ספר 44 —‏ מעשי השליחים

הכותב:‏ לוקס

מקום הכתיבה:‏ רומא

זמן השלמת הכתיבה:‏ בערך 61 לספירה

התקופה הנסקרת:‏ 33 עד בערך 61 לספירה

בספר ה־42 של כתבי־הקודש מגולל לוקס את סיפור חייהם,‏ פעילותם ושירותם של ישוע ותלמידיו עד לעלייתו של ישוע השמיימה.‏ הספר ה־44 של כתבי־הקודש,‏ ספר מעשי השליחים,‏ ממשיך לגולל את תולדות הדת שייסד ישוע ומתאר כיצד קמה ברוח הקודש הקהילה המשיחית.‏ הוא מספר גם כיצד התרחבה מלאכת הכרזת הבשורה,‏ תחילה בקרב היהודים ואחר כך בקרב בני כל העמים.‏ 12 הפרקים הראשונים מסקרים ברובם את פועלו של פטרוס,‏ ו־‏16 הפרקים הנותרים‏,‏ את פועלו של פאולוס.‏ לוקס בילה במחיצת פאולוס והתלווה אליו במסעות רבים.‏

² הספר ממוען אל תיאופילוס.‏ מאחר שהוא מכונה ”‏הנכבד”‏ היה לו כנראה תפקיד בכיר או היה זה פשוט ביטוי של כבוד (‏לוקס א׳:‏3‏)‏.‏ הספר מציג תמונה היסטורית מדויקת של הקמתה והתפשטותה של הקהילה המשיחית.‏ בתחילת הספר מסופר שישוע נגלה לתלמידיו לאחר תקומתו מן המתים,‏ ואחר כך מובאים בו אירועים חשובים שאירעו בין 33 לספירה עד בערך 61 לספירה.‏ מכאן שהספר מסקר 28 שנה בקירוב.‏

³ מימי קדם נחשב מחבר בשורת לוקס למחבר מעשי השליחים.‏ שני הספרים ממוענים לתיאופילוס.‏ בפסוקי הפתיחה של מעשי השליחים חוזר לוקס על האירועים החותמים את ספר הבשורה שלו,‏ ובזאת קושר את שני הספרים יחדיו ומראה כי נכתבו בידי כותב אחד.‏ דומה כי לוקס השלים את מעשי השליחים בערך ב־61 לספירה,‏ כנראה לקראת תום השנתיים שעשה ברומא בחברת השליח פאולוס.‏ הואיל והספר מתעד את האירועים שאירעו עד השנה ההיא,‏ לא ייתכן שהושלם קודם לכן,‏ והעובדה שערעורו של פאולוס אל הקיסר מוצג בספר כדבר שטרם הוכרע,‏ מעידה על כך שהספר הושלם באותה שנה.‏

⁴ מן הזמנים המוקדמים ביותר התקבל הספר בעיני חוקרי המקרא כספר קאנוני.‏ חלקים ממנו מצויים בכמה מקטעי הפפירוס הקיימים של כתבי־הקודש המשיחיים,‏ והבולטים שבהם הם פפירוס מישיגן מס׳ 1571 (‏³⁸P)‏ מן המאה השלישית או הרביעית לספירה ופפירוס צ׳סטר ביטי מס׳ 1 (‏P⁴⁵‏)‏ מן המאה השלישית לספירה.‏ שני הפפירוסים מלמדים כי ספר מעשי השליחים היה בשימוש יחד עם ספרים אחרים מכתבי־הקודש,‏ ועל כן נחשב בזמנים מוקדמים לחלק מהקאנון המקראי.‏ במעשי השליחים בולטת הדייקנות המרשימה המאפיינת,‏ כאמור,‏ את בשורת לוקס.‏ סר ויליאם מ.‏ רמזי מדרג את כותב מעשי השליחים כ”‏היסטוריון מן השורה הראשונה”‏ ומסביר את משמעות הדבר באומרו:‏ ”‏התכונה החיונית והראשונה במעלה של היסטוריון דגול היא הדבקות בָּאמת.‏ הוא חייב להיות מהימן”‏.‏a

