משחקי ספורט קדומים וחשיבות הזכייה

‏”‏כל מתחרה נוהג להינזר בכל התחומים”‏.‏ ”‏המשתתף בתחרות לא יוכתר אם לא יתחרה לפי הכללים”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏25;‏ טימותיאוס ב׳.‏ ב׳:‏5‏)‏.‏

המשחקים שעליהם דיבר השליח פאולוס היו חלק בלתי נפרד מן התרבות היוונית הקדומה.‏ מה מלמדת ההיסטוריה על תחרויות אלו ועל האווירה שאפפה אותן?‏

לאחרונה נערכה בקולוסיאום שברומא תערוכה על המשחקים היווניים.‏ התערוכה נקראה נִיקֶה — אִיל ג׳וֹקוֹ אַלָה וִיטוֹרְיָה (‏”‏נִיקֶה — המשחק והניצחון”‏)‏‏.‏a המוצגים מעלים מספר תשובות לשאלה זו ומספקים חומר למחשבה באשר ליחסו של המשיחי אל משחקי הספורט.‏

מנהג קדום

יוון לא היתה התרבות הראשונה שעסקה בספורט.‏ בכל אופן,‏ בערך במאה השמינית לפה״ס תיאר המשורר היווני הוֹמֶרוֹס חברה שכוח החיים שלה ניזון מאידיאלים הרואיים ומרוח תחרותית,‏ ובה התעוזה הצבאית והאתלטיקה זוכים להוקרה רבה.‏ החגים היווניים הראשונים,‏ הוסבר בתערוכה,‏ היו אירועים דתיים שנועדו להסב כבוד לאלים בלוויותיהם של גיבורים נערצים.‏ למשל,‏ ב’‏איליאדה’‏ של הוֹמֶרוֹס,‏ היצירה הקדומה ביותר מן הספרות היוונית ששרדה עד ימינו,‏ מתואר כיצד לוחמים אצילים,‏ רעיו של אכילס,‏ הניחו את נשקם בטקסי הלוויות של פּאטרוקלוס והתחרו ביניהם כדי להוכיח את גבורתם באגרוף,‏ היאבקות,‏ זריקת דיסקוס,‏ הטלת כידון ומרוצי כרכרות.‏

חגים דומים נחוגו ברחבי יוון.‏ במדריך התערוכה נאמר:‏ ”‏החגים הקנו ליוונים את ההזדמנות לכבד את האלים ולחדול מסכסוכיהם הבלתי פוסקים,‏ התכופים והאלימים,‏ ולהפנות את הרוח התחרותית הטיפוסית אל הישג שליו אך לא פחות ממשי:‏ תחרויות אתלטיות”‏.‏

קבוצות של ערי־​מדינה עשו להן למנהג להתכנס באופן קבוע במרכזי פולחן מוכרים כדי לערוך תחרויות אתלטיות לכבוד האלים.‏ ברבות הימים בלטו בחשיבותן ארבע תחרויות — המשחקים האולימפיים והמשחקים הנֶמֶאיים,‏ שניהם הוקדשו לזאוס,‏ והמשחקים הפיתיים ומשחקי איסתמוֹס,‏ שהוקדשו לאפולו ולפוסידון בהתאמה.‏ משחקים אלו זכו למעמד של חגים פּאן־​הֶלֶניים (‏כלל הלניים)‏.‏ משמע הדבר שהתחרויות נפתחו למתחרים מכל העולם היווני.‏ בחגים הועלו זבחים ונישאו תפילות ובנוסף לכך נערכו תחרויות אתלטיות או אומנותיות ברמה גבוהה.‏

הקדום והיוקרתי ביותר מבין החגים,‏ המתוארך לשנת 776 לפה״ס,‏ נערך באולימפיה אחת לארבע שנים לכבוד זאוס.‏ השני בחשיבותו היה החג הפיתי.‏ גם חג זה,‏ שנערך קרוב לאוֹרַקְל המהולל של העולם הקדום בדלפי,‏ כלל בתוכו תחרויות אתלטיקה.‏ חג זה התקיים לכבוד אפולו,‏ פטרון השירה והמוסיקה,‏ ועל כן הושם בו הדגש בשירה ובריקודים.‏

ענפי התחרות

בהשוואה לתחרויות אתלטיקה בני זמננו,‏ מספר ענפי התחרות היה די מצומצם ובהשתתפותם של גברים בלבד.‏ במשחקים האולימפיים הקדומים מעולם לא הונהגו יותר מעשרה ענפי תחרות.‏ המשחקים מתוארים בחטף בפסלים,‏ בתבליטים,‏ בפסיפסים ובציורים על פני כדי החרס שהוצגו בתערוכה בקולוסיאום.‏

