”פקוד גפן זאת”!
שנים עשר המרגלים תרו את ארץ ההבטחה לאורכה ולרוחבה. משה הורה להם לבחון את יושביה ולהביא עימם מתנובת אדמתה. אילו גידולים צדו במיוחד את עינם? בקרבת חברון מצאו גפן שענביה היו כה גדולים שנדרשו שני מרגלים כדי לשאת אשכול אחד. מרוב התרשמות כינו המרגלים את האזור הפורה ההוא ”נחל אשכול” (במדבר י״ג:21–24).
במאה ה־19 כתב אדם שסייר בארץ ישראל: ”עמק אשכול... עודנו עטוי גפנים, וענביהן מן המובחרים והגדולים בארץ ישראל”. גפני אשכול בלטו באיכותן, אך בחלק ניכר מאדמות ארץ ישראל בימי המקרא צמחו ענבים משובחים. מתעודות מצריות עולה שהפרעונים ייבאו יין מכנען.
”מדרונות ההרים הסלעיים [בארץ ישראל] המכוסים קלות בחצץ, החשיפה לשמש, חום הקיץ וההתנקזות המהירה של גשמי החורף, הכול חובר יחדיו והופך אותה לארץ גפנים מיוחדת במינה”, מוסבר בספר טבע התנ״ך (The Natural History of the Bible). ישעיהו ציין כי באזורים מסוימים היו עד אלף גפנים (ישעיהו ז׳:23).
’ארץ של גפנים’
משה אמר לעם ישראל שהם יירשו ארץ של ”גפן ותאנה ורימון” (דברים ח׳:8). על־פי אנציקלופדיה בייקר לצמחי המקרא (אנג׳), ”ארץ ישראל הקדומה הייתה משופעת בגפנים, עד כדי כך שחרצני ענבים נמצאו ברוב האתרים שנחפרו, אם לא בכולם”. גפני ארץ ההבטחה היו כה פוריות שאפילו בשנת 607 לפה״ס, השנה שבה נחרבה יהודה בידי צבאות נבוכדנאצר, נאמר שבני העם שנותרו בארץ ’אספו יין וקיץ [פירות קיץ] הרבה מאוד’ (ירמיהו מ׳:12; נ״ב:16).
כדי לייצר יין בכמות גדולה, נדרשו חקלאי ישראל לדאוג היטב לגפניהם. ספר ישעיהו מתאר כיצד כורם עברי טיפוסי היה עודר חלקת אדמה במורד ההר, מסקל אותה ונוטע בה ”שׂוֹרֵק”, גפן משובחת שמענביה מפיקים יין אדום. אחר כך היה כנראה מקים גדר אבנים בעזרת הסלעים שפינה קודם לכן. גדר זו הבטיחה שהכרם לא יהיה מרמס לבהמות וסיפקה הגנה מפני שועלים, חזירי בר וגנבים. הכורם גם היה חוצב בו יקב ובונה מגדל קטן ששימש מעון קריר בעונת הבציר, בשעה שנדרשה שמירה קפדנית על הגפנים. לאחר כל זה, ציפה לו בציר מוצלח (ישעיהו ה׳:1, 2).a
כדי שיהיה בציר טוב, נהג החקלאי לזמור, כלומר, לגזום את ענפי הגפן לשיפור פוריותה ולעדור את האדמה להרחקת עשבים רעים וקוצים. הוא היה משקה את הכרם בחודשי הקיץ אם גשמי האביב לא סיפקו מספיק מים (ישעיהו ה׳:6; י״ח:5; כ״ז:2–4).
עת הבציר בסוף הקיץ עמדה בסימן של שמחה וגיל (ישעיהו ט״ז:10). בשלושה ממזמורי התהלים יש כתובת הכוללת את המילים ”על הגיתית” (תהלים ח׳, פ״א ו־פ״ד). מונח ניגוני עמום זה מתורגם ל”גתות” בתרגום השבעים ואולי מלמד שבני ישראל שרו את המזמורים הללו בעונת הבציר. אף שהענבים שימשו בעיקר לעשיית יין, בני ישראל נהגו גם לאכול ענבים טריים או ייבשו אותם (צימוקים) והכינו מהם אשישות, כלומר, עוגות צימוקים (שמואל ב׳. ו׳:19; דברי הימים א׳. ט״ז:3).
