ישוע — חייו ושליחותו
שליחות של חסד לארץ יהודה
שבועות מעטים קודם לכן, בחג החנוכה בירושלים, ניסו מנהיגי הדת להרוג את ישוע. הוא שם פעמיו אפוא צפונה, לאיזור הקרוב לכנרת.
לא חלף זמן רב ושוב עשה את דרכו דרומה לירושלים, כשהוא מבשר בכפרי פֶּרֶאָה, המחוז שממזרח לירדן. זה לא כבר סיים לספר את המשל על האיש העשיר ואלעזר. לאחר מכן, שב ושינן לתלמידיו דברים שלימד קודם לכן, בהיותם בגליל.
הוא ציין, למשל, שמוטב היה לאדם שתיתלה ”אבן רחיים על צווארו ויושלך לתוך הים” מאשר יכשיל ”אחד מהקטנים” השייכים לאלהים. כמו־כן, הדגיש את הצורך במחילה, בהסבירו: ”וגם אם שבע פעמים ביום יחטא לך [אחיך] ושבע פעמים יפנה אליך לאמור, ’אני מתחרט’ — סלח לו”.
כאשר התלמידים ביקשו: ”הוסף לנו אמונה”, השיב להם ישוע: ”לוּ היתה לכם אמונה כגרגיר החרדל ואמרתם אל השקמה הזאת ’העקרי והנטעי בים!’ — היא היתה נשמעת לכם”. מעט אמונה יכולה אפוא לחולל רבות.
בהמשך דבריו תיאר ישוע מצב מחיי היומיום, שהמחיש מה צריכה להיות הגישה הנכונה של משרתי האל הכל־יכול. ”מי מכם, שיש לו עבד חורש או רועה”, העיר ישוע, ”יאמר לעבד לאחר שובו מן השדה, ’בוא הנה מייד והסב אל השולחן’? האם לא יאֹמר לו, ’הכן לי ארוחת ערב, חגור מותניך ושרתני עד שאגמור לאכול ולשתות. אחרי־כן תאכל ותשתה אתה’? האם יהיה אסיר תודה לעבד על שעשה את אשר צוּוה? כן גם אתם, לאחר עשותכם את כל שצוּויתם, אימרו: ’עבדים אנחנו ותו לא, עשינו מה שמחובתנו לעשות’”. לכן, לעולם אל למשרתי אלהים לחוש שהם עושים לאלהים טובה, בשרתם אותו. נהפוך הוא, עליהם תמיד לזכור מה גדולה זכותם לשרתו כבני־ביתו הנאמנים.
ככל הנראה, זמן קצר לאחר שסיפר משל זה, הגיע שליח. הוא נשלח מטעם מרים ומרתה, אחיותיו של אלעזר, שהתגוררו בבית עניה ביהודה. ”אדוננו, ראה נא, זה שאהוב עליך חולה”, ציין השליח.
ישוע השיב: ”המחלה הזאת איננה למוות, אלא לכבוד אלהים, כדי שיכובד בה בן־האלהים”. לאחר ששהה עוד יומיים באותו מקום, אמר ישוע לתלמידיו: ”בואו נחזור לארץ יהודה”. אולם, הם הזכירו לו: ”רבי, לא מכבר ביקשו לרגום אותך ואתה חוזר לשם?”
”הרי [הלא] שתים־עשרה שעות ליום?”, שאל ישוע בתגובה. ”המתהלך ביום איננו נכשל, כי רואה הוא את אור העולם הזה. אבל המתהלך בלילה נכשל, כי האור איננו בו”.
כוונת ישוע היתה כנראה ש’שעות היום’, או הזמן שהקציב אלהים לשליחותו הארצית טרם חלף, ועד שלא יחלוף, איש לא יוכל לפגוע בו. עליו לנצל עד תום את הזמן הקצר של ’שעות היום’ שנותר לו, משום שלאחר מכן יבוא ה”לילה”, כאשר אויביו יהרגוהו.
ישוע הוסיף: ”אלעזר ידידנו נרדם, אך אני הולך להעיר אותו”.
כפי הנראה, בחושבם שאלעזר ישן ושהדבר מהווה אות חיובי לכך שיחלים, אמרו התלמידים: ”אם נרדם, אזי יירפא”.
אז אמר להם ישוע מפורשות: ”אלעזר מת. ואשר לכם, אני שמח שלא הייתי שם — למען תאמינו. אך בואו נלך אליו”.
תוך הכרה בכך שישוע עלול להיהרג ביהודה, ועם זאת מתוך רצון עז לתמוך בו, עודד תומא את חבריו השליחים באומרו: ”נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו”. בסכנם אפוא את חייהם התלוו התלמידים אל ישוע בשליחות זו של חסד לארץ יהודה. לוקס י״ג:22; י״ז:1–10; יוחנן י׳:22, 31, 40–42; י״א:1–16.
(מקור המאמר: 89/4/15)
◆ היכן בישר ישוע אותה עת?
◆ על אילו עיקרי־אמונה חזר ישוע, ואיזה מצב מחיי היומיום תיאר כדי להמחיש איזו נקודה?
◆ איזו בשורה שמע ישוע, ולמה התכוון בדברו על ’שעות היום’ ’והלילה’?
◆ למה התכוון תומא באומרו, ”נלך גם אנחנו כדי שנמות איתו”?