⁵ להמחשת הדיוק המאפיין את כתבי לוקס,‏ נצטט להלן את דבריו של אדווין סמית,‏ שפיקד על צי אוניות מלחמה בריטיות בים התיכון במלחמת העולם הראשונה.‏ הוא כתב במגזין דֶה רַדֶר (‏The Rudder‏)‏ במרס 1947:‏ ”‏כלי השיט הקדומים לא נווטו בעזרת הגה בודד המחובר לירכתיים,‏ אלא בעזרת שני משוטים גדולים,‏ משני עברי הירכתיים;‏ זו הסיבה שלוקס הקדוש מזכיר את המילה הגה ברבים.‏ [‏מעשי השליחים כ״ז:‏40‏]‏.‏.‏.‏ מבדיקתנו עולה כי כל אמירה ביחס לתנועות האונייה,‏ למן הפלגתה מ’‏המעגנים הטובים’‏ ועד עלייתה על שרטון במלטה,‏ כמסופר בפי לוקס הקדוש,‏ אומתה בעזרת ראיות חיצוניות בלתי תלויות,‏ מדויקות ומספקות להפליא;‏ אמירותיו באשר לפרק הזמן שבמהלכו נותרה האונייה בים תואמות למרחק שגמאה;‏ בנוסף לכול,‏ תיאור המקום שאליו הגיעו הולם את המקום עצמו.‏ כל אלה מעידים כי לוקס אכן היה במסע המתואר והוכיח עצמו כאדם שאבחנותיו ואמירותיו ניחנות ברמה גבוהה ביותר של מהימנות ואמינות”‏.‏b

⁶ דיוקו של לוקס מאומת גם בעזרת ממצאים ארכיאולוגיים.‏ למשל,‏ בחפירות שנערכו באפסוס התגלו היכל ארטמיס והאמפיתיאטרון העתיק שבו הקימו יושבי אפסוס מהומה במחאה על פעילותו של השליח פאולוס (‏מה״ש י״ט:‏27–41‏)‏.‏ כמו כן,‏ נמצאו כתובות המאשרות כי הכינוי ”‏ראשי העיר”‏ שייחס לוקס למנהיגי תסלוניקי הוא כינוי מדויק (‏י״ז:‏6,‏ 8‏)‏.‏ שתי כתובות מלטיות מראות כי לוקס צדק גם באומרו שפּוֹבְּלִיוֹס היה ”‏ראש”‏ מלטה (‏כ״ח:‏7‏)‏.‏c

⁷ יתרה מזו,‏ הנאומים השונים שנשאו פטרוס,‏ ספטנוס,‏ קורנליוס,‏ טרטולוס,‏ פאולוס ואחרים,‏ נאומים שתיעד לוקס,‏ שונים זה מזה בסגנונם ובהרכבם.‏ אפילו נאומיו של פאולוס בפני קהלים שונים אינם דומים זה לזה בסגנונם על שום התחשבותו בקהל מאזיניו.‏ מכאן עולה כי לוקס כתב אך ורק את מה ששמע במו אוזניו או את מה שעדי ראייה מסרו לו,‏ ולא חיבר ספרות בדיונית.‏

⁸ מעט מאוד ידוע על חייו האישיים של לוקס.‏ הוא עצמו לא היה אחד מן השליחים אך היה מקורב אליהם (‏לוקס א׳:‏1–4‏)‏.‏ בשלושה מקרים שונים מזכיר השליח פאולוס את לוקס בשמו (‏קול׳ ד׳:‏10,‏ 14;‏ טימ״ב ד׳:‏11;‏ פילימ׳ 24‏)‏.‏ למספר שנים היה הוא מלוו הצמוד של פאולוס,‏ אשר כינהו ”‏הרופא האהוב”‏.‏ ישנם בספר מעברים חוזרים ונשנים בין גוף שלישי רבים לגוף ראשון רבים ולהיפך.‏ הדבר מראה שלוקס היה עם פאולוס בטרואס במסע ההטפה השני של השליח.‏ אחר כך נשאר כנראה בפיליפי עד אשר פאולוס חזר לשם מספר שנים מאוחר יותר,‏ ובהמשך הצטרף לפאולוס והתלווה אליו במסעו לרומא כדי להישפט (‏מה״ש ט״ז:‏8,‏ 10;‏ י״ז:‏1;‏ כ׳:‏4–6;‏ כ״ח:‏16‏)‏.‏

