”המתים יקומו”
”שכן ייתקע בשופר והמתים יקומו בלי כיליון ואנחנו נשתנה” (קורינתים א׳. ט״ו:52).
1, 2. (א) איזו הבטחה מנחמת ניתנה ביד הושע הנביא? (ב) מניין לנו שאלוהים חפץ להקים את המתים לתחייה?
האם מת לך אדם יקר ללבך? אם כן, התנסית בכאב שמתלווה למוות. אף־על־פי־כן, המשיחיים מתנחמים בהבטחה שנתן אלוהים ביד הושע הנביא: ”מיד שאול אפדם, ממוות אגאלם. אהי דבריך מוות? אהי קוטבך שאול?” (הושע י״ג:14).
2 הרעיון שהמתים ישובו לחיות נשמע מגוחך באוזני הספקנים. אך ברור שהאל הכל יכול מסוגל לחולל נס זה! השאלה היא האם יהוה חפץ להשיב את המתים לחיים. איוב הצדיק שאל: ”אם ימות גבר היחיה?” והנה תשובתו המרגיעה: ”תקרא ואנוכי אענך. למעשה ידיך תכסוף” (איוב י״ד:14, 15). המילה ’כיסופים’ מצביעה על ערגה, השתוקקות עזה. (השווה תהלים פ״ד:3.) יהוה מצפה בכיליון עיניים לתחיית המתים — הוא נכסף לשוב ולראות את נאמניו שוכני הקבר, החיים בזיכרונו (מתי כ״ב:31, 32).
ישוע שופך אור על נושא תחיית המתים
3, 4. (א) איזה אור שפך ישוע על תקוות תחיית המתים? (ב) מדוע הוקם ישוע כרוח ולא כאדם בשר ודם?
3 לאנשי אמונה קדומים כדוגמת איוב היתה הבנה חלקית בנושא תחיית המתים. ישוע הוא ששפך את מלוא האור על תקווה נפלאה זו. הוא הצביע על תפקידו המרכזי בתחייה באומרו: ”המאמין בבן יש לו חיי עולם” (יוחנן ג׳:36). היכן יחיו לעולם? רוב המאמינים בו יחיו עלי־אדמות (תהלים ל״ז:11). אולם, ישוע אמר לתלמידיו: ”אל תירא עדר קטן, כי לרצון היה מלפני אביכם לתת לכם את המלכות” (לוקס י״ב:32). מלכות אלוהים היא מלכות שמימית. ומכאן שלפי הבטחה זו, יהיה בשמים ”עדר קטן” של יצורים רוחניים עם ישוע (יוחנן י״ד:2, 3; פטרוס א׳. א׳:3, 4). איזו תקווה מזהירה! ישוע גילה לשליח יוחנן ש’העדר הקטן’ ימנה 000,144 בלבד (ההתגלות י״ד:1).
4 אך כיצד ייכנסו ה־000,144 אל כבודם השמימי? ישוע ’הוציא לאור את החיים והאל־כיליון על־ידי הבשורה’. הוא חנך בדמו ”דרך חדשה וחיה” לשמים (טימותיאוס ב׳. א׳:10; עברים י׳:19, 20). תחילה מת, כמנובא במקרא (ישעיהו נ״ג:12). אחר כך, כפי שהכריז השליח פטרוס, ”את ישוע זה הקים אלוהים לתחייה” (מעשי־השליחים ב׳:32). אולם, ישוע לא הוקם כאדם בשר ודם. הוא אמר: ”הלחם אשר אתן הריהו בשרי בעד חייו של העולם” (יוחנן ו׳:51). אילו נטל חזרה את בשרו היה בטל קורבנו. על כן ישוע ”הומת בבשרו, אך הָחֳיה ברוח” (פטרוס א׳. ג׳:18). כך ”השיג פדות עולמים” עבור ’העדר הקטן’ (עברים ט׳:12). הוא הציג לפני יהוה את ערך חיי האדם המושלמים שלו ככופר בעד בני האדם החוטאים, והראשונים שהפיקו תועלת מכך היו ה־000,144.