נערכו תחרויות ריצה לשלושה מרחקים — סטדיון,‏ בערך 200 מטר;‏ המסלול הכפול שניתן להשוותו לריצת 400 מטר של ימינו;‏ והמרוץ הארוך ל־​500,‏4 מטר.‏ האתלטים רצו והתאמנו עירומים כביום היוולדם.‏ המתחרים ב”‏קרב חמש”‏ התחרו בחמישה מקצועות אתלטיים:‏ ריצה,‏ קפיצה לרוחק,‏ זריקת דיסקוס,‏ הטלת כידון והיאבקות.‏ תחרויות אחרות כללו אגרוף ופַּנְקְרַטְיוֹן שתואר כ”‏ספורט אכזרי המשלב בתוכו אִגרוף בידיים חשופות והיאבקות”‏.‏ כמו כן,‏ נערכו מרוצי כרכרות לאורך שמונה איצטדיונים.‏ הכרכרות היו קלות ופתוחות מאחור,‏ והן הורכבו על גלגלים קטנים ונרתמו לשניים או ארבעה סייחים או סוסים בוגרים.‏

האגרוף היה אלים במיוחד ולעתים קטלני.‏ מסביב לאגרופיהם עטו המתחרים רצועות עור קשיחות משובצות בליטות מתכת הרסניות.‏ תוכל לתאר לעצמך מדוע מתחרה בשם סטראַטוֹפוֹן לא יכול היה לזהות את עצמו במראה לאחר ארבע שעות אגרוף.‏ פסלים ופסיפסים קדומים מעידים על כך שפני המתאגרפים הושחתו להחריד.‏

לפי כללי ההיאבקות מותר היה לאחוז את היריב בפלג גופו העליון בלבד,‏ ומי שהפיל ראשון את יריבו ארצה שלוש פעמים ניצח בקרב.‏ לעומת זאת,‏ בפַּנְקְרַטְיוֹן כל הלפיתות היו חוקיות.‏ המתגוששים יכלו לבעוט,‏ להכות באגרופים ולעקם מפרקים.‏ האיסורים היחידים היו עקירת עיניים,‏ שריטות ונשיכות.‏ המטרה היתה לרתק את היריב צמוד לקרקע ולגרום לו להיכנע.‏ היו שראו בהיאבקות זו ”‏המחזה הטוב ביותר בכל אולימפיה”‏.‏

אומרים כי תחרות הפַּנְקְרַטְיוֹן הידועה ביותר בימי קדם נערכה במשחקי הגמר האולימפיים ב־​564 לפה״ס.‏ אַרכאַרוֹן,‏ שנחנק בידי יריבו,‏ הצליח בתושייתו לנקוע את בוהן רעהו.‏ הכאב הכריע את היריב,‏ והוא נכנע רגע אחד לפני שאַרכאַרוֹן נפח את נשמתו.‏ השופטים העטירו בניצחון את גופתו של אַרכאַרוֹן!‏

מרוצי הכרכרות היו ענף התחרות היוקרתי מכול והפופולארי ביותר בקרב אנשי האצולה,‏ משום שהניצחון לא נזקף לנהג אלא לבעליהם של הכרכרה והסוסים.‏ הרגעים המכריעים בתחרות היו בתחילת המרוץ,‏ בשעה שהרכבים נדרשו להישאר במסלולם,‏ ומעל לכול בכל פעם שהקיפו את עמודי המיפנה שניצבו בשני קצות המסלול.‏ טעויות או עבירות עלולות היו להסתיים בתאונות,‏ וכך הפך המחזה הפופולארי למפגן מרהיב אף יותר.‏

הפרס

‏”‏הרצים באיצטדיון אומנם רצים כולם”‏,‏ אמר השליח פאולוס,‏ ”‏אבל אחד מקבל את הפרס”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏24‏)‏.‏ הניצחון היה חזות הכול.‏ לא חולקו מדליות כסף או מדליות ארד,‏ כלומר,‏ לא היו מקום שני או שלישי.‏ ”‏הניצחון,‏ ’‏נִיקֶה’‏,‏ היה המטרה האולטימטיבית של האתלט”‏,‏ הוסבר בתערוכה.‏ ”‏רק הניצחון יניח את הדעת,‏ שכן הניצחון בלבד היה הבבואה האמיתית של אופיו האישי,‏ מבחינה פיסית ומוסרית,‏ וגאוות עירו”‏.‏ הגישה מסתכמת בשורה מיצירתו של הוֹמֶרוֹס:‏ ”‏הסכנתי להיות לעולם בלי־​חת”‏.‏