במה מועיל הספר

³² ספר מעשי השליחים מצטרף לספרי הבשורה כעדות נוספת לכך שהתנ״ך מהימן ונכתב ברוח אלוהים.‏ בפרוס חג השבועות דיבר פטרוס על התגשמותן של שתי נבואות אשר ”‏רוח הקודש דיברה מקדם בפי דוד על יהודה”‏ (‏מה״ש א׳:‏16,‏ 20;‏ תהל׳ ס״ט:‏26;‏ ק״ט:‏8‏)‏.‏ לקהל המונים אחוזי תדהמה,‏ שהיו בירושלים בחג השבועות,‏ אמר פטרוס שהם עדים להתגשמות נבואה:‏ ”‏זה הדבר שנאמר על־ידי יואל הנביא”‏ (‏מה״ש ב׳:‏16–21;‏ יואל ג׳:‏1–5‏;‏ השווה גם מעשי השליחים ב׳:‏25–28,‏ 34,‏ 35 עם תהלים ט״ז:‏8–11 ו־‏תהלים ק״י:‏1‏)‏.‏

³³ כדי לשכנע קהל אחר שהיה מחוץ לבית המקדש שוב נעזר פטרוס בתנ״ך.‏ הוא ציטט תחילה את משה ואחר כך אמר:‏ ”‏וכל הנביאים משמואל ואילך,‏ כולם דיברו והודיעו על אודות הימים האלה”‏.‏ בהמשך,‏ בפני הסנהדרין,‏ ציטט פטרוס מתהלים קי״ח:‏22 כדי להראות שהמשיח,‏ האבן שהם מאסו,‏ היה ל”‏ראש פינה”‏ (‏מה״ש ג׳:‏22–24;‏ ד׳:‏11‏)‏.‏ פיליפוס הסביר לסריס האתיופי את התגשמות הנבואה שבישעיהו נ״ג:‏7,‏ 8‏.‏ לאחר שהבין,‏ ביקש האיש בענווה להיטבל (‏מה״ש ח׳:‏28–35‏)‏.‏ באותו אופן,‏ פטרוס דיבר עם קורנליוס על ישוע ואמר:‏ ”‏עליו כל הנביאים מעידים”‏ (‏י׳:‏43‏)‏.‏ כשנידונה סוגיית המילה,‏ גיבה יעקב את פסיקתו במילים:‏ ”‏ולזאת מסכימים דברי הנביאים,‏ ככתוב”‏ (‏ט״ו:‏15–18‏)‏.‏ השליח פאולוס נשען על אותן אסמכתאות (‏כ״ו:‏22;‏ כ״ח:‏23,‏ 25–27‏)‏.‏ התלמידים ושומעיהם קיבלו ללא היסוס את התנ״ך כחלק מדבר־אלוהים,‏ והדבר מוכיח ביתר תוקף שכתבים אלה נכתבו ברוח אלוהים.‏

³⁴ ספר מעשי השליחים מועיל ביותר בזה שהוא מראה כיצד הקהילה המשיחית הוקמה וגדלה בעזרת רוח הקודש.‏ לאורך האירועים המסעירים המסופרים בו,‏ רואים בעליל את ברכת אלוהים בריבוי שחל במספר המבשרים,‏ בגבורת הנפש ובשמחה של המשיחיים הקדומים,‏ בעמדתם הבלתי מתפשרת אל מול רדיפות ובנכונותם לשרת,‏ כדוגמת פאולוס שנענה לקריאות לצאת לשטחים זרים ולמקדוניה (‏ד׳:‏13,‏ 31;‏ ט״ו:‏3;‏ ה׳:‏28,‏ 29;‏ ח׳:‏4;‏ י״ג:‏2–4;‏ ט״ז:‏9,‏ 10‏)‏.‏ כך היא כיום הקהילה המשיחית.‏ היא מלוכדת ומאוחדת מכוח האהבה וסביב המטרה המשותפת — לספר את ”‏גדולות האלוהים”‏ בהדרכת רוח הקודש (‏ב׳:‏11,‏ 17,‏ 45;‏ ד׳:‏34,‏ 35;‏ י״א:‏27–30;‏ י״ב:‏25‏)‏.‏