5. איזו תקווה הושטה לתלמידי ישוע במאה הראשונה לספירה?
5 לא רק ישוע יזכה לתחייה שמימית. פאולוס אמר לאחיו המשיחיים ברומא שהם נמשחו ברוח־הקודש כדי שיהיו בנים לאלוהים ויורשים השותפים למשיח, בתנאי שיחזיקו מעמד עד קץ ויבטיחו את משיחתם (רומים ח׳:16, 17). עוד הסביר פאולוס: ”אם התאחדנו איתו במוות דומה למותו, כך גם נתאחד איתו בתחייתו” (רומים ו׳:5).
סנגוריה על תקוות תחיית המתים
6. מדוע הותקפה האמונה בתחיית המתים בקורינתוס, ומה היתה תגובתו של השליח פאולוס?
6 תחיית המתים היא חלק מן ”השלב הראשון” של המשיחיות (עברים ו׳:1, 2). אף־על־פי־כן, עיקר־אמונה זה הותקף בקורינתוס. היו בקהילה שהושפעו כנראה מן הפילוסופיה היוונית ואמרו: ”אין תחיית מתים” (קורינתים א׳. ט״ו:12). לשמע הדבר, סינגר השליח פאולוס על תקוות תחיית המתים, ובייחוד על תקוותם של המשיחיים המשוחים. הבה ננתח את דברי פאולוס שבקורינתים א׳ פרק ט״ו. כדאי שתקרא את הפרק כולו כפי שהומלץ במאמר הקודם.
7. (א) באיזה נושא מרכזי התמקד פאולוס? (ב) אל מי נראה ישוע לאחר שהוקם לתחייה?
7 בשני הפסוקים הראשונים של קורינתים א׳. פרק ט״ו, מציג פאולוס את הנושא הנידון: ”אחיי, אני מזכיר לכם את הבשורה שהשמעתי לכם, בשורה אשר גם קיבלתם אותה וגם עומדים אתם בה; באמצעותה אתם גם נושעים, .... שאם לא כן, לשווא היתה אמונתכם”. אם הקורינתים לא יעמדו בבשורה, לשווא קיבלו את האמת. פאולוס המשיך: ”מסרתי לכם בראש ובראשונה מה שגם קיבלתי, שהמשיח מת בעד חטאינו, לפי הכתובים; נקבר וקם לתחייה ביום השלישי, לפי הכתובים; ונראה אל כיפא ואחר כך אל השנים־עשר. אחרי כן נראה בבת אחת אל יותר מחמש מאות אחים, אשר רובם עודם בחיים ומקצתם מתים [”יָשֵנוּ”, דל׳]. אחר כך נראה אל יעקב ולאחר מכן אל כל השליחים. אחרי כולם נראה גם אלי, אני, האחרון, אשר כנפל אני” (קורינתים א׳. ט״ו:3–8).
8, 9. (א) מהי חשיבות האמונה בתחיית המתים? (ב) מתי, כפי הנראה, נראה ישוע ”אל יותר מחמש מאות אחים”?
8 האמונה בתחייתו של ישוע לא היתה עניין של העדפה עבור מי שקיבלו את הבשורה. רבים היו עדי ראייה לכך ש”המשיח מת בעד חטאינו” וקם לתחייה. אחד מהם היה כיפא, המוכר יותר בשם פטרוס, שהתכחש לישוע בלילה שבו הוסגר ונעצר. ישוע נראה אליו אחר כך, ואין ספק שהדבר ניחם את פטרוס עד מאוד. גם ”השנים־עשר”, כלומר השליחים כקבוצה, ראו את ישוע שהוקם לתחייה — חוויה שסייעה להם בוודאי להתגבר על הפחד ולהעיד באומץ לב על תחייתו של ישוע (יוחנן כ׳:19–23; מעשי־השליחים ב׳:32).