גפן ישראל
לא אחת ממשיל המקרא את עם אלוהים לגפן — מטאפורה הולמת לאור החשיבות שהייתה לגפן לבני ישראל. במזמור פ׳ דימה אסף את עם ישראל לגפן שיהוה נטע בכנען. הארץ פונתה כדי שגפן ישראל תוכל להכות שורשים. אך בחלוף השנים נפרצו חומות המגן שלה. האומה חדלה לבטוח ביהוה, והוא הסיר מעליה את הגנתו. בדומה לחזיר בר המשחית את הכרם, בזזו עמי אויב את עושרו של עם ישראל. אסף התפלל שיהוה יעזור לעמו כדי להשיב עטרה ליושנה. ”פקוד גפן זאת”, התחנן (תהלים פ׳:9–16).
ישעיהו השווה את ”בית ישראל” לכרם שאט אט הצמיח ”באושים”, פירות גפן בר רקובים שהבאישו (ישעיהו ה׳:2, 7). פירות גפן הבר קטנים בהרבה מענבי הגפן התרבותית, וציפתם דלה מאוד. למעשה הפרי כולו בנוי מחרצנים. פירות גפן הבר אינם ראויים להפקת יין ולאכילה — סמל הולם לאומה כופרת שפירותיה הם עוולה וחוסר צדקה. פרי חסר ערך זה לא היה באשמת הכורם. יהוה עשה כל שביכולתו כדי שהאומה תהיה פורייה. ”מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו?”, שאל (ישעיהו ה׳:4).
מאחר שכרם ישראל לא היה פורה, הזהיר אותם יהוה שהוא ימוטט את חומת המגן שבנה סביבם. לא עוד יזמור את גפנו הסמלית ולא יעדור את אדמתה. לא ירדו ממטרי האביב אשר בהם תלויים היבולים למחייתם, והכרם יכוסה בשמיר וָשַית, דהיינו בקוצים ובעשבים רעים (ישעיהו ה׳:5, 6).
משה ניבא שבני ישראל ימעלו ביהוה, וכתוצאה מכך ייבולו כרמיהם. ”כרמים תיטע ועבדת, ויין לא תשתה ולא תאגור כי תאכלנו התולעת” (דברים כ״ח:39). הגפן עלולה לקמול תוך יומיים אם תולעים חודרים לגזעה ומכרסמים בו מבפנים (ישעיהו כ״ד:7).
”הגפן האמיתית”
בדומה ליהוה שדימה את עם ישראל לגפן, נקט ישוע בהשאלה דומה. במהלך מה שמכונה בפי רבים הסעודה האחרונה, אמר ישוע לתלמידיו: ”אני הגפן האמיתית ואבי הכורם” (יוחנן ט״ו:1). ישוע המשיל את תלמידיו לשריגי הגפן. על דרך ששריגי גפן שואבים את כוחם מן הגזע הראשי, כך גם חייבים תלמידי המשיח להיות מאוחדים עימו. ”בלעדיי אינכם יכולים לעשות דבר”, אמר ישוע (יוחנן ט״ו:5). החקלאי מגדל את הגפן כדי ליהנות מפירותיה. יהוה מצפה שמשרתיו יעשו פרי רוחני, ופרי זה מפאר את אלוהים הכורם ומסב לו נחת (יוחנן ט״ו:8).
פוריותה של הגפן תלויה בגיזום ובניקוי, וישוע התייחס לשתי הפעולות האלו. הכורמים נוהגים לגזום את הגפן פעמיים בשנה כדי להבטיח שפרייה יהיה מרבי. בחודשי החורף נהוג לגזום ענפים רבים מן הגפן. הכורם מסיר את מרבית הענפים שצמחו בשנה שחלפה ומותיר בגזע שלושה או ארבעה מהם, כשבכל אחד ניצן אחד או שניים. ניצנים רכים אלה הדומים לניצנים שצמחו בשנה שחלפה, יהפכו בקיץ לזמורות נושאות פרי. לבסוף, לאחר השלמת הגיזום, שורף הכורם את הענפים שנגזמו.