³⁵ ספר מעשי השליחים מראה כיצד צריכים המשיחיים להכריז את בשורת מלכות אלוהים.‏ פאולוס עצמו הציב דוגמה ומופת בנושא.‏ הוא אמר:‏ ”‏לא נרתעתי מלהודיע לכם כל דבר מועיל ומללמד אתכם ברבים ובכל בית ובית”‏.‏ עוד אמר:‏ ’‏העדתי ביסודיות’‏ (‏ע״ח)‏.‏ ’‏עדות יסודית’‏ היא מהמוטיבים המרכזיים בספר כולו,‏ ומוטיב זה מובלט בצורה מרשימה בחלקו האחרון,‏ שבו רואים כיצד פאולוס הטיף ולימד במסירות מלאה גם בשבתו בכבלים.‏ הכתוב מוסר:‏ ”‏הוא העיד מהבוקר עד הערב והסביר להם את מלכות האלוהים,‏ והוכיח להם על־אודות ישוע מתורת משה ומן הנביאים”‏.‏ הבה נפעל תמיד במסירות ובלב שלם לקידום ענייני המלכות (‏כ׳:‏20,‏ 21;‏ כ״ח:‏23;‏ ב׳:‏40;‏ ה׳:‏42;‏ כ״ו:‏22‏)‏.‏

³⁶ בנאומו של פאולוס אל זקני אפסוס יש עצות מעשיות למשגיחים בימינו.‏ מאחר שהם מתמנים ברוח הקודש,‏ חשוב ביותר שהם ’‏ישגיחו על עצמם ועל העדר’‏ וירעו אותו ברכּות.‏ עליהם גם לשמור עליו מפני זאבים עזים המחפשים לטרוף את חברי הקהילה.‏ אין זו אחריות קלה.‏ המשיחיים חייבים לעמוד על המשמר ולהיבנות על בסיס דבר חסדו של אלוהים.‏ מחובתם ”‏לתמוך בחלשים ולזכור את דברי האדון ישוע,‏ שהרי הוא אמר ’‏טוב לתת מלקחת’‏”‏ (‏כ׳:‏17–35‏)‏.‏

³⁷ גם בנאומיו האחרים מסביר פאולוס את עקרונות המקרא בבהירות רבה.‏ לדוגמה,‏ בנאומו באריופגוס בפני פילוסופים מן האסכולה הסטואית והאסכולה האפיקורסית,‏ הפגין יכולת הנמקה מופתית.‏ תחילה הזכיר את הכתובת ”‏לאל בלתי נודע”‏,‏ שהייתה חקוקה על מזבח,‏ וראה בכך הזדמנות להסביר שאל האמת האחד והיחיד,‏ אדון השמיים והארץ,‏ אשר מאדם אחד יצר את כל עממי בני אדם,‏ ”‏אינו רחוק מכל אחד מאיתנו”‏.‏ בהמשך ציטט את דברי משורריהם לפיהם ”‏גם אנחנו צאצאיו”‏,‏ ובזאת הראה עד כמה מגוחך להניח שמוצאם באלילים חסרי חיים עשויים זהב,‏ כסף או אבן.‏ בדרך זו הראה פאולוס בטקט כי האל החי הוא ריבון היקום.‏ רק בדברי הסיום העלה פאולוס את נושא תחיית המתים,‏ וגם אז לא הזכיר את המשיח בשמו.‏ מאזיניו קלטו את המסר בדבר הריבונות העליונה של אלוהי האמת,‏ וכמה מהם הפכו בעקבות זאת למאמינים (‏י״ז:‏22–34‏)‏.‏

