הם עשו את רצון יהוה
אשה נבונה מונעת אסון
אשה נבונה נשואה לבן־בליעל — כך היה במקרה של אביגיל ונבל. אביגיל היתה ”טובת שכל ויפת תואר”. בניגוד לכך, נבל היה ”קשה ורע מעללים” (שמואל א׳. כ״ה:3). הדרמה של זוג לא־מתאים זה הותירה את שמותיהם חקוקים לעד בהיסטוריה המקראית. הבה נראה כיצד.
חסד שנתפרש כְּמובן מאליו
זו היתה המאה ה־11 לפה״ס. דוד נמשח למלכהּ הבא של ישראל, אך במקום למלוך נמלט. המלך השולט, שאול, גמר אומר להמיתו. בעקבות זאת, דוד נאלץ לחיות כפליט. הוא וכ־600 אנשיו מצאו לבסוף מפלט במדבר פארן, דרומית ליהודה בקרבת מדבר סיני (שמואל א׳. כ״ג:13; כ״ה:1).
בעודם שם, נתקלו ברועיו השכירים של איש ושמו נבל. לצאצא עשיר זה של כָּלב היו 000,3 צאן ו־000,1 עזים והוא גזז את צאנו בכרמל, עיר מדרום לחברון המרוחקת בסביבות 40 קילומטר מפארן.a דוד ואנשיו סייעו לרועי נבל לשמור על עדריהם מפני שודדים ששוטטו במדבר (שמואל א׳. כ״ה:14–16).
בינתיים, החלה גזיזת צמר הצאן בכרמל. הגֵז היה מעין חג, כמו עת הקציר עבור האיכר. זו היתה גם עת של נדיבות ורוחב־יד, ובעלי הצאן גמלו לעובדיהם. לכן דוד לא גילה יומרנות כששלח עשרה מנעריו לעיר כרמל כדי לבקש מנבל מזון תמורת השירותים שביצעו למען צאנו (שמואל א׳. כ״ה:4–9).
נבל לא היה נדיב כלל. ”מי דוד?” אמר בבוז. הוא רמז שדוד ואנשיו אינם אלא עבדים שברחו מאדוניהם, ושאל: ”ולקחתי את לחמי ואת מימַי ואת טִבְחתי אשר טבחתי לגוזזיי, ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה?” כשהדבר הגיע לאוזני דוד, אמר לאנשיו: ”חיגרו איש את חרבו!” כ־400 איש התכוננו לקרב (שמואל א׳. כ״ה:10–13).
תבונת אביגיל
דבריו הפוגעים של נבל הובאו לידיעתה של אביגיל אשתו. ייתכן שזו לא היתה הפעם הראשונה שנאלצה לפייס מישהו בגלל נבל. בכל מקרה, אביגיל פעלה מיידית. מבלי לומר לנבל, היא אספה אספקה — ובה חמישה כבשים ושפע מזון — ויצאה לפגוש את דוד במדבר (שמואל א׳. כ״ה:18–20).
כשאביגיל ראתה את דוד, מייד נפלה לרגליו. ”אל נא ישים אדוני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל”, התחננה אליו. ”ועתה הברכה הזאת אשר הֵביא שפחתך לאדוני, וניתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדוני”. היא הוסיפה: ”ולא תהיה זאת [המצב עם נבל] לך לפוּקה ולמכשול לב לאדוני”. המילה ”פוקה” מרמזת על ייסורי מצפון. לכן אביגיל הזהירה את דוד שלא ינקוט צעד פזיז שיתחרט עליו לאחר מכן (שמואל א׳. כ״ה:23–31).
דוד שמע בקול אביגיל. ”ברוך טעמך וברוכה את אשר כְּליתיני היום הזה מבּוֹא בדמים”, אמר לה. ”לולי מיהרת ותָּבֹאת לקראתי, כי אם נותר לנבל עד אור הבוקר משתין בקיר”b (שמואל א׳. כ״ה:32–34).
לקחים עבורנו
התיאור המקראי מלמד כי אין זה פסול כלל שאשה יראת אלוהים תנקוט יוזמה הולמת בעת הצורך. אביגיל פעלה נגד רצון בעלה, נבל, אך המקרא אינו מגנה אותה על כך. אדרבה, הוא משבח אותה על שכלה וטעמה. בזכות יוזמתה בשעת משבר, הצילה אביגיל חיים רבים.
אף כי לרוב על הרעיה לגלות רוח של כניעה המשקפת יראת אלוהים, היא יכולה בצדק לחלוק על דעת בעלה, כשעומדים על הפרק העקרונות הנכונים. כמובן, עליה להשתדל לשמור על ”רוח ענווה ושקטה” ולא לפעול בעצמאות אך ורק מתוך קנטרנות, גאווה או מרדנות (פטרוס א׳. ג׳:4). אולם, רעיה יראת אלוהים לא תחוש חובה לעשות דבר־מה שידוע לה כי הוא טיפשי מאוד או מפר את עקרונות המקרא. אמת, הסיפור על אביגיל מעלה טיעון כבד־משקל נגד אלה שמתעקשים שהמקרא מתאר את הנשים כשפחות ותו לא.
סיפור זה אף מלמדנו ריסון עצמי. לפעמים, גילה דוד תכונה זו עד תום. למשל, הוא סירב להרוג את שאול המלך תאב־הנקם, הגם שהיו לו הזדמנויות למכביר לעשות כן ואף־על־פי שמוֹת שאול היה נותן לדוד מנוח (שמואל א׳. כ״ד:3–8). בניגוד לכך, כשנבל העליב את דוד ודחה אותו בבוז, דוד יצא מכליו ונשבע לנקום. זוהי הזהרה ברורה למשיחיים, המשתדלים שלא ’לשלם לאיש רעה תחת רעה’. בכל מקרה, עלינו להיענות לקריאת פאולוס: ”עד כמה שהדבר בידכם חיו בשלום עם כל אדם. יקיריי, אל תתנקמו אלא הניחו לזעם” (רומים י״ב:17–19).
[הערות שוליים]
a סוברים כי מדבר פארן השתרע צפונה עד באר־שבע. היו בחבל ארץ זה שטחי מרעה גדולים.
b צירוף המילים ”משתין בקיר” היה ביטוי שהיה מכוון לזכרים, ככל הנראה ביטוי בוז. (השווה מלכים א׳. י״ד:10.)
[תמונה בעמוד 15]
אביגיל מביאה מתנות לדוד