הפרס שהוענק למנצח במשחקים הפּאן־​הֶלֶניים היה סמלי לחלוטין — זר עלים.‏ פאולוס כינה אותו ”‏זר נובל”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏25‏)‏.‏ אלא שהפרס טמן בחובו משמעות עמוקה.‏ הוא סימל את כוח הטבע שעוצמתו הואצלה על המנצח.‏ הניצחון,‏ שהושג בנחישות נחרצת מתוך דבקות במטרה,‏ התפרש כביטוי לחסד אלוהי.‏ במוצגים רואים כיצד פַּסָלים וציירים קדומים ראו בעיני רוחם את נִיקֶה,‏ אלת הניצחון המכונפת של היוונים,‏ מעניקה את הזר למנצח.‏ ניצחון באולימפיה נחשב לשיא הקריירה של כל אתלט.‏

במשחקים האולימפיים היו הזֵרים מעלי זית בר,‏ במשחקי איסתמוס מעלי אורן,‏ במשחקים הפיתיים מעלי דפנה ובמשחקים הנמאיים מעלי כרפס.‏ מארגני המשחקים במקומות אחרים הציעו פרסים כספיים או פרסים אחרים כדי למשוך מתחרים מן השורה הראשונה.‏ מספר כדים בתצוגה היו פרסים שהוענקו במשחקים הפּאנְאתֵנַאִים שנערכו באתונה לכבוד האלה אַתֶּנָה.‏ כדים אלה הכילו במקור שמן יקר מאזור אַטִיקָה.‏ על אחד הכדים מתנוסס בצדו האחד עיטור של האלה ולידו הכתובת ”‏פרס עבור תחרויות אתנה”‏.‏ בצדו השני מצויר מקצוע ספורט כלשהו,‏ ככל הנראה המקצוע שבו זכה האתלט בניצחון.‏

הערים היווניות היו שותפות לתהילה שהוענקה לאתלטים שלהן,‏ אשר בזכות ניצחונותיהם הפכו לגיבורים נערצים באזור מגוריהם.‏ המנצחים שבו לבתיהם בתהלוכות ניצחון.‏ הוקמו פסלים לכבודם כתשורה לאלים — כבוד שבדרך כלל לא הוענק לאדם בן תמותה — ומשוררים שרו על גבורתם.‏ המנצחים זכו למושבי כבוד בטקסים ציבוריים וקיבלו גימלה ממלכתית.‏

הגִימְנַסְיוֹנים והאתלטים

התחרויות האתלטיות נחשבו לגורם מכריע בהתפתחות החייל־​אזרח.‏ בכל הערים היווניות היו גִימְנַסְיוֹנים,‏ אשר בהם שולבו אימונים גופניים לצעירים ולימודי רוח ודת.‏ בנייני הגימנסיונים נבנו מסביב לשטחים פתוחים לאימונים,‏ מוקפים באכסדראות ובאזורים מקורים אחרים ששימשו כספריות וככיתות לימוד.‏ את המוסדות הללו פקדו בעיקר בחורים צעירים ממשפחות אמידות,‏ שידם היתה משגת להקדיש זמן לחינוך במקום לעבוד לפרנסתם.‏ בגימנסיון התמסרו האתלטים לאימונים ממושכים וקשים לקראת המשחקים,‏ בסיועם של מאמנים אשר הקפידו על תזונה נכונה של החניכים ועל הינזרותם ממין.‏

בתערוכה בקולוסיאום ניתן היה להתפעל מדמויות מרשימות של אתלטים קדומים,‏ בעיקר בעזרת עותקים רומיים של פסלים יווניים מקוריים.‏ הואיל ובאידיאולוגיה הקלאסית,‏ הקבילה השלמות הפיסית לשלמות המוסרית והיתה נחלתה הבלעדית של שכבת האצולה,‏ ייצג גופם הפרופורציוני של האתלטים המנצחים אידיאל פילוסופי.‏ הרומאים העריצו את הפסלים כיצירות אומנות,‏ ורבים מהם עיטרו איצטדיונים,‏ מרחצאות,‏ וילות וארמונות.‏

מחזות אלימים היו פופולאריים בקרב הרומאים,‏ ולכן מבין ענפי הספורט היווניים שהועלו ברומא,‏ זכו האגרוף,‏ ההיאבקות והפַּנְקְרַטְיוֹן לאהדה המרבית.‏ הרומאים לא ראו במשחקי ספורט אלה כתחרות בין שווים המודדת את ערכם היחסי,‏ אלא כבידור גרידא.‏ הרעיון המקורי שלפיו הספורט מיועד לאתלטים־​לוחמים מהאליטה כחלק מחינוכם,‏ נזנח.‏ תחת זאת,‏ הרומאים הורידו את המשחקים היווניים לרמה של פעילות גופנית בריאה לפני הרחצה או למשחקי ראווה בהשתתפותם של מקצוענים בני המעמד הנמוך,‏ כמו קרבות הגלדיאטורים.‏