9 ישוע נראה גם אל קבוצה גדולה, ”אל יותר מחמש מאות אחים”. ייתכן שזה קרה כאשר היה בגליל וציווה לעשות תלמידים, ככתוב במתי כ״ח:16–20, מפני שרק בגליל היו לו מאמינים כה רבים. איזו עדות מרשימה יכלו לתת! חלקם היו עדיין בחיים ב־55 לספירה, השנה שבה כתב פאולוס את איגרתו הראשונה אל הקורינתים. שים לב שעל המתים מביניהם נאמר כי ”יָשֵנוּ”. נכון לעת כתיבת האיגרת הם טרם הוקמו לתחייה וטרם קיבלו את גמולם השמימי.
10. (א) מה היתה תוצאת פגישתו האחרונה של ישוע עם תלמידיו? (ב) באיזה מובן נראה ישוע אל פאולוס כאל ”נפל”?
10 עד ראייה בולט נוסף לתחיית ישוע היה יעקב, בנם של יוסף ומרים, אמו של ישוע. נראה כי לפני תחייתו של ישוע לא היה יעקב מבין המאמינים (יוחנן ז׳:5). אך לאחר שנראה אליו ישוע, נעשה יעקב למאמין וייתכן שעזר לשאר אחיו לחבוק את האמונה (מעשי־השליחים א׳:13, 14). בפגישתו האחרונה עם תלמידיו, שבסופה עלה השמיימה, הטיל עליהם ישוע להיות ’עדיו... עד קצה הארץ’ (מעשי־השליחים א׳:6–11). לימים, נראה אל שאול התרסי, מרודפי המשיחיים (מעשי־השליחים כ״ב:6–8). ישוע נראה אליו כאל ”נֵפֶל” [עוּבר שנולד בטרם עת]. היה זה כאילו שאול כבר הוקם לחיים שמימיים וראה את האדון בתפארתו מאות שנים לפני תחיית המשוחים. חוויה זו גרמה לשאול לחדול מייד מקו־הפעולה הרצחני שנקט נגד הקהילה המשיחית, ושינתה אותו לבלי הכר (מעשי־השליחים ט׳:3–9, 17–19). שאול נעשה לשליח פאולוס, ממגיניה העיקריים של האמונה המשיחית (קורינתים א׳. ט״ו:9, 10).
האמונה בתחיית המתים חיונית
11. כיצד חשף פאולוס את הטעות באמירה: ”אין תחיית מתים”?
11 תחייתו של ישוע היתה אפוא עובדה שהוכחה היטב. ”ובכן אם מוכרז כי המשיח קם מן המתים”, ציין פאולוס, ”איך אומרים כמה מכם שאין תחיית מתים?” (קורינתים א׳. ט״ו:12) לא רק שספקות או תהיות קיננו בלבם בדבר תחיית המתים, הם גם נתנו פומבי לחוסר אמונתם. לכן, פאולוס חשף את הטעות בדרך חשיבתם. לדבריו, אם המשיח לא קם, הבשורה המשיחית היא שקר, ומי שהעידו על תחיית המשיח הם ”עדי שקר לאלוהים”. אם המשיח לא קם לתחייה, לא הוקרב קורבן לאלוהים והמשיחיים ’עדיין שרויים בחטאיהם’ (קורינתים א׳. ט״ו:13–19; רומים ג׳:23, 24; עברים ט׳:11–14). מה גם שהמשיחיים אשר ”מתו [”ישנו”, דל׳]”, חלקם על מזבח אמונתם, אבודים ואין להם תקווה של ממש. עד כמה אומללים היו המשיחיים אילו לא היה דבר מעבר לחיים האלה! סבלותיהם היו לריק.
12. (א) על מה רמז פאולוס בכנותו את ישוע ”ביכורי כל ישני עפר”? (ב) כיצד מתאפשרת תחיית המתים תודות למשיח?