³⁸ ספר מעשי השליחים מעודד מחקר מתמשך ושקדני ב”‏כל הכתוב”‏.‏ כשבישר פאולוס לראשונה בבראה,‏ היהודים שם ”‏קיבלו את הדבר בכל לב כשהם בודקים יום יום בכתובים אם הדברים האלה אכן כך”‏.‏ משום כך שיבח אותם פאולוס ואמר שהם היו ”‏אצילי רוח”‏ (‏י״ז:‏11‏)‏.‏ כאז כן היום:‏ מחקר מעמיק בכתובים במסגרת הקהילה המודרכת על־ידי רוח יהוה,‏ יביא לידי שכנוע עז ואמונה איתנה.‏ רק בעזרת לימוד כזה ניתן להבין בבירור את עקרונות אלוהים כדוגמת אלה המובאים במעשי השליחים ט״ו:‏29‏.‏ הגוף המנהל,‏ שהיה מורכב אז מן השליחים והזקנים שבירושלים,‏ הבהיר שחברי ישראל הרוחני אינם חייבים להימול,‏ ועם זאת עליהם להימנע כליל מעבודת אלילים,‏ מדם ומזנות.‏

³⁹ התלמידים הראשונים למדו בשקדנות את כתבי־הקודש ויכלו לצטט מתוכם ולייחס אותם למצבים שונים על־פי הצורך.‏ הידע המדויק ורוח אלוהים נסכו בהם את הכוח לעמוד בפני רדיפות אכזריות.‏ פטרוס ויוחנן הציבו דוגמה ומופת לכל המשיחיים הנאמנים כשאמרו באומץ לב למנהיגים שהתנכלו להם:‏ ”‏האם מוצדק לפני אלוהים לשמוע לכם יותר מאשר לאלוהים?‏ שיפטו אתם!‏ הרי איננו יכולים שלא להגיד את אשר ראינו ושמענו!‏”‏ וכאשר הובאו בשנית לפני הסנהדרין,‏ אשר ’‏ציוותה’‏ עליהם קודם לכן ”‏בתוקף”‏ שלא ללמד בשם ישוע,‏ אמרו חד־משמעית:‏ ”‏לאלוהים צריך להישמע יותר מאשר לבני אדם”‏.‏ עמדה נועזת זו הובילה למתן עדות טובה באוזני המנהיגים,‏ וגרמה למורה התורה המפורסם גמליאל לשאת את דבריו המוכרים בעד חופש פולחן,‏ דבר שהביא לשחרור השליחים (‏ד׳:‏19,‏ 20;‏ ה׳:‏28,‏ 29,‏ 34,‏ 35,‏ 38,‏ 39‏)‏.‏

⁴⁰ מטרתו המפוארת של יהוה ביחס למלכותו,‏ מטרה העוברת כחוט השני לאורך המקרא כולו,‏ זוכה להבלטה רבה בספר מעשי השליחים.‏ בתחילתו מסופר שישוע נראה לתלמידיו במשך 40 יום עד לעלייתו השמיימה ו”‏דיבר איתם על מלכות האלוהים”‏.‏ בתשובה לשאלת התלמידים על השבת המלכות,‏ אמר ישוע שעליהם תחילה להיות עדיו עד קצה הארץ (‏א׳:‏3,‏ 6,‏ 8‏)‏.‏ בירושלים החלו התלמידים לבשר על המלכות באומץ לב חסר פשרות.‏ בעקבות הרדיפות נסקל סטפנוס למוות,‏ ורבים מן התלמידים נפוצו והגיעו לשטחים חדשים (‏ז׳:‏59,‏ 60‏)‏.‏ בהמשך נמסר כי פיליפוס בישר ”‏על מלכות האלוהים”‏,‏ והייתה לו הצלחה מרובה בשומרון,‏ ואילו פאולוס ועמיתיו הכריזו את ”‏מלכות האלוהים”‏ באסיה,‏ בקורינתוס,‏ באפסוס וברומא.‏ כל המשיחיים הקדומים הללו נשענו על יהוה ועל רוחו המחזקת,‏ והיו בכך לדוגמה ולמופת (‏ח׳:‏5,‏ 12;‏ י״ד:‏5–7,‏ 21,‏ 22;‏ י״ח:‏1,‏ 4;‏ י״ט:‏1,‏ 8;‏ כ׳:‏25;‏ כ״ח:‏30,‏ 31‏)‏.‏ למראה קנאותם העזה ואומץ לבם הבלתי רגיל ולנוכח הברכות הרבות שהרעיף עליהם יהוה כגמול על מאמציהם,‏ יש לנו תמריץ נפלא להעיד בנאמנות וביסודיות על ”‏מלכות האלוהים”‏ (‏כ״ח:‏23‏)‏.‏

‏[‏הערות שוליים]‏