המשיחיים והמשחקים

האופי הדתי של המשחקים היה אחת הסיבות לכך שמשיחיים בני המאה הראשונה הדירו מהם את רגליהם,‏ שהרי ”‏מה קשר יש להיכל אלוהים עם אלילים?‏”‏ (‏קורינתים ב׳.‏ ו׳:‏​14,‏ 16‏)‏ ומה בנוגע למשחקי ספורט בימינו?‏

ברור שהמשחקים בימינו אינם נערכים לכבוד אלים פגאניים.‏ אך האין זה נכון שכמה משחקים אפופים בלהט דתי משהו,‏ שניתן להשוותו ללהט ששרר בקרב אנשי קדם?‏ כמו כן,‏ מדיווחים בשנים האחרונות עולה שלמען הניצחון,‏ ספורטאים מסוימים מוכנים ליטול סמים המסכנים את בריאותם ואפילו את חייהם.‏

המשיחי אינו מייחס ערך רב להישגים פיסיים.‏ תכונות רוחניות של ”‏האדם אשר בסתר הלב”‏ הן שמייפות אותנו בעיני אלוהים (‏פטרוס א׳.‏ ג׳:‏​3,‏ 4‏)‏.‏ ברור לנו שרוח תחרותית עזה אינה מפעמת בכל הספורטאים בימינו,‏ אך ברבים כן.‏ האם הקירבה אליהם תסייע לנו להישמע לעצת המקרא ש’‏לא לעשות דבר מתוך תחרות,‏ אף לא מתוך כבוד שווא,‏ אלא לגלות נמיכות רוח?‏’‏ האם התרועעות זו לא תוליד ”‏כעס,‏ מריבה,‏ מחלוקות,‏ כיתות”‏?‏ (‏פיליפים ב׳:‏3;‏ גלטים ה׳:‏​19–21‏)‏.‏

במשחקי ספורט רבים הכרוכים במגע גופני גלום הפוטנציאל לאלימות.‏ כל מי שנמשך למשחקים הללו מוטב שיזכור את הכתוב בתהלים י״א:‏5‏:‏ ”‏יהוה צדיק יבחן ורָשָע,‏ ואוהב חמס [‏אלימות]‏ שנאה נפשו”‏.‏

פעילות גופנית מאוזנת עשויה להיות מהנה,‏ והשליח פאולוס אמר כי ”‏ההתאמנות הגופנית מועילה במידה מעטה”‏ (‏טימותיאוס א׳.‏ ד׳:‏​7–10‏)‏.‏ כאשר הזכיר את המשחקים היווניים רצה פאולוס להמחיש עד כמה חשוב שהמשיחיים יפתחו תכונות כגון ריסון עצמי וכוח סבל.‏ המטרה שאליה חתר פאולוס,‏ יותר מכל דבר אחר,‏ היתה לזכות ”‏בזר”‏ חיי עולם שמאת אלוהים (‏קורינתים א׳.‏ ט׳:‏​24–27;‏ טימותיאוס א׳.‏ ו׳:‏12‏)‏.‏ בזאת הציב לנו דוגמה ומופת.‏

‏[‏הערת שוליים]‏

‏[‏תיבה/‏תמונות בעמוד 31]‏

המאתגרף במנוחתו

פסל ברונזה זה מן המאה הרביעית לפה״ס מראה את ההשלכות ההרסניות של האגרוף הקדום,‏ אשר במסגרתו על־​פי קטלוג התערוכה ברומא,‏ ”‏עמידתו האיתנה של המתאגרף.‏.‏.‏ בקרבות המתישים,‏ שהתנהלו על בסיס העיקרון ’‏פצע תחת פצע’‏,‏ הואדרה כאות ומופת”‏.‏ ”‏צלקות הקרב נוספו לצלקות מקרבות קודמים”‏,‏ מוסיף המקור.‏

‏[‏תמונה בעמוד 29]‏

מרוץ הכרכרות נחשב לענף הספורט היוקרתי ביותר בתחרויות הקדומות

‏[‏תמונה בעמוד 30]‏

אומנים קדומים ראו בעיני רוחם את נִיקֶה,‏ אלת הניצחון המכונפת,‏ מכתירה את המנצח