12 אבל לא כך הם פני הדברים. פאולוס המשיך: ”המשיח קם מן המתים”. יתרה מזו, הוא ”ביכורי כל ישני עפר” (קורינתים א׳. ט״ו:20). כאשר שמעו בני־ישראל בקול יהוה ונתנו לו את ביכורי תבואתם, בירך אותם יהוה ביבול רב (שמות כ״ב:28, 29; כ״ג:19; משלי ג׳:9, 10). בכנותו את המשיח ’ביכורים’ רמז פאולוס שקציר נוסף של אנשים יוקם לתחייה כדי לחיות בשמים. ”מאחר שהמוות בא על־ידי אדם”, אמר פאולוס, ”גם תחיית המתים היא על־ידי אדם; שכן כמו שבאדם הכל מתים, כך גם במשיח הכל יחיו” (קורינתים א׳. ט״ו:21, 22). תחיית המתים מתאפשרת תודות לישוע שנתן את חיי האנוש המושלמים שלו ככופר, ובזאת סלל לאדם את הדרך להשתחרר מן השעבוד לחטא ולמוות (גלטים א׳:4; פטרוס א׳. א׳:18, 19).a
13. (א) מתי חלה התחייה השמימית? (ב) כיצד זה שחלק מן המשוחים לא ’ישנו את המוות’?
13 עוד אמר פאולוס: ”אך כל אחד כסדרו: הראשון הוא המשיח; אחרי כן, בבואו [”בנוכחותו”, ע״ח], השייכים למשיח” (קורינתים א׳. ט״ו:23). המשיח הוקם לתחייה ב־33 לספירה. אולם, תלמידיו המשוחים — ”השייכים למשיח” — היו צריכים להמתין עד מעט אחרי 1914, השנה שבה החלה לפי נבואות המקרא, נוכחותו המלכותית של ישוע (תסלוניקים א׳. ד׳:14–16; ההתגלות י״א:18). ומה על המשוחים שיחיו בעת נוכחותו? פאולוס הסביר: ”הנה סוד אגיד לכם: לא כולנו נמות [”נישן המוות”, דל׳], אבל כולנו נשתנה בן רגע וכהרף עין בשופר האחרון, שכן ייתקע בשופר והמתים יקומו בלי כיליון ואנחנו נשתנה” (קורינתים א׳. ט״ו:51, 52). ברור אפוא, שלא כל המשוחים ישנים בקברם ומחכים לתחיית המתים. מי מהם שמתים בעת נוכחותו של המשיח משתנים כהרף עין (ההתגלות י״ד:13).
14. באיזה מובן המשוחים ”נטבלים כדי להיות מתים”?
14 ”אם לא כן”, שאל פאולוס, ”מה יעשו האנשים שנטבלים [”כדי להיות מתים”, ע״ח]? אם אומנם אין המתים קמים לתחייה, למה הם נטבלים [”כדי להיות מתים”, ע״ח]? ולמה אנחנו נתונים בסכנה שעה שעה?” (קורינתים א׳. ט״ו:29, 30) פאולוס לא התכוון שהחיים נטבלים בעד המתים, כפי שתורגם בכמה תַרגומי מקרא. הרי הטבילה היא נחלת תלמידי המשיח, והמתים אינם יכולים להיות תלמידים (יוחנן ד׳:1). פאולוס דיבר על המשיחיים החיים, שרבים מהם, כמו פאולוס עצמו, היו ”נתונים בסכנה שעה בשעה”. המשיחיים המשוחים ’נטבלו למות המשיח’ (רומים ו׳:3). מאז משיחתם הם ”נטבלים” כביכול אל תוך דרך חיים שבסופה ימותו כמו המשיח (מרקוס י׳:35–40). הם מתים בתקווה שיוקמו לתחייה שמימית מפוארת (קורינתים א׳. ו׳:14; פיליפים ג׳:10, 11).
15. באילו סכנות היה נתון פאולוס, וכיצד עזרה לו האמונה בתחיית המתים לעמוד בהן?