ישוע תיאר את הגיזום המסיבי הזה ואמר: ”מי שאינו עומד בי מושלך החוצה, כשריג, ומתייבש. לאחר שמלקטים אותם משליכים אותם לאש ושם הם נשרפים” (יוחנן ט״ו:6). הגפן בשלב זה נראית עירומה מענפים, ולמרות זאת נעשה גיזום מוקפד נוסף באביב.
”כל שריג בי שאינו עושה פרי, הוא מסיר אותו”, אמר ישוע (יוחנן ט״ו:2). ייתכן שמילים אלו עוסקות בגיזום המאוחר, אחרי שהגפן מצמיחה שריגים רבים חדשים ואשכולות הענבים הקטנים מזוהים בבירור. הכורם בוחן כל ענף וענף ורואה מי נושא פרי ומי חֲסַר פרי. הענפים שאינם עושים פרי, אם יושארו בגפן, ימשיכו לקלוט חומרים מזינים ומים מן הגזע. לכן, הכורם גוזם את השריגים הללו, כדי שחומרי המזון יגיעו אך ורק לזמורות הפוריות.
לבסוף מדבר ישוע על תהליך הניקוי. ”כל אשר עושה פרי, הוא מטהר אותו כדי שירבה פריו”, מסביר ישוע (יוחנן ט״ו:2). לאחר שמסירים את הענפים הלא־פוריים, בוחן הכורם בקפידה את כל הזמורות הפוריות אחת לאחת. סמוך לבסיס הענף הפורה מוצא הכורם כמעט תמיד ניצנים חדשים שיש לסלקם. אם יניח להם לגדול, הם יקלטו מן הגפן נוזלים שיועדו לספק לענבים את המים החיוניים להם. לעתים תולשים גם כמה מן העלים הגדולים כדי לאפשר לענבים הצעירים חשיפה מרובה יותר לאור השמש. כל אלה צעדים חיוניים כדי שהשריגים הפוריים ירבו את פריים.
’עשו פרי לרוב’
השריגים הסמליים של ”הגפן האמיתית” מסמלים את המשיחיים המשוחים, אך גם אנשי ’הצאן האחרות’ חייבים להוכיח את עצמם כתלמידי משיח פוריים (יוחנן י׳:16). גם הם יכולים לעשות ”פרי לרוב” ולהסב כבוד לאביהם שבשמיים (יוחנן ט״ו:5, 8). משל הגפן האמיתית שסיפר ישוע מזכיר לנו שהישועה תלויה בכך שנישאר מאוחדים עם המשיח ונצמיח פרי רוחני טוב. ישוע אמר: ”אם תשמרו את מצוותיי תעמדו באהבתי, כשם שאני שמרתי את מצוות אבי והריני עומד באהבתו” (יוחנן ט״ו:10).
בימי זכריה הבטיח אלוהים לשארית ישראל כי הארץ תשוב ליהנות מ”זרע השלום. הגפן תיתן פרייה והארץ תיתן את יבולה” (זכריה ח׳:12). הגפן משמשת גם לתיאור השלום שיהיה לעם אלוהים באלף שנות שלטון המשיח. מיכה ניבא: ”וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד; כי פי יהוה צבאות דיבר” (מיכה ד׳:4).
[הערת שוליים]
a על־פי אנציקלופדיה יודאיקה (אנג׳), הכורמים העברים העדיפו גפנים שענביהן אדומים־שחורים. זהו כנראה הזן שורק שאליו מתכוון הכתוב בישעיהו ה׳:2. מענבים אלה הפיקו יין אדום מתוק.
[תמונה בעמוד 18]
גפן שזה מקרוב נבלה
[תמונה בעמוד 18]
גיזום חורפי
[תמונה בעמוד 18]
שריפת ענפים שנגזמו