ובייחוד זקני־הקהילה — לידי השטן כי הוא חפץ להוציא שם רע לקהילה (קורינתים א׳. ה׳:1–5).
19 אם ינקטו גישה הפוכה לגמרי ולא יסלחו לחוזר בתשובה יערים עליהם השטן בדרך אחרת. כיצד? הוא יוכל לנצל את גישתם המחמירה וחסרת הרחמים. אם החוטא שהתחרט ”יתמוטט... מרוב צער”, איזו אחריות כבדה ישאו הזקנים לפני יהוה! (השווה יחזקאל ל״ד:6; יעקב ג׳:1.) לא לחינם הזהיר ישוע את תלמידיו לבל יכשילו ”אחד מהקטנים האלה” והוסיף: ”הישמרו לכם. אם יחטא אחיך הוכח אותו, ואם יתחרט סלח לו” a (לוקס י״ז:1–4).
20. באיזה מובן יש שמחה בשמים ובארץ על חוטא שחזר בתשובה?
20 האלפים השבים מדי שנה לעבודת אלוהים הטהורה אסירי תודה על שיהוה ריחם עליהם. ”אינני זוכרת שום תקופה בחיי שבה הייתי כה מאושרת”, מספרת אחות משיחית על החזרתה אל הקהילה. כמובן, המלאכים שמחים בשמחתה. הבה נשמח גם אנו ב’שמחה שיש בשמים’ על חוטא שחוזר בתשובה (לוקס ט״ו:7). בזאת נהא רחמנים כמו יהוה.
[הערת שוליים]
a אומנם נראה כי החוטא בקורינתוס הוחזר אל הקהילה לאחר תקופה קצרה יחסית, אך אין לעשות גזירה שווה בין זה לבין כל הנידויים. כל מקרה לגופו. יש חוטאים המפגינים חרטה אמיתית כמעט מייד אחרי הנידוי. ויש שגישה זו ניכרת אצלם אחרי זמן רב. בכל מקרה, כל המוחזרים לחיק הקהילה חייבים בראש ובראשונה לגלות עצב אשר הוא כרצון אלוהים, ובמידת האפשר, לעשות מעשים ראויים לתשובה (מעשי־השליחים כ״ו:20; קורינתים ב׳. ז׳:11).
שאלות חזרה
◻ במה דמה אחיו של הבן האובד למנהיגי הדת היהודים?
◻ מדוע ניתן לומר שאחיו של הבן האובד לא הבין את מהות היחסים בין בן לאביו?
◻ מאילו שתי עמדות קיצוניות עלינו להימנע בהתחשב ברחמי אלוהים?
◻ כיצד נוכל להיות רחמנים כמו אלוהים?
[תיבה בעמוד 17]
’הוכיחו לו את אהבתכם’
בעניין החוטא שנודה וגילה חרטה אמר פאולוס לקהילה שבקורינתוס: ”אני מבקש מכם שתוכיחו לו את אהבתכם” (קורינתים ב׳. ב׳:8). המילה היוונית שתורגמה ל”תוכיחו” היא מונח משפטי שמשמעו ”לאשר”. המתחרטים המוחזרים אל הקהילה זקוקים לתחושה שאוהבים אותם ושהם שוב חברי קהילה המתקבלים בברכה.
עם זאת, עלינו לזכור שרוב חברי הקהילה אינם יודעים מהן הנסיבות שהובילו לנידוי של הפרט ולהחזרתו אל הקהילה. בנוסף לכך, יש שהושפעו או נפגעו אישית — ייתכן גם לטווח ארוך — מחטאו של המתחרט. לכן, מתוך רגישות לנקודות אלו, בהישמע ההודעה על החזרתו של פלוני אל הקהילה, כדאי להימנע מבטויי ברכה ועדיף לברכו אחי כן באופן אישי.
אין ספק שאמונתם של המוחזרים אל הקהילה מתחזקת בהתקבלם בזרועות פתוחות כחברי הקהילה המשיחית! ניתן לעודד אותם בשיחות ובהתרועעות באולם־המלכות, בשירות ובאירועים מתאימים אחרים. בזאת נוכיח, או נאשר, את אהבתנו ליקרים אלו מבלי להמעיט בחומרת חטאיהם. למעשה אנו שמחים יחד עם מלאכי מרום על שהם פנו עורף לדרכם הפסולה ושבו אל יהוה (לוקס ט״ו:7).
[תמונה בעמוד 15]
הבן הגדול מיאן לשמוח על שובו של אחיו