15 בהמשך ציין פאולוס כי גם הוא היה נתון בסכנות גדולות מאוד ואמר: ”יום יום אני מת”. כדי שלא יאשימוהו בהפרזה אמר פאולוס: ”אחיי, אני נשבע בַּגאווה שיש לי בכם במשיח ישוע אדוננו”. בפסוק 32 הביא פאולוס דוגמה לסכנות שריחפו מעל ראשו וסיפר כי ’נאבק באפסוס עם חיות רעות’. הרומאים נהגו להוציא להורג פושעים על־ידי השלכתם לזירות כדי שיהיו טרף לחיות רעות. אם פאולוס יצא בשלום ממאבק עם חיות טרף של ממש, הרי שאת הישרדותו הוא חב ליהוה. בלי תקוות תחיית המתים, היה זה טיפשי מצדו לאמץ אורח חיים שחשף אותו לסכנות רבות. ללא התקווה לחיות שוב בעתיד אין טעם לקשיים ולהקרבות הכרוכים בשירות אלוהים. ”אם אין תקומת מתים, הבה נאכל ונשתה, כי מחר נמות!” (קורינתים א׳. ט״ו:31, 32; ראה קורינתים ב׳. א׳:8, 9; י״א:23–27).
16. (א) מניין כנראה לקוחה האמירה: ”הבה נאכל ונשתה, כי מחר נמות!”? (ב) מדוע מסוכן היה לאמץ השקפה זו?
16 פאולוס ציטט כנראה מן הכתוב בישעיהו כ״ב:13, המתאר את הגישה הפטליסטית שאפיינה את תושבי ירושלים הסוררים. ייתכן גם שנזכר בעיקרי־האמונה של האפיקוראים, אשר בזו לתקווה של חיים לאחר המוות והאמינו שהנאות הבשר הן הטוב העליון בחיים. כך או כך, הפילוסופיה האומרת ”נאכל ונשתה” אינה משקפת יראת אלוהים. משום כך, הזהיר פאולוס: ”אל תיטעו: חברת אנשים רעים תשחית מידות טובות” (קורינתים א׳. ט״ו:33). התרועעות עם מכחישי תחיית המתים מסוכנת כרעל. התרועעות זו תרמה כנראה לבעיות שנוצרו בקהילה שבקורינתוס, כגון אי־מוסריות מינית, מחלוקות, תביעות משפטיות וזלזול בסעודת האדון, ופאולוס נאלץ לטפל בבעיות אלו (קורינתים א׳. א׳:11; ה׳:1; ו׳:1; י״א:20–22).
17. (א) אילו דברי הפצרה אמר פאולוס לקורינתים? (ב) אילו שאלות נותרו?
17 על כן הפציר פאולוס בקורינתים לתועלתם: ”התפכחו לצדק ואל תחטאו, כי יש כמה שאין בהם דעת אלוהים; לבושתכם אני אומר זאת” (קורינתים א׳. ט״ו:34). בשל השקפה שלילית על תחיית המתים היו ששקעו בערפול חושים רוחני, במעין שכרות. היה עליהם להתעורר ולהתפכח. גם המשיחיים המשוחים כיום חייבים להיות ערים מבחינה רוחנית ולא להיות מושפעים מהשקפותיו הספקניות של העולם. עליהם להחזיק היטב בתקוותם לתחייה שמימית. אך נותרו כמה שאלות — הן לקורינתים דאז והן לנו כיום. למשל, באיזו צורה יקומו ה־000,144 לתחייה ויעלו השמיימה? ומה באשר למיליונים האחרים שוכני קבר שאין להם תקווה שמימית? מה צפוי להם לאחר תחייתם? במאמר הבא ננתח את יתר דיונו של פאולוס בנושא תחיית המתים.
[הערת שוליים]
a לדיון בנושא קורבן־הכופר ראה המצפה מ־1 בספטמבר 1991.
האם אתה זוכר?
◻ איזה אור שפך ישוע על נושא תחיית המתים?
◻ מי היו עדי ראייה לתחיית המשיח?
◻ מדוע הותקף עיקר־האמונה של תחיית המתים, ומה היתה תגובתו של פאולוס?
◻ מדוע האמונה בתחיית המתים חיונית למשיחיים המשוחים?
[תמונה בעמוד 15]
בת יאיר היא אחת ההוכחות שהתחייה אפשרית
[תמונה בעמודים 16, 17]
ללא תחיית המתים, לשווא מתו משיחיים נאמנים על מזבח